 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
לפרוס, להקת פרוג-מטאל נורבגית, הגיעה לבשלות אמנותית מלאה באלבומה הרביעי. אחרי 'בילטראל' המשובח מ-2011 ו'קואל' הפושר ב-2013, הגיע 'דה קונגרגיישן' והפך לאחד האלבומים הבולטים והמעניינים של הרוק המתקדם ב-2015.
אחד התהליכים המהנים בתחום האמנות הוא הרטרוספקטיבה: בחינת יצירותיו של אמן על ציר הזמן, תוך ניסיון להבין את תהליך ההתפתחות הייחודי שלהן. פעמים רבות, ואצל האמנים המעניינים באמת, ניתן לראות שניסיונות להעברת מסרים או נושאים תימתיים או צורניים מסוימים עוברים תהליך של התגבשות לאורך הזמן, עד לנקודה מסוימת בה משוחררת יצירה שמצליחה באופן קוהרנטי להעביר את התימה או הצורה.
כפי שנכתב כאן בביקורת על האלבום הקודם של לפרוס, 'קואל' (Coal): זוהי להקה שבמרכז המהות הסגנונית שלה עומד דיסוננס, מתח, בין הסדר לכאוס; בין המיושב למופרע; בין מוזיקה תבניתית ושבלונית לפרוג אוונגרדי מוטרף. ברטרוספקטיבה, נראה שבכל אלבומיה הלהקה עושה מאמץ רב להציג, מוסיקלית, את הדיסוננס הזה בצורה שתיצור סגנון שאיתו היא תהיה שלמה.
בכל אלבום, המצג היה קצת אחר: באלבום הבכורה, 'טול פופי סינדרום', הסדר בא לצד הכאוס כשני אלמנטים נפרדים (קטע מייצג: "Dare You"), ב"בילאטרל", הכאוס השתלט על הסדר בצורה שהקהל אהב אך הלהקה לא היתה שלמה איתה (קטע מייצג: "Forced Entry"), ב"קואל" הכאוס נדחק להבלחות לא-מספקות בתוך תבנית שחוזרת על עצמה וקשורה בשלשלאות (קטע מייצג: "The Valley").
וכעת, ב"דה קונגרגיישן", סוף סוף נולד לו סגנון המאפשר להציג את הסדר והכאוס בצורה אחידה, של כור היתוך: מסגרת "מסודרת" לעילא שבתוכה מתפוצצים מטעני חבלה כאוטיים ורגשניים דרך קבע. קחו את המסגרת, והיצירה מאבדת פוקוס. קחו את מטעני החבלה, והיצירה תהיה משמימה עד מאוד (זו, דרך אגב, בדיוק הטעות שעשו ב"קואל", ולפרוס מודעים לכך).
בתמונה: להקת לפרוס הנורבגית בתמונת פרומו מ-2015
נקודת המוצא התימתית של האלבום היא קונפורמיזם [הליכה בתלם] וההשלכות השליליות של התופעה האנושית הזו. אם זכורה לכם ההתחלה של הסרט "מועדון קרב" (פייט קלאב) הנפלא של דייויד פינצ'ר, זה בדיוק זה: חיי אדם דרך קטלוג של "איקאה". כאן הקונפורמיזם מצעיד אותנו לדיכאון, לתלות, לאלימות, להשפלה ובאופן כללי לא לכיוון חיובי במיוחד. המושג 'קונגרגיישן' (Congregation) שבשמו של האלבום – משמעותו קהילה סגורה, קבוצה של אנשים שהתכנסה לצורך פולחן דתי – הוא עוד נדבך לתימה המרכזית הזו.
מעניין לראות (שוב, במבט לאחור) עד כמה הליריקה של לפרוס, שמאז ומתמיד סבלה מילדותיות-יתר ובאופן כללי היתה בנאלית וחלשה, עוברת תהליך של צמצום (רדוקציה) מאלבום לאלבום. השורות מתקצרות והדימויים הופכים מקונקרטיים למופשטים יותר. זו התפתחות סה"כ חיובית, שכן כך נמנעים לפרוס מהמון טעויות בשיטת "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב", ועדיין מאפשרים לליריקה, שנכתבה ברובה על ידי הגיטריסט טור אודמונד סורקה, לתמוך בכיוון המוזיקלי הכללי של האלבום.
מבחינת העיבודים, "קונגרגיישן" שומר על הנקודות החזקות של לפרוס: נגינה וירטואוזית ותפקידי גיטרות הן כ"בסיס" ליצירות המוסיקליות והן כאמצעי ביטוי ליצירת שיאים רגשיים. ועדיין, יש שיפורים וחידושים; אפילו דרמטיים. הבולט שבהם: גיוסו של מתופף וירטואוז ברמה קיצונית בשם בארד קולסטד (Baard Kolstad) - מפלצת מתוחכמת של אנרגיה ומיקוד. הוא ה-MVP של האלבום (הנגן החשוב ביותר). משקלים אסימטריים בלתי-מפוענחים הם לחם-חוקו, והוא מריץ את הלהקה במהירות פלילית, אל תוך חור שחור שבתוכו נקודת האיזון שבין סדר לכאוס.
השיפור השני באימפריית לפרוס הוא הסולן ומנהיג הקהילה, איינר סולברג. הוא פשוט משתדרג ומתעלה על עצמו מאלבום לאלבום. כסולן, ב"קונגרגיישן" סולברג מציג מנעד רחב עוד יותר מבעבר, בעיקר בצד הנמוך, כאשר בצד הגבוה ניכרת עבודה על הגעה לצלילים נקיים. לא חסרים זמרי רוק שיודעים להעפיל לגבוהים עם קול מחוספס (דוגמאות בולטות באיכותן הן אקסל רוז או ראסל אלן מסימפוני X), אבל אחד כזה שיכול להוציא קולות גבוהים נקיים, בלי לרמות עם פאלצטים, זה כבר נדיר. סולברג בישר על "טכניקת צרחות חדשה", שהיא סוג של גראולינג שמזכיר את גיסו אישאן (Ihshan), אותה הוא מציג בקטע 'סלייב' (Slave), אבל לא כל המאזינים יתפעלו ממנה בהכרח, אולי רק חובבי מייק פאטון.
היות וסולברג הרגיש שהאלבום "קואל" לא עמד בציפיות כתוצאה מתהליך יצירה דל מדי, הוא החליט לשנות את השיטה. ראשית, כתב כ-30 קטעים מולחנים על מחשב, ומתוכם נבחרו תריסר לאלבום; אלו הועברו לעיבוד בחטיבת הגיטרות (בניצוחו של טור הגיטריסט), ואז למה שהם קוראים "רעיונות של בארד לתופים", ומשם חזרה להשלמות קלידים, בס ושירה. תפקידי השירה נכתבים ממש בסוף. התהליך הדמוקרטי הזה סייע לכל יצירה לצאת מן התנור הלפרוסי כשהיא אפויה-היטב, חמושה בכל הרטבים והתבלינים הדרושים, והביאה לכדי מיצוי את מכלול הכישרונות שמרכיב את להקת לפרוס.
האלבום המצויין הזה נפתח דווקא בשניים מן הקטעים החלשים ביותר מתוכו. 'דה פרייס' ("The Price"), הסינגל הראשון מהאלבום, אמנם מציג תיפוף-מקביל גאוני של קולסטד, ריפים קטלניים ממיטב מסורת "לפרוס" ולחן קליט, אבל הוא לא מחדש דבר. גם 'החוק השלישי' ("Third Law") נשמע כמו משהו שעדיין סוחב את החסרונות של "קואל" - קצר ורפטטיבי.
אבל אז באה היצירה 'ריוויינד' ("Rewind") ומגבירה את המתח עד להתפוצצות. מלאכת מחשבת של סאונד אלקטרוני, תיפוף מדויק, 'דרבוקאי' ודרמטי. היצירה הטובה באלבום היא 'דה פלאד' ("The Flood), הרצועה הרביעית. היא עוסקת בהרס עצמי, ומביאה לכדי שלמות את הסגנון הייחודי והבשל של לפרוס. סאונד אלקטרוני נמוך ורפטטיבי 1-2, 1-2, 1-2... מכתיב קו קצבי סופר-נוקשה ולכאורה סופר-פשוט, ממנו (זהירות ספוילר) הקטע לא זז לכל אורכו.
'טרייאמפנט' ("Triumphant") הנפלא הוא מין סוג של המשך רעיוני לקטע הראשון מ"בילאטרל", שמדבר על שדה קרב, אבל הפעם שדה הקרב הוא, ובכן, נפש האדם. עיבוד סימפוני-מלכותי, אותו מחזקים תיפוף כמעט מתימטי של קולסטד ולחן קליט, הופכים את הטיול הזה של כאוס בתוך מסגרת, למהנה במיוחד, ואפילו מעורר השראה לחיים.
עטיפת האלבום 'קונגרגיישן' - מקרוב
אל תתנו לריף הגיטרות והשירה המצועצעים בתחילת "Within My Fence" להטעות אתכם כאילו מדובר באיזה ממתק פופ. זה מהר מקבל צורה של אותו כאוס-בתוך-סדר משובח. תיפוף מחוץ לעולם הזה של קולסטד שפשוט נשמע כמו פופקורן מתפצח במיקרוגל. ליריקה פשוטה שמדברת על הסתגרותו של האדם בתוך חומותיו, ואף אחד לא מדבר על האלבום הזה של הלהקה הזו עם הרוג'ר הזה, שיצא בדקה ה-90 של שנות ה-70.
על מקצב של 25/25 שמעתם? אז הנה, 'רד' (Red). מסגרת פסיכית ומאוד קשה לעיכול המבוססת על תבנית של חמישה חלקים של חמישה ביטים כל אחד, ועדיין, הקטע קצבי. זו היכולת של לפרוס ששומרת שהשיר לא ילך לאיבוד בתוך הסדר המתמטי. טקסט שמדבר על כאוס בתוך סדר של הנפש, ובסיס הרמוני אפל בסולם מינורי, שאם מתאמצים, אפילו מתכתב, אולי לא במתכוון, עם "Red" אחר, הרבה יותר מפורסם ומוקדם ממנו. קטע מצוין, שאף מצליח לחדש.
לפרוס מאזנים את המתח והסיבוכיות הפנימית של 'רד' עם 'סלייב' ("Slave"), בתבנית שמרנית יותר שמתקרבת ממש ל'שיר' רגיל. 'סלייב' מתבלט כאן בעיקר בגלל המסר הטבעוני שלו (סולברג וסורקה שניהם מאוד פרו בעלי חיים). הליריקה מדברת על המצב הבלתי אפשרי בו נמצאות חיות בתעשיית הבשר. המוזיקה פחות מורכבת וחתרנית בהשוואה להפתעות הקודמות, אך לפחות כוללת את אותה "טכניקת צרחות חדשה".
'מון' ("Moon") מחזיר אותנו למירוץ המהיר, קטע נהדר שלא מתבייש להתחיל בסגנון שכמו מועתק מהמארס וולטה, כולל סגנון השירה של הוולטאים. גם כאן, כמו "Red", המסגרת הקצבית ארוכה מאוד, אבל היא מבוססת על שביעיות שקצת יותר קלות לעיכול לאוזן, בוודאי לאוזנו של פרוגר מיומן.
הרצועה העשירית, 'דאון', "Down", היא בעצם קינה. המילים מופשטות מספיק כדי שתוכלו להדביק אותה לכל סיטואציה קיומית מייאשת, אבל בקונטקסט התימתי מדובר בתחזית שחורה לגבי נזקי הקונפורמיזם. המגמה היא כלפי מטה, ולא יעזור כלום: כולנו נישאב לתוך החור השחור הזה:
ואחרי שצהלנו מספיק בפארטייה העליזה שהיא רובו של "קונגרגיישן", האלבום נחתם בקטע שכמו צומח מתוך החור השחור שנשאבנו אליו בקטע הקודם. שמו בנורבגיה: 'לואר' ("Lower"). כן - עוד יותר נמוך. הליריקה והמוזיקה, עם זאת, מציעות תקווה ונחישות: עצם העובדה שאני עדיין הולך, עדיין מתקדם, אפילו שזה בכיוון מטה, אני עדיין הולך; ואם אני לא הולך – אני זוחל; העיקר שלא עצרתי, ושלא עצרו אותי. 'לואר' אינו מהמתוחכמים, מין בלדת איצטדיונים סוחפת ורגשנית כזו, אבל כקטע סוגר הוא מאוד "במקום". הלחן ישיר, מדויק, קליט, והעיבוד תומך בו בלי לאבד מיקוד.
נחתם האלבום. אבל, רגע אחד, הדיסק ממשיך מעבר ל-65 דקותיו. והנה לנו קטע מס' 12, רצועת בונוס קצת מאכזבת בשם 'פיקסל'. זה ממש מבאס לשמוע את "Pixel" אחרי הסיום הגרנדיוזי והמתבקש של 'לואר' ("Lower"). מדובר בקטע חביב למדי ובהחלט אפשר להבין מדוע היה מועמד להדחה, אבל עניין הבונוס עושה לו, ולאלבום, יותר נזק מתועלת.
אחד התהליכים המהנים בתחום האמנות הוא הרטרוספקטיבה: בחינת יצירותיו של אמן על ציר הזמן, תוך ניסיון להבין את תהליך ההתפתחות הייחודי שלהן. פעמים רבות, ואצל האמנים המעניינים באמת, ניתן לראות שניסיונות להעברת מסרים או נושאים תימתיים או צורניים מסוימים עוברים תהליך של התגבשות לאורך הזמן, עד לנקודה מסוימת בה משוחררת יצירה שמצליחה באופן קוהרנטי להעביר את התימה או הצורה.
כפי שנכתב כאן בביקורת על האלבום הקודם של לפרוס, 'קואל' (Coal): זוהי להקה שבמרכז המהות הסגנונית שלה עומד דיסוננס, מתח, בין הסדר לכאוס; בין המיושב למופרע; בין מוזיקה תבניתית ושבלונית לפרוג אוונגרדי מוטרף. ברטרוספקטיבה, נראה שבכל אלבומיה הלהקה עושה מאמץ רב להציג, מוסיקלית, את הדיסוננס הזה בצורה שתיצור סגנון שאיתו היא תהיה שלמה.
בכל אלבום, המצג היה קצת אחר: באלבום הבכורה, 'טול פופי סינדרום', הסדר בא לצד הכאוס כשני אלמנטים נפרדים (קטע מייצג: "Dare You"), ב"בילאטרל", הכאוס השתלט על הסדר בצורה שהקהל אהב אך הלהקה לא היתה שלמה איתה (קטע מייצג: "Forced Entry"), ב"קואל" הכאוס נדחק להבלחות לא-מספקות בתוך תבנית שחוזרת על עצמה וקשורה בשלשלאות (קטע מייצג: "The Valley").
וכעת, ב"דה קונגרגיישן", סוף סוף נולד לו סגנון המאפשר להציג את הסדר והכאוס בצורה אחידה, של כור היתוך: מסגרת "מסודרת" לעילא שבתוכה מתפוצצים מטעני חבלה כאוטיים ורגשניים דרך קבע. קחו את המסגרת, והיצירה מאבדת פוקוס. קחו את מטעני החבלה, והיצירה תהיה משמימה עד מאוד (זו, דרך אגב, בדיוק הטעות שעשו ב"קואל", ולפרוס מודעים לכך).
