רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

5uu's - Caress of Steel

5uu's

Hunger's Teeth

1994 Recommended Records (ReR)

USA

(43:52)

Dave Kerman / 5uu's



ביקורת: אבי ר' (אוויר)

כל דיון על אלבום פרוג שנוצר לאחר שנת 80 חייב לכלול - כמעט פק''ל - התייחסות לאגדת מותו של הפרוג באמצע שנות ה- 70. חלק מאשימים את הפאנק, חלק מאשימים את הפרוג עצמו שהתברגן והסתאב, חלק חושבים שהפרוג פשוט מיצה את עצמו. הרשו לי להציע לרגע קט את עמדתי הצנועה: הפרוג מעולם לא מת, הוא פשוט הזדקן. בילדותו המטרה שלו היתה לפרוץ גבולות ולשלב בין עולמות שונים, אולם לכשהתבגר, הוא הפך לז'אנר נוסחתי שעשה שימוש שבלוני באלמנטים של מוסיקה קלאסית וג'אז, וכל קשר בינו לבין חדשנות היה מקרי בהחלט.


אלא שקצת לפני שהוא הגיע רשמית לגיל הזקנה, הפרוג הספיק להביא ילד לעולם - RIO, ראשי תיבות של 'רוק באופוזיציה' (Rock in Opposition). מדובר בזרם מוסיקלי שראשיתו היתה בלהקת הנרי קאו (Henry Cow) המיתולוגית, ונוסד ''רשמית'' לקראת שלהי שנות השבעים. מטרתו המוצהרת של הזרם היתה לבעוט במוסכמות, להישאר במודע מחוץ לממסד המוסיקלי הקיים, ובעיקר - להרחיב את גבולות הרוק, בעיקר תוך שימוש במוסיקה קלאסית מודרנית ובג'אז.


נכון, במידה מסויימת זה נשמע כמו תיאור של הפרוג הקלאסי, ועדיין מדובר - לטעמי - בז'אנרים שונים, שכן בעוד שהפרוג - כפי שהזכרתי - דרך במקום והפך לעוד ז'אנר עם מאפיינים אסתטיים משלו, הרי שה-RIO רץ קדימה בתור זרם אוונגרד מובהק שהמשיך להתנסות וליצור מוסיקה יותר ויותר נסיונית. ניתן לומר שה-RIO הוא הבן הפרוע והסקרן של הפרוג שבועט בישבנו המדושן של אביו. פרוג מתקדם, אם תרצו.


במידה מסויימת הריאקציה הזו של ה-RIO מקבילה בעיני לריאקציה של הפאנק - שני הזרמים היו במידה מסויימת תולדה של ''הזדקנותו'' של הפרוג, לשני הזרמים היתה מודעות פוליטית גבוהה, ושניהם בעטו במוסכמות. אלא שבעוד שהפאנק הלך לכיוון ההפוך לגמרי מהפרוג - הפשטות המכוונת והרעש הפרימיטיבי, ה-RIO המשיך את רוחו המקורית של הפרוג, תוך ריסוק וריטוש הגבולות המוסיקליים הקיימים.


להקת פייב-יו-יוז (5UU's) הוקמה בלוס אנג'לס ב-1984 ע''י המתופף דייב קרמן (Dave Kerman). הלהקה הספיקה להוציא 2 אלבומים, ובשנת 88 התאחדה עם להקת RIO אחרת ללהקה ששמה יו-טוטם (U-Totem). בשנת 1992 קרמן הרכיב מחדש את ה-5UU's עם נגנים אחרים, ואלבום זה היה הראשון של ההרכב ההוא.


לא הייתי ממליץ על האלבום דווקא לחובבי הפרוג הקלאסי. אני חושב שהרבה אוהדי רוק אקספרימנטלי יוכלו לרוות ממנו עונג רב. הסיבה היא שבניגוד לפרוג ההוא, המוסיקה הקלאסית והג'אז לא מסרסים כאן את הרוק, אלא מותירים אותו בבסיס, נטמעים לתוכו ומותחים את קצותיו, מביאים אותו למחוזות שהוא עדיין לא ביקר בהם. ייתכן שהסיבה היא שמדובר בלהקה אמריקנית שבניגוד לרוב להקות ה- RIO ממערב אירופה ההשפעה של התרבות האירופית עליהם פחותה.


האלבום נותן בראש (תרתי משמע) כבר מהדקה הראשונה ומסחרר את המאזינים. המקצבים המשתנים והמשונים, הלחנים המוזרים המושפעים מהמוסיקה הקלאסית מודרנית - שברחה מההרמוניות המערביות המקובלות - והעיבודים המופרעים, כל אלה מקנים לאלבום תחושה מאוד ''עקומה'' וביזארית. למעשה האלבום מכריח את המאזינים שלו לשבור את כל תבניות ההאזנה הטבועות אצלם בראש ולהקשיב בראש פתוח ומשוחרר לחלוטין.


למרות הכל, ואולי בזכות הכל, מדובר בשבילי באלבום עם המון פאן. מעורבת גם הרבה הנאה אינטלקטואלית, אבל בשבילי - שלא מנתח ממש את המלודיות באמצעים מוסיקולוגיים - ההנאה הזאת היא כמעט תת מודעת. הלהקה לא לוקחת את עצמה ברצינות המופלגת כמו להקות הפרוג הקלאסיות, השירים לא ארוכים (השיר הארוך ביותר הוא באורך 6:39, וזה שאחריו 5:35), ממוצים ולא מתמרחים, והם מאוד מגוונים - נעים בין שירים בועטים, קלאסיים יותר, רעשים אלקטרוניים רפיטטיביים ומהפנטים ועוד ועוד, והאקלקטיות לא מניחה לאלבום להימאס על המאזין.


האזנה לאלבום הזה מושווית, בעיני, לבניית פאזל מבלי לראות את התמונה השלמה קודם לכן. בהתחלה, לאחר שמפזרים את כל החלקים על הרצפה, יש לכם רושