רוק מתקדם - מדריך עברי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

רוחות בלילה - אוסף רוק מתקדם רוחות בלילה

תור הזהב של הרוק המתקדם

אוסף רוק מתקדם יצא בישראל משנת 1992, חמוש בכוונות טובות ועמוס ב-76 דקות של פרוג אנגלי; הדיסק, בהפקת רן עצמון וצ'רלי סולומון, אזל מן השוק ואיננו מודפס עוד; וכמה מילים טובות על תוכנית הרדיו החלוצית 'קצת אחרת' ששודרה ב'קול ישראל'

פורסם לראשונה: 3/11/2004
אחד-עשר קטעים דחוסים לתוך דיסק אחד - יס, ג'נסיס, אמרסון לייק ופאלמר, ריק ווייקמן, קינג קרימזון, מאנפרד מאן, ג'טרו טאל, ווישבון אש, רוקסי מיוזיק, ואן דר גראף ג'נרייטור, גרינסלייד. חלק מהם קלאסיים באמת (למשל Yours is no Disgrace, Epitaph,Firth of Fifth), חלק סבירים (Aqualung, Lucky Man), וחלק תמוהים או זניחים (Throw Down Your Sword, A Song for Europe).

 

זה, ככל הידוע, אוסף הרוק המתקדם היחיד שיצא לאור אי פעם בישראל. שיתוף פעולה נדיר בין חברות התקליטים "הד ארצי" ו"הליקון" התניע הפקה שדרשה שיתוף פעולה של חברות גדולות באנגליה כמו "אטלנטיק" (Atlantic), "איי אנד אם" (A & M), "כריזמה" (Charisma), "קריסליס" (Chrysalis), "קוהייז'ן" (Cohesion), אי-ג'י (EG), אם-סי-איי (MCA), ורג'ן (Virgin) ו-וורנר (Warner).

 

החוברת המצורפת שנכתבה על ידי רן עצמון מעניינת בפני עצמה, כיוון שהיא משקפת את הגישה המקובלת (והכל-כך-שגויה) כלפי הרוק המתקדם כז'אנר שפשוט "נעלם מן העולם". ציור קטן של דינוזאור חוזר בפעם המיליארד על הקלישאה המזוקנת - יצורים שנכחדו מן האקולוגיה. ניתוח המאפיינים הייחודיים של הז'אנר הפרוגרסיבי נופל לאותן מלכודות ישנות של בלבול בין סיבה ותוצאה - אורכן של היצירות, התעלמות-לכאורה ממצעדי הפזמונים, רמת נגינה גבוהה, שימוש רב בקלידים ובכלי נגינה אקוסטיים. הכותבים טרם הבינו בשנת 1992 שהשילוב עם המוסיקה הקלאסית של אירופה הוא מהות הז'אנר המכונה כיום "פרוג-רוק" (Prog-Rock).

 

כצפוי, הכתיבה נקלעת למבוי סתום כאשר היא נדרשת להסביר את "מותו" של הז'אנר. נעשה נסיון משעשע לקבוע כי "דגירה ממושכת באולפני הקלטות" הביאה ל"חיכוכים רבים" שהביאו לפירוק של להקות, לכאורה. אחר כך נטען ש"לקראת אמצע שנות השבעים החל הסגנון לאבד כיוון ומיקוד", משפט סתום שלא ניתן להוכיחו בשום דרך; כרגיל, מופיעה ההכללה הבלתי-אפשרית לפיה "מוסיקת הרוק המתקדם מיצתה את הפוטנציאל שלה והחלה לחזור על עצמה". אז נוצר אותו גוף חסר-צורה שנקרא "עולם המוסיקה", ש"חיפש סגנון מוסיקלי חדש, מרענן ושובר מוסכמות ומצא אותו בדמות הפאנק". טענות אלו מופרכות מעיקרן, וניתן להוכיח זאת.

 

רוחות בלילה - אוסף רוק מתקדם 1) Yes - Yours is no Disgrace
2) Genesis - Firth of Fifth
3) Emerson Lake & Palmer - Lucky Man
4) Rick Wakemen - Catherine Howard
5) King Crimson - Epitaph
6) Manfred Mann's Earth Band - Spirits in the Night
7) Jethro Tull - Aqualung
8) Wishbon Ash - Throw Down Your Sword
9) Roxy Music - A Song for Europe
10) Van Der Graaf Generateor - My Room
11) Greenslade - Spirit of the Dance


Total time: 76:30

Helicon & Hed Arzi 1992

 

הטענה לפיה "עולם המוסיקה חיפש את הפאנק" דומה לטענה כאילו וינסטון צ'רצ'יל חיפש את מלחמת העולם השנייה, וכאילו ישראל חיפשה את נפילת הבורסה בשנות השמונים. הרי הפאנק היה למעשה מרד כללי בכל הממסד הבריטי - כולל תעשיית המוסיקה עצמה. ובכלל - מיהו "עולם המוסיקה"? איך הוא נראה? האם קיים עולם מקביל שכולו מוסיקה? האם ייתכן שמדובר בישות אלוהית השולטת על גורלם של מוסיקאים? מיד נראה כיצד תעשיית המוסיקה ממציאה לעצמה 'עולם מוסיקה' בלתי-נראה כדי להצדיק את מעשיה בדיעבד.

 

קביעה מופרכת נוספת מופיעה לקראת הסיום: "קשה להצביע על אלבום רוק מתקדם משובח שנעשה לאחר שנת 1977". זה לא קשה במיוחד להצביע על להקת UK למשל, אבל ניחא. כמה טוב שבארה"ב יש כמה עיתונאים, מוסיקולוגים ובוני-אתרים חרוצים שהצליחו להצביע על מאות אלבומים משובחים כאלו. המוסיקולוג ושדרן הרדיו ג'רי לאקי, למשל, כתב ספר מפורט ובו רשימה אלפביתית של 1,400 להקות רוק מתקדם מסוף שנות השישים ועד שנות האלפיים.

 

נראה שיותר מכל, הטקסט המלווה את "רוחות בלילה - תור הזהב של הרוק המתקדם" מאפיין את הדרך שבה תעשיית המוזיקה הייתה רוצה שנראה את העולם: זהו עולם ללא חברות תקליטים, ללא מנגנונים כלכליים, ללא מיתון, בלי מחאה חברתית, עולם שמצוקה כספית לא קיימת בו, בלי אילוצים פיננסיים מטעם מנכ"לי תאגידי מוזיקה, ללא ציניות ושיקולי רווח, ללא ניצול בורות הציבור, בלי פרסום ושיווק, ללא גימיקים של יחסי ציבור או עלויות הפצה - ובעיקר ללא פוליטיקה של קומץ אנשים כוחניים. במקום נתונים עובדתיים על מדיניות חברות תקליטים גדולות בשנות השבעים לצד משבר כלכלי עולמי - יש לנו "עולם מוסיקה" ש"מחפש" את הפאנק. כך משחררת תעשיית המוסיקה את עצמה מכל אחריות למה שעשתה.

 

רוחות בלילה - אוסף רוק מתקדם
רוחות בלילה - אוסף רוק מתקדם

 

האמת, כאמור, פחות נעימה: ה'פאנק' הוא תוצאה של מצוקה חברתית וכלכלית עמוקה באנגליה ובארה"ב. המיתון העולמי שהחל במשבר הנפט של 1973 גרם לשינויים מרחיקי-לכת בתרבות המערב, הוביל למשברים פיננסיים ולאבטלה גוברת. מצוקה זו השפיעה באופן ברור על המוסיקה של התקופה: הפאנק-רוק (Punk-Rock) שיקף את הזעם והמצוקה של הנוער בערים הגדולות של המערב (לונדון, ניו-יורק וכד').

 

בניגוד לטענות המתחמקות של חברות המוסיקה הגדולות, הרוק המתקדם לא "איבד כיוון" אלא איבד את תמיכתם הכלכלית של קודקודי תעשיית המוזיקה בניו-יורק ובלונדון, שזרקו את ה'פרוג' לטובת ה'פאנק' האופנתי. רוב כלי התקשורת המסחריים שיתפו פעולה עם כל צעדיה ומעשיה של תעשיית המוזיקה, לעתים בניגוד לטעם הקהל ובניגוד לטעמם של העורכים עצמם. זו אותה תעשיית מוזיקה שהחליטה ש"רוחות בלילה" לא מצדיק הדפסה מחודשת, ולכן הוא *באמת* נכחד כמו הדינוזאורים: אין בו צורך עוד.


בחוברת מתואר הקטע האחרון, "Spirit of the Dance" של להקת גרינסלייד, כך:
"במשך שנים היה קטע זה אות התוכנית 'קצת אחרת' אשר הוקדשה למוסיקת רוק מתקדם. התוכנית המקורית עלתה על גלי האתר בשנת 1972 בהגשתה של רבקה מיכאלי ברשת ב'. בשנת 1973 החלה לערוך את התוכנית, ששודרה עתה ברשת ה', רות כידן והגישה אותה הקריינית שהפכה להיות מזוהה עימה, שמירה אימבר. במשך הזמן הצטרפו לכידן בצוות העריכה מנחם גרנית וצ'רלי סולומון, ובשלב מאוחר יותר החל יוסי כסיף לערוך את התוכנית שהוגשה עתה על ידי אורלי מורג. במשך שנים היתה התוכנית הבמה הכמעט-יחידה למוסיקת רוק מתקדם ב'קול ישראל' וחלק ניכר מהקטעים המופיעים באוסף הושמעו ב'קצת אחרת'".

 

ראשית, יש לתקן את העובדות: בתחילת הדרך (1973) התוכנית נקראה "אמא לא תמות על זה", בהנחיית שמירה אימבר ובעריכת רות כידן. זמן קצר אחר כך השתנה שם התוכנית ל"מי מפחד מפופ מתקדם?", שם שהחזיק מעמד עד כניסתו של הפאנק והגל החדש לזירה (1976). אז השתנה השם ל"קצת אחרת", בהשפעת להקת 'קצת אחרת' של שלמה גרוניך, שם-טוב לוי ושלמה יידוב. בסוף שנות ה-70, חדלה 'קול ישראל' לשדר רוק מתקדם.


קצת אחרת - תכנית סיום שנת 1977 ברשת ג'; עורכים: רות כידן, מנחם גרנית. מגישה: שמירה אימבר
קצת אחרת - תכנית סיום שנת 1977 ברשת ג'; עורכים: רות כידן, מנחם גרנית. מגישה: שמירה אימבר
פורסם בלוח המשדרים של עיתון 'דבר', 16 דצמבר 1977


לוח המשדרים של רשת גימל בסוף יולי 1979; בשעה שמונה בערב - התוכנית 'קצת אחרת' - פופ מתקדם
התוכנית 'קצת אחרת' בלוח המשדרים של רשת ג', 1979

כתבה בעיתון מעריב על התוכנית קצת אחרת, 1979
כתבה בעיתון מעריב על התוכנית קצת אחרת - 1/2/79

צוות התוכנית קצת אחרת
מימין לשמאל: צ'רלי סולומון, רות כידן, מנחם גרנית; הצוות המייסד של תוכנית 'קצת אחרת'

 

הפיסקה האחרונה בעניין תוכנית הרדיו בקול ישראל אופיינית לכתיבה של חברות מוסיקה - התייחסות פשטנית לתפקידם של כלי התקשורת. נשאלת השאלה: מדוע החלה קול ישראל לשדר רוק מתקדם? ויותר מעניין - מדוע הפסיקה לשדרו? מדוע משתפים כלי התקשורת פעולה עם חברות המוסיקה ועד כמה הם משמשים שופר עיוור לאינטרסים של תאגידי המוזיקה הגדולים? נראה שתוכנית רדיו חלוצית כמו 'קצת אחרת' נולדה בזכות שדרנים ועורכים שהלכו נגד הזרם, והחזיקה מעמד למרות לחצים סביבתיים ומסחריים חזקים.

 

בסופו של דבר, תחנות הרדיו הגדולות תלויות לחלוטין בתעשיית המוזיקה. הן משדרות את כל מה שתעשיית המוזיקה בוחרת להזרים להן. למרות ש'קול ישראל' היא תחנה ציבורית על פי הגדרתה, היא בוחרת ללכת עם טעם הקהל (מישהו אמר גלגל"ץ?) כדי לשדר פרסומות למקסימום אוזניים - וטעמו של הקהל הרחב משתנה בעיקר לפי האינטרסים השרירותיים של חברות התקליטים הגדולות בארה"ב ובאירופה.

 

רוחות בלילה - אוסף רוק מתקדם והאוסף עצמו? נחמד, לא יותר מזה. נראה שהוא נכחד בעיקר בגלל בואו של האינטרנט בשלהי שנות התשעים, ועם פיתוחם של צורבים ביתיים המאפשרים לכל אדם ליצור לעצמו אוסף מושלם לפי טעמו האישי. כיום כבר אפשר לדחוס 10 אוספים כמוהו בפורמט mp3 על גבי דיסק אחד של 800 מגה, או 60 אוספים לפחות על גבי דיוידי אחד של 4.7 ג'יגה. בהמשך עברנו לדור הבלו-ריי, שמאפשר צריבה על למעלה מ-30 ג'יגה על דיסק אחד: כמעט תקליטיה שלמה על חתיכת פלסטיק. מאוחר יותר הגיעו הסמארטפונים, הנגנים הניידים ביותר שיש. אז כל הכבוד על היוזמה והמאמץ - אבל זה בלתי אפשרי לדחוס את מיטב הפרוג לתוך קומפקט דיסק אחד קטן.

 

בראיון מ-2010 עם רן עצמון בבלוג אוספים עבריים, הסביר עצמון שהיה קשה להשיג אישורים לחלק מן הקטעים. פיטר האמיל, למשל, סירב לאשר את הכללת השיר רפיוג'יז באוסף; אפילו שירים שכן נכללו כמתוכנן, אושרו לאחר מאמץ ("רוברט פריפ הוציא לנו את הנשמה עד שאישר", מתאר עצמון). ולגבי הרלוונטיות של חלק מן השירים להגדרת הרוק המתקדם, כמו זה של ווישבון אש מהאלבום 'ארגוס', הודה עצמון בכנות נדירה: "לקחתי לעצמי חירות לכלול באוסף שיר מאלבום שאני מאד מאד אוהב, גם אם הוא לא מתאים לאוסף במאת האחוזים".

 

ברור שלעורכי האוסף היו רק כוונות טובות: "מוזיקת הפרוג היתה באותם ימים ממש משוקצת וצ'רלי ואני קיווינו שאולי מאזינים צעירים יתוודעו למוסיקה הזו באמצעות האוסף", אמר עצמון בראיון. במבחן התוצאה, לעומת זאת, אין הצלחה: "רצינו בפירוש להגיש אוסף פרוג מושלם מכל האספקטים", אמר עצמון; רציתם וזה לא יצא. אז למרות הכוונות הטובות, האוסף הפרוגרסיבי היחיד שיצא אי-פעם בישראל עדיין לא משקף את מהות הז'אנר בצורה מספיק טובה.

 

Wondrous Stories
וונדרס סטוריז
ואם כבר מדברים על אוספי פרוג - לא קל לערוך אותם, כך מסתבר. תמיד יש פיתוי להכליל להיטים שטחיים שאינם ממש פרוג אך הצליחו במצעדים. במקביל, עורכי אוספים מנסים לדחוס כמה שיותר שירים במגבלות האורך של הדיסק, ולכן נמנעים מהוספת יצירות ארוכות ומעמיקות. התופעה זכתה לייצוג מביש במיוחד באוסף Wondrous Stories שיצא ב-2010 בשתי גרסאות שונות, האחת בדיסק כפול והשנייה במארז מרובע. באוסף הפרוגרסיבי-לכאורה הזה ממש קשה למצוא יצירות רוק מתקדם אמיתיות, כי עורכי האוסף ניסו למכור כמה שיותר עותקים בעזרת הכללת להיטים שהקשר שלהם לפרוג הוא חלש, רופף ולעתים לא קיים בכלל.

 

 

תודה רבה לאיש מקסים, עמית לוי מתל-אביב, שטרח והביא את הדיסק לידיעת עורך האתר, אורי ברייטמן. תודה רבה גם לכל אלו ששלחו מידע נוסף על תוכנית הרדיו 'קצת אחרת', כולל מנחם גרנית.

 

הוסיפו תגובה על האוסף 'רוחות בלילה'

***


תגובות נבחרות למאמר על 'רוחות בלילה'

רבקה מיכאלי: שלום רב, באקראי נתקלתי ב"מתקדם" ובכן צריך להוסיף שאת התכנית ששודרה בשעות אחר הצהריים התקיפו ללא הרף, מנהלי הרדיו בעיקר. למעשה לא היה לי מושג כמעט על מה שנקרא "פופ מתקדם" עד שהכרתי את שאול גרוסברג (עו"ד) שהיה המנוע של השעה השבועית ומי שהתארחו לעיתים קרובות היו סמי בירנבך ("מינימל קומפקט") ואלי ישראלי.
(כתובת הדוא"ל של גב' מיכאלי שמורה במערכת).

 


עמית עמלי: זה לא היה אוסף אופטימלי, בכך אין ספק. "ווישבון אש" לא היו להקת רוק מתקדם, ואפילו Argus, האלבום 'הפרוגרסיבי' מתוכו לקוח השיר, יותר נוגע לליבם של חובבי קס"נ מאשר חובבי קינג קרימזון. רוקסי מיוזיק היו "מתקדמים" רק באופן יחסי ללהקות גלאם אחרות, וגרינסלייד זו להקה זניחה מאד. אם כבר לתת במה לדייב גרינסלייד, היה ראוי יותר לשים קטע של קולוסיאום. גם מנפרד מן הם לא בחירה קלאסית.

הקטע שנבחר של ואן דר גראף, My Room, היה רחוק מלייצג אותם ולהתאים לאוסף כזה. כנ"ל ELP - אמנם Lucky Man היה להיט מצליח, אבל לא מייצג לצד "הפרוגרסיבי" שלהם. חסרונם של ג'נטל ג'יאנט וקאמל זעק לשמיים. פרוקול הארום, רר ברד, מודי בלוז, קרוואן, גונג והוקווינד גם היו יכולות להתאים יותר מהבחירות שנעשו. גם קווין, דיפ פרפל ופינק פלויד, אלא שלהקות אלה היו מספיק פופולריות גם בלי לקבל ייצוג באוסף איזוטרי כזה.

לגבי כל הטענות שלך כלפי המאמר שנכתב בחוברת המצורפת - אין כאן נכון ולא נכון. הדור שלנו רוצה הגדרות חותכות, חדות וחלקות למושגים בהם אנו משתמשים. הדור ההוא (שלדעתי הכותב נמנה עליו) קרא לכל מי שפעל בז'אנר הרוק וביטא ביצירתו שאפתנות אמנותית אמן "רוק מתקדם" ולא התעסק בלספור משקלים, לחפש נושא מרכזי וחזרות ולאתר ציטוטים של מלחינים קלאסים נודעים.