בתמונה: להקת לפרוס הנורבגית בתמונת פרומו מ-2015
נקודת המוצא התימתית של האלבום היא קונפורמיזם [הליכה בתלם] וההשלכות השליליות של התופעה האנושית הזו. אם זכורה לכם ההתחלה של הסרט "מועדון קרב" (פייט קלאב) הנפלא של דייויד פינצ'ר, זה בדיוק זה: חיי אדם דרך קטלוג של "איקאה". כאן הקונפורמיזם מצעיד אותנו לדיכאון, לתלות, לאלימות, להשפלה ובאופן כללי לא לכיוון חיובי במיוחד. המושג 'קונגרגיישן' (Congregation) שבשמו של האלבום – משמעותו קהילה סגורה, קבוצה של אנשים שהתכנסה לצורך פולחן דתי – הוא עוד נדבך לתימה המרכזית הזו.
מעניין לראות (שוב, במבט לאחור) עד כמה הליריקה של לפרוס, שמאז ומתמיד סבלה מילדותיות-יתר ובאופן כללי היתה בנאלית וחלשה, עוברת תהליך של צמצום (רדוקציה) מאלבום לאלבום. השורות מתקצרות והדימויים הופכים מקונקרטיים למופשטים יותר. זו התפתחות סה"כ חיובית, שכן כך נמנעים לפרוס מהמון טעויות בשיטת "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב", ועדיין מאפשרים לליריקה, שנכתבה ברובה על ידי הגיטריסט טור אודמונד סורקה, לתמוך בכיוון המוזיקלי הכללי של האלבום.
מבחינת העיבודים, "קונגרגיישן" שומר על הנקודות החזקות של לפרוס: נגינה וירטואוזית ותפקידי גיטרות הן כ"בסיס" ליצירות המוסיקליות והן כאמצעי ביטוי ליצירת שיאים רגשיים. ועדיין, יש שיפורים וחידושים; אפילו דרמטיים. הבולט שבהם: גיוסו של מתופף וירטואוז ברמה קיצונית בשם בארד קולסטד (Baard Kolstad) - מפלצת מתוחכמת של אנרגיה ומיקוד. הוא ה-MVP של האלבום (הנגן החשוב ביותר). משקלים אסימטריים בלתי-מפוענחים הם לחם-חוקו, והוא מריץ את הלהקה במהירות פלילית, אל תוך חור שחור שבתוכו נקודת האיזון שבין סדר לכאוס.
השיפור השני באימפריית לפרוס הוא הסולן ומנהיג הקהילה, איינר סולברג. הוא פשוט משתדרג ומתעלה על עצמו מאלבום לאלבום. כסולן, ב"קונגרגיישן" סולברג מציג מנעד רחב עוד יותר מבעבר, בעיקר בצד הנמוך, כאשר בצד הגבוה ניכרת עבודה על הגעה לצלילים נקיים. לא חסרים זמרי רוק שיודעים להעפיל לגבוהים עם קול מחוספס (דוגמאות בולטות באיכותן הן אקסל רוז או ראסל אלן מסימפוני X), אבל אחד כזה שיכול להוציא קולות גבוהים נקיים, בלי לרמות עם פאלצטים, זה כבר נדיר. סולברג בישר על "טכניקת צרחות חדשה", שהיא סוג של גראולינג שמזכיר את גיסו אישאן (Ihshan), אותה הוא מציג בקטע 'סלייב' (Slave), אבל לא כל המאזינים יתפעלו ממנה בהכרח, אולי רק חובבי מייק פאטון.
