רוחות בלילה

אחד-עשר קטעים דחוסים לתוך דיסק אחד - יס, ג'נסיס, אמרסון לייק ופאלמר, ריק ווייקמן, קינג קרימזון, מאנפרד מאן, ג'טרו טאל, ווישבון אש, רוקסי מיוזיק, ואן דר גראף ג'נרייטור, גרינסלייד. חלק מהם קלאסיים באמת (למשל Yours is no Disgrace, Epitaph,Firth of Fifth), חלק סבירים (Aqualung, Lucky Man), וחלק תמוהים או זניחים (Throw Down Your Sword, A Song for Europe).

 

זה, ככל הידוע, אוסף הרוק המתקדם היחיד שיצא לאור אי פעם בישראל. שיתוף פעולה נדיר בין חברות התקליטים "הד ארצי" ו"הליקון" התניע הפקה שדרשה שיתוף פעולה של חברות גדולות באנגליה כמו "אטלנטיק" (Atlantic), "איי אנד אם" (A & M), "כריזמה" (Charisma), "קריסליס" (Chrysalis), "קוהייז'ן" (Cohesion), אי-ג'י (EG), אם-סי-איי (MCA), ורג'ן (Virgin) ו-וורנר (Warner).

 

החוברת המצורפת שנכתבה על ידי רן עצמון מעניינת בפני עצמה, כיוון שהיא משקפת את הגישה המקובלת (והכל-כך-שגויה) כלפי הרוק המתקדם כז'אנר שפשוט "נעלם מן העולם". ציור קטן של דינוזאור חוזר בפעם המיליארד על הקלישאה המזוקנת - יצורים שנכחדו מן האקולוגיה. ניתוח המאפיינים הייחודיים של הז'אנר הפרוגרסיבי נופל לאותן מלכודות ישנות של בלבול בין סיבה ותוצאה - אורכן של היצירות, התעלמות-לכאורה ממצעדי הפזמונים, רמת נגינה גבוהה, שימוש רב בקלידים ובכלי נגינה אקוסטיים. הכותבים טרם הבינו בשנת 1992 שהשילוב עם המוסיקה הקלאסית של אירופה הוא מהות הז'אנר המכונה כיום "פרוג-רוק" (Prog-Rock).

 

כצפוי, הכתיבה נקלעת למבוי סתום כאשר היא נדרשת להסביר את "מותו" של הז'אנר. נעשה נסיון משעשע לקבוע כי "דגירה ממושכת באולפני הקלטות" הביאה ל"חיכוכים רבים" שהביאו לפירוק של להקות, לכאורה. אחר כך נטען ש"לקראת אמצע שנות השבעים החל הסגנון לאבד כיוון ומיקוד", משפט סתום שלא ניתן להוכיחו בשום דרך; כרגיל, מופיעה ההכללה הבלתי-אפשרית לפיה "מוסיקת הרוק המתקדם מיצתה את הפוטנציאל שלה והחלה לחזור על עצמה". אז נוצר אותו גוף חסר-צורה שנקרא "עולם המוסיקה", ש"חיפש סגנון מוסיקלי חדש, מרענן ושובר מוסכמות ומצא אותו בדמות הפאנק". טענות אלו מופרכות מעיקרן, וניתן להוכיח זאת.

 

1) Yes - Yours is no Disgrace 2) Genesis - Firth of Fifth 3) Emerson Lake & Palmer - Lucky Man 4) Rick Wakemen - Catherine Howard 5) King Crimson - Epitaph 6) Manfred Mann's Earth Band - Spirits in the Night 7) Jethro Tull - Aqualung 8) Wishbon Ash - Throw Down Your Sword 9) Roxy Music - A Song for Europe 10) Van Der Graaf Generateor - My Room 11) Greenslade - Spirit of the Dance Total time: 76:30 Helicon & Hed Arzi 1992

 

הטענה לפיה "עולם המוסיקה חיפש את הפאנק" דומה לטענה כאילו וינסטון צ'רצ'יל חיפש את מלחמת העולם השנייה, וכאילו ישראל חיפשה את נפילת הבורסה בשנות השמונים. הרי הפאנק היה למעשה מרד כללי בכל הממסד הבריטי - כולל תעשיית המוסיקה עצמה. ובכלל - מיהו "עולם המוסיקה"? איך הוא נראה? האם קיים עולם מקביל שכולו מוסיקה? האם ייתכן שמדובר בישות אלוהית השולטת על גורלם של מוסיקאים? מיד נראה כיצד תעשיית המוסיקה ממציאה לעצמה 'עולם מוסיקה' בלתי-נראה כדי להצדיק את מעשיה בדיעבד.

 

קביעה מופרכת נוספת מופיעה לקראת הסיום: "קשה להצביע על אלבום רוק מתקדם משובח שנעשה לאחר שנת 1977". זה לא קשה במיוחד להצביע על להקת UK למשל, אבל ניחא. כמה טוב שבארה"ב יש כמה עיתונאים, מוסיקולוגים ובוני-אתרים חרוצים שהצליחו להצביע על מאות אלבומים משובחים כאלו. המוסיקולוג ושדרן הרדיו ג'רי לאקי, למשל, כתב ספר מפורט ובו רשימה אלפביתית של 1,400 להקות רוק מתקדם מסוף שנות השישים ועד שנות האלפיים.

 

נראה שיותר מכל, הטקסט המלווה את "רוחות בלילה - תור הזהב של הרוק המתקדם" מאפיין את הדרך שבה תעשיית המוזיקה הייתה רוצה שנראה את העולם: זהו עולם ללא חברות תקליטים, ללא מנגנונים כלכליים, ללא מיתון, בלי מחאה חברתית, עולם שמצוקה כספית לא קיימת בו, בלי אילוצים פיננסיים מטעם מנכ"לי תאגידי מוזיקה, ללא ציניות ושיקולי רווח, ללא ניצול בורות הציבור, בלי פרסום ושיווק, ללא גימיקים של יחסי ציבור או עלויות הפצה - ובעיקר ללא פוליטיקה של קומץ אנשים כוחניים. במקום נתונים עובדתיים על מדיניות חברות תקליטים גדולות בשנות השבעים לצד משבר כלכלי עולמי - יש לנו "עולם מוסיקה" ש"מחפש" את הפאנק. כך משחררת תעשיית המוסיקה את עצמה מכל אחריות למה שעשתה.

 

רוחות בלילה - אוסף רוק מתקדם

 

האמת, כאמור, פחות נעימה: ה'פאנק' הוא תוצאה של מצוקה חברתית וכלכלית עמוקה באנגליה ובארה"ב. המיתון העולמי שהחל במשבר הנפט של 1973 גרם לשינויים מרחיקי-לכת בתרבות המערב, הוביל למשברים פיננסיים ולאבטלה גוברת. מצוקה זו השפיעה באופן ברור על המוסיקה של התקופה: הפאנק-רוק (Punk-Rock) שיקף את הזעם והמצוקה של הנוער בערים הגדולות של המערב (לונדון, ניו-יורק וכד').

 

בניגוד לטענות המתחמקות של חברות המוסיקה הגדולות, הרוק המתקדם לא "איבד כיוון" אלא איבד את תמיכתם הכלכלית של קודקודי תעשיית המוזיקה בניו-יורק ובלונדון, שזרקו את ה'פרוג' לטובת ה'פאנק' האופנתי. רוב כלי התקשורת המסחריים שיתפו פעולה עם כל צעדיה ומעשיה של תעשיית המוזיקה, לעתים בניגוד לטעם הקהל ובניגוד לטעמם של העורכים עצמם. זו אותה תעשיית מוזיקה שהחליטה ש"רוחות בלילה" לא מצדיק הדפסה מחודשת, ולכן הוא *באמת* נכחד כמו הדינוזאורים: אין בו צורך עוד.


בחוברת מתואר הקטע האחרון, "ספיריט אוף דה דאנס" ("Spirit of the Dance") של להקת גרינסלייד, כך:

"במשך שנים היה קטע זה אות התוכנית 'קצת אחרת' אשר הוקדשה למוסיקת רוק מתקדם. התוכנית המקורית עלתה על גלי האתר בשנת 1972 בהגשתה של רבקה מיכאלי ברשת ב'. בשנת 1973 החלה לערוך את התוכנית, ששודרה עתה ברשת ה', רות כידן והגישה אותה הקריינית שהפכה להיות מזוהה עימה, שמירה אימבר. במשך הזמן הצטרפו לכידן בצוות העריכה מנחם גרנית וצ'רלי סולומון, ובשלב מאוחר יותר החל יוסי כסיף לערוך את התוכנית שהוגשה עתה על ידי אורלי מורג. במשך שנים היתה התוכנית הבמה הכמעט-יחידה למוסיקת רוק מתקדם ב'קול ישראל' וחלק ניכר מהקטעים המופיעים באוסף הושמעו ב'קצת אחרת'".

 

ראשית, יש לתקן את העובדות: בתחילת הדרך (1973) התוכנית נקראה "אמא לא תמות על זה", בהנחיית שמירה אימבר ובעריכת רות כידן. זמן קצר אחר כך השתנה שם התוכנית ל"מי מפחד מפופ מתקדם?", שם שהחזיק מעמד עד כניסתו של הפאנק והגל החדש לזירה (1976). אז השתנה שם התוכנית ל"קצת אחרת", בהשפעת להקת 'קצת אחרת' של שלמה גרוניך, שם-טוב לוי ושלמה יידוב. בסוף שנות ה-70, חדלה 'קול ישראל' לשדר רוק מתקדם.


אות הפתיחה של התוכנית לקוח, כאמור, מאלבום של להקת גרינסלייד. האלבום, 'ספייגלאס גסט' (Spyglass Guest) יצא ב-1974. הקטע הפותח באלבום הוא אכן "ספיריט אוף דה דאנס", באורך 5:08 דקות. האלבום, באורך כולל של 38:40 דקות, זכה למהדורת רימסטר ב-2018 עם קטעי בונוס מהבי-בי-סי. חברי ההרכב באלבום: דייב גרינסלייד (קלידים); דייב לוסון (קלידים, שירה, סקסופון); טוני ריווס (בס); אנדי מקאלו (תופים).


הפיסקה האחרונה בעניין תוכנית הרדיו בקול ישראל אופיינית לכתיבה של חברות מוסיקה - התייחסות פשטנית לתפקידם של כלי התקשורת. נשאלת השאלה: מדוע החלה קול ישראל לשדר רוק מתקדם? ויותר מעניין - מדוע הפסיקה לשדרו? מדוע משתפים כלי התקשורת פעולה עם חברות המוסיקה ועד כמה הם משמשים שופר עיוור לאינטרסים של תאגידי המוזיקה הגדולים? נראה שתוכנית רדיו חלוצית כמו 'קצת אחרת' נולדה בזכות שדרנים ועורכים שהלכו נגד הזרם, והחזיקה מעמד למרות לחצים סביבתיים ומסחריים חזקים.

 

בסופו של דבר, תחנות הרדיו הגדולות תלויות לחלוטין בתעשיית המוזיקה. הן משדרות את כל מה שתעשיית המוזיקה בוחרת להזרים להן. למרות ש'קול ישראל' היא תחנה ציבורית על פי הגדרתה, היא בוחרת ללכת עם טעם הקהל (מישהו אמר גלגל"ץ?) כדי לשדר פרסומות למקסימום אוזניים - וטעמו של הקהל הרחב משתנה בעיקר לפי האינטרסים השרירותיים של חברות התקליטים הגדולות בארה"ב ובאירופה.