 


עמית לוי: אני מסכים לגבי הצדדים המוזיקליים של הביקורת. אני פחות ביקורתי לגבי מה שנכתב בחוברת. אני כן מאמין שדגירה באולפנים הביאה לחיכוכים. אני כן חושב שהפאנק היה גם ראקציה מוסיקלית, ולא רק חברתית נטו, לכך שמוזיקת הרוק, שנועדה מראש להיות בעיקר אמוציונלית וישירה, הפכה "אמנותית", מתנשאת, דורשת ריכוז וקשה לעיכול.

אני *כן* מאמין שקיים דבר כזה "עולם המוזיקה" - כמו למשל הציטוטים של יצירות קלאסיות ברוק במתקדם. הציטוט זוהי דוגמה להתייחסות של הז'אנר לעצמו, והיא קשורה רק ל"עולם המוזיקה" ולא מבטאת יחס חברתי, פילוסופיית חיים, חברות תקליטים וכ'ו...אני מאמין שבדיוק כמו שיש "ציטוט" יש גם שבירה ופירוק, והפאנק בהרבה מובנים היה גם תגובה "תוך-מוסיקלית".

דבר שלישי- אתה חושב שההגדרה ש"פרוג = רוק + מוסיקה קלאסית" מספיק טובה? אני לא חושב שבכל קטע פרוג נמצאים מאפיינים קלאסיים, ושבהרבה מובנים מה שנוצר היה סגנון חדש של רוק. אני חושב שהמאפיין הוא הנפח של היצירות- נפח של סאונד ותזמור, והמבנה המורכב שלהן. אם זאת הכוונה כשאתה כותב "קלאסי" אני מסכים.

 


אבשלום אופנר: הרוק המתקדם לעולם לא מת ולעולם גם לא ימות. בניגוד למה שנאמר עליו, הרוק המתקדם הוא סגנון המוסיקה שהכי פחות חוזר על עצמו מכל סגנונות המוסיקה בגלל הגיוון שבמלודיות שבו והמקצבים המשתנים ללא הרף. מי שהרג אותו היא מה שנקראת "תעשיית המוסיקה" בלשון רבים אך אני נוטה לכנותו בשם "משבר שנות השמונים" - הלהקות הפרוגרסיביות הגדולות קרסו בעשור זה ושיחררו אלבומים מזוויעים שהרסו להן את המוניטין. אז שאף אחד לא יבלבל את המוח לגבי הזן הנכחד, כי היום הוא פורח מחדש ומה שנותר זה רק לקוות שעוד עשור כמו שנות השמונים כזה לא יגיע לעולם, או לפחות לא בזמן הקרוב.

 


גיל אלקן: כמובן שניתן להתווכח באשר לבחירת הקטעים לאלבום. באופן אישי אני חושב שיצירת הפרוג הגדולה בכל הזמנים היא Supper's Ready של ג'נסיס. כמובן שהאמירה כאילו הפרוג מת איננה נכונה: די להיכנס לכל חנות דיסקים ממוצעת ולראות שמקומן של להקות הפרוג הגדולות איננו ניפקד, שלא לדבר על כל להקות הפרוג שהמשיכו וממשיכות ליצור. מה שכן קרה הוא שלהקות פרוג איבדו את החשיפה התקשורתית שהייתה להן בשנות השבעים, ואת תמיכת חברות התקליטים. מהפכת הפאנק כמו גם כל שינויי מגמות בהיסטוריה מהווה תגובת נגד למה שקדם לשינוי. על כן הפאנק ייצג כל מה שהפרוג הוא לא: פשטני, בסיסי, ביטוי פרימטיווי של אגרסיה כנגד החברה.

עבורי עניינים הנוגעים לפוליטיקה של חברות התקליטים היא פחות מעניינת, משום שמהפיכת הפאנק היא בסך הכל דוגמא לתהליך הטבעי, ספיראלי-אבולוציוני של מגמות תרבותיות. הפאנק הוא צידו השני של המטבע, שלא לומר צידו האפל של הירח.

תרומת הפרוג למוזיקה מתבטא לדעתי בניסיון האומנותי והכן לפרוץ את גבולות מוזיקת הרוק, מעבר לאופנה, טעם הקהל, מעבר לזמן, ומתוך זיקה עמוקה למוזיקה הקלאסית. אני משוכנע שלא רק שהפרוג לא מת, אלא שבעוד מאה שנה להקות הפרוג הגדולות כמו פינק פלויד, ג'נטל ג'ייאנט, יס, קינג קרימזון וג'נסיס ימשיכו למכור תקליטים ממש כמו באך ומוצארט.

אך ישנו אספקט נוסף שאולי כדאי לחשוב עליו. אני חושב שאנו חיים כיום בעולם העסוק בחיפוש אחר סיפוקים מידיים. זו תופעה שמאפיינת בעיקר את התרבות המערבית. ניתן להבין את חוסר העניין שמגלה המדיה כלפי הפרוג אם מסתכלים על המדיה כעל ראי חברתי-תרבותי המשקף מגמות חברתיות-תרבותיות מרכזיות. תופעות כמו אם-טי-וי, סי-אן-אן ותוכניות ריאליטי למיניהן הן דוגמאות למתן סיפוקים למהווים שונים באופן מיידי. הפרוג הוא סגנון מוסיקאלי המייצג את ההפך הגמור, כאשר מן המאזין לפרוג מתבקשת לא רק היכולת להקשבה ולסבלנות אלא גם היכולת להעמקה, שבסופה מצפה תחושת סיפוק מעשירה. אם כן, אין להתפלא שלפרוג אין מה לתרום לעידן הסיפוק המיידי.

 


אושר (כינוי: ג'קסון אוחנה): רוחות בלילה אכן הינו האוסף היחידי שראה אור בארץ וקיבץ בתוכו כמה רצועות של הז'אנר הפרוגרסיבי. מדובר באלבום נחמד, אך בהחלט לא האוסף האולטימטיבי ובטח לא כזה שהיה יוצא תחת שמם של מושבעי הז'אנר "המחוקים" או הגרובים האמיתיים. חסר לא מעט חומר שבהחלט היה מכסה ושופך אור ופרספקטיבה אחרת על התקופה. אין ציון בסולם העומק שלי לאוסף. זה משתנה לפי הטעם. אך הוא בהחלט מספק כמה רגעים של קסם,ומוסיף לא מעט ערך מוסף על היצירות, היוצרים והלהקות. שורה תחתונה: זה עובר ליד, וקצת נוגע.

עוז: פרוג פשוט לא נועד לאוסף. המטרה של אוסף היא להביא לך את הקטעים החזקים והפופולרים של המוזיקה, כי למי יש כוח לשמוע דיסק שלם שיצא לפני יותר משנה. פרוג לא עובד ככה. זה ז'אנר רציני שלא מסתדר עם קיצורי דרך.


מתי ג'י: העותק שיש לי, אגב... מתנוססת עליו חתימתו של אנדי פאוול מ"וישבון אש". ורק לחשוב שוישבון לא היתה מעולם להקת פרוג... נו, הוא קרא את רשימת השירים, ואישר.


 

השפעת הרוק המתקדם על ישראל

להקת זינגלה

ששת - סופר-גרופ ציוני

קצת אחרת - מפגש פסגה מטורף

שם טוב לוי - ראיון עומק ביוגרפי

שלמה יידוב - הפעם הראשונה

פרווה חמה - זאפה בתל-אביב

יוני רכטר בראיון פרוגרסיבי

14 אוקטבות ואבנר קנר

אגרול - קאוורים ועוד

סונטה מחשמלת - עידית שכטמן

סוסיתא נוסעת על הבמה

אטמוספירה - פנינה אבודה

צ'רצ'יל ביריחו

 




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il