היות וסולברג הרגיש שהאלבום "קואל" לא עמד בציפיות כתוצאה מתהליך יצירה דל מדי, הוא החליט לשנות את השיטה. ראשית, כתב כ-30 קטעים מולחנים על מחשב, ומתוכם נבחרו תריסר לאלבום; אלו הועברו לעיבוד בחטיבת הגיטרות (בניצוחו של טור הגיטריסט), ואז למה שהם קוראים "רעיונות של בארד לתופים", ומשם חזרה להשלמות קלידים, בס ושירה. תפקידי השירה נכתבים ממש בסוף. התהליך הדמוקרטי הזה סייע לכל יצירה לצאת מן התנור הלפרוסי כשהיא אפויה-היטב, חמושה בכל הרטבים והתבלינים הדרושים, והביאה לכדי מיצוי את מכלול הכישרונות שמרכיב את להקת לפרוס.
האלבום המצויין הזה נפתח דווקא בשניים מן הקטעים החלשים ביותר מתוכו. 'דה פרייס' ("The Price"), הסינגל הראשון מהאלבום, אמנם מציג תיפוף-מקביל גאוני של קולסטד, ריפים קטלניים ממיטב מסורת "לפרוס" ולחן קליט, אבל הוא לא מחדש דבר. גם 'החוק השלישי' ("Third Law") נשמע כמו משהו שעדיין סוחב את החסרונות של "קואל" - קצר ורפטטיבי.
אבל אז באה היצירה 'ריוויינד' ("Rewind") ומגבירה את המתח עד להתפוצצות. מלאכת מחשבת של סאונד אלקטרוני, תיפוף מדויק, 'דרבוקאי' ודרמטי. היצירה הטובה באלבום היא 'דה פלאד' ("The Flood), הרצועה הרביעית. היא עוסקת בהרס עצמי, ומביאה לכדי שלמות את הסגנון הייחודי והבשל של לפרוס. סאונד אלקטרוני נמוך ורפטטיבי 1-2, 1-2, 1-2... מכתיב קו קצבי סופר-נוקשה ולכאורה סופר-פשוט, ממנו (זהירות ספוילר) הקטע לא זז לכל אורכו.
'טרייאמפנט' ("Triumphant") הנפלא הוא מין סוג של המשך רעיוני לקטע הראשון מ"בילאטרל", שמדבר על שדה קרב, אבל הפעם שדה הקרב הוא, ובכן, נפש האדם. עיבוד סימפוני-מלכותי, אותו מחזקים תיפוף כמעט מתימטי של קולסטד ולחן קליט, הופכים את הטיול הזה של כאוס בתוך מסגרת, למהנה במיוחד, ואפילו מעורר השראה לחיים.
עטיפת האלבום 'קונגרגיישן' - מקרוב
אל תתנו לריף הגיטרות והשירה המצועצעים בתחילת "Within My Fence" להטעות אתכם כאילו מדובר באיזה ממתק פופ. זה מהר מקבל צורה של אותו כאוס-בתוך-סדר משובח. תיפוף מחוץ לעולם הזה של קולסטד שפשוט נשמע כמו פופקורן מתפצח במיקרוגל. ליריקה פשוטה שמדברת על הסתגרותו של האדם בתוך חומותיו, ואף אחד לא מדבר על האלבום הזה של הלהקה הזו עם הרוג'ר הזה, שיצא בדקה ה-90 של שנות ה-70.
על מקצב של 25/25 שמעתם? אז הנה, 'רד' (Red). מסגרת פסיכית ומאוד קשה לעיכול המבוססת על תבנית של חמישה חלקים של חמישה ביטים כל אחד, ועדיין, הקטע קצבי. זו היכולת של לפרוס ששומרת שהשיר לא ילך לאיבוד בתוך הסדר המתמטי. טקסט שמדבר על כאוס בתוך סדר של הנפש, ובסיס הרמוני אפל בסולם מינורי, שאם מתאמצים, אפילו מתכתב, אולי לא במתכוון, עם "Red" אחר, הרבה יותר מפורסם ומוקדם ממנו. קטע מצוין, שאף מצליח לחדש.
לפרוס מאזנים את המתח והסיבוכיות הפנימית של 'רד' עם 'סלייב' ("Slave"), בתבנית שמרנית יותר שמתקרבת ממש ל'שיר' רגיל. 'סלייב' מתבלט כאן בעיקר בגלל המסר הטבעוני שלו (סולברג וסורקה שניהם מאוד פרו בעלי חיים). הליריקה מדברת על המצב הבלתי אפשרי בו נמצאות חיות בתעשיית הבשר. המוזיקה פחות מורכבת וחתרנית בהשוואה להפתעות הקודמות, אך לפחות כוללת את אותה "טכניקת צרחות חדשה".
'מון' ("Moon") מחזיר אותנו למירוץ המהיר, קטע נהדר שלא מתבייש להתחיל בסגנון שכמו מועתק מהמארס וולטה, כולל סגנון השירה של הוולטאים. גם כאן, כמו "Red", המסגרת הקצבית ארוכה מאוד, אבל היא מבוססת על שביעיות שקצת יותר קלות לעיכול לאוזן, בוודאי לאוזנו של פרוגר מיומן.
הרצועה העשירית, 'דאון', "Down", היא בעצם קינה. המילים מופשטות מספיק כדי שתוכלו להדביק אותה לכל סיטואציה קיומית מייאשת, אבל בקונטקסט התימתי מדובר בתחזית שחורה לגבי נזקי הקונפורמיזם. המגמה היא כלפי מטה, ולא יעזור כלום: כולנו נישאב לתוך החור השחור הזה:
Off the edge
I have been thrown
Down
Vanished
All that I've known
Down
ואחרי שצהלנו מספיק בפארטייה העליזה שהיא רובו של "קונגרגיישן", האלבום נחתם בקטע שכמו צומח מתוך החור השחור שנשאבנו אליו בקטע הקודם. שמו בנורבגיה: 'לואר' ("Lower"). כן - עוד יותר נמוך. הליריקה והמוזיקה, עם זאת, מציעות תקווה ונחישות: עצם העובדה שאני עדיין הולך, עדיין מתקדם, אפילו שזה בכיוון מטה, אני עדיין הולך; ואם אני לא הולך – אני זוחל; העיקר שלא עצרתי, ושלא עצרו אותי. 'לואר' אינו מהמתוחכמים, מין בלדת איצטדיונים סוחפת ורגשנית כזו, אבל כקטע סוגר הוא מאוד "במקום". הלחן ישיר, מדויק, קליט, והעיבוד תומך בו בלי לאבד מיקוד.
נחתם האלבום. אבל, רגע אחד, הדיסק ממשיך מעבר ל-65 דקותיו. והנה לנו קטע מס' 12, רצועת בונוס קצת מאכזבת בשם 'פיקסל'. זה ממש מבאס לשמוע את "Pixel" אחרי הסיום הגרנדיוזי והמתבקש של 'לואר' ("Lower"). מדובר בקטע חביב למדי ובהחלט אפשר להבין מדוע היה מועמד להדחה, אבל עניין הבונוס עושה לו, ולאלבום, יותר נזק מתועלת.
לסיכום, "דה קונגרגיישן" הוא האלבום הראשון של לפרוס שסוף סוף מציג את החזון האמנותי של הלהקה בצורה הדוקה ומגובשת לגמרי. הסגנון של לפרוס, של כאוס בתוך מסגרת מסודרת, הוא קול ייחודי מאוד בעולם העמוס לעייפה בקלישאות של הפרוג-מטאל. זהו אלבום וירטואוזי, חדשני לפרקים, מופק היטב, בעל קו תימטי אחיד, וערך אמנותי העולה על סך חלקיו. כך שלמרות שאיננו מושלם, והעיבודים שלו לעתים ספרטניים למדי, הוא עדיין בשרני, מפגין רמת תיפוף חייזרית ובעל עוצמה נדירה. מומלץ בשם כל הקהילה.
הציון: 8.7/10
ביקורת אורח מאת שחר טל