 

והאוסף עצמו? נחמד, לא יותר מזה. נראה שהוא נכחד בעיקר בגלל בואו של האינטרנט בשלהי שנות התשעים, ועם פיתוחם של צורבים ביתיים המאפשרים לכל אדם ליצור לעצמו אוסף מושלם לפי טעמו האישי. כיום כבר אפשר לדחוס 10 אוספים כמוהו בפורמט mp3 על גבי דיסק אחד של 800 מגה, או 60 אוספים לפחות על גבי דיוידי אחד של 4.7 ג'יגה. בהמשך עברנו לדור הבלו-ריי, שמאפשר צריבה על למעלה מ-30 ג'יגה על דיסק אחד: כמעט תקליטיה שלמה על חתיכת פלסטיק. מאוחר יותר הגיעו הסמארטפונים, הנגנים הניידים ביותר שיש. אז כל הכבוד על היוזמה והמאמץ - אבל זה בלתי אפשרי לדחוס את מיטב הפרוג לתוך קומפקט דיסק אחד קטן.

 

בראיון מ-2010 עם רן עצמון בבלוג אוספים עבריים, הסביר עצמון שהיה קשה להשיג אישורים לחלק מן הקטעים. פיטר האמיל, למשל, סירב לאשר את הכללת השיר רפיוג'יז באוסף; אפילו שירים שכן נכללו כמתוכנן, אושרו לאחר מאמץ ("רוברט פריפ הוציא לנו את הנשמה עד שאישר", מתאר עצמון). ולגבי הרלוונטיות של חלק מן השירים להגדרת הרוק המתקדם, כמו זה של ווישבון אש מהאלבום 'ארגוס', הודה עצמון בכנות נדירה: "לקחתי לעצמי חירות לכלול באוסף שיר מאלבום שאני מאד מאד אוהב, גם אם הוא לא מתאים לאוסף במאת האחוזים".

 

ברור שלעורכי האוסף היו רק כוונות טובות: "מוזיקת הפרוג היתה באותם ימים ממש משוקצת וצ'רלי ואני קיווינו שאולי מאזינים צעירים יתוודעו למוסיקה הזו באמצעות האוסף", אמר עצמון בראיון. במבחן התוצאה, לעומת זאת, אין הצלחה: "רצינו בפירוש להגיש אוסף פרוג מושלם מכל האספקטים", אמר עצמון; רציתם וזה לא יצא. אז למרות הכוונות הטובות, האוסף הפרוגרסיבי היחיד שיצא אי-פעם בישראל עדיין לא משקף את מהות הז'אנר בצורה מספיק טובה.

 

וונדרס סטוריז ואם כבר מדברים על אוספי פרוג - לא קל לערוך אותם, כך מסתבר. תמיד יש פיתוי להכליל להיטים שטחיים שאינם ממש פרוג אך הצליחו במצעדים. במקביל, עורכי אוספים מנסים לדחוס כמה שיותר שירים במגבלות האורך של הדיסק, ולכן נמנעים מהוספת יצירות ארוכות ומעמיקות. התופעה זכתה לייצוג מביש במיוחד באוסף Wondrous Stories שיצא ב-2010 בשתי גרסאות שונות, האחת בדיסק כפול והשנייה במארז מרובע. באוסף הפרוגרסיבי-לכאורה הזה ממש קשה למצוא יצירות רוק מתקדם אמיתיות, כי עורכי האוסף ניסו למכור כמה שיותר עותקים בעזרת הכללת להיטים שהקשר שלהם לפרוג הוא חלש, רופף ולעתים לא קיים בכלל.

 

 

תודה רבה לאיש מקסים, עמית לוי מתל-אביב, שטרח והביא את הדיסק לידיעת עורך האתר, אורי ברייטמן. תודה רבה גם לכל אלו ששלחו מידע נוסף על תוכנית הרדיו 'קצת אחרת', כולל מנחם גרנית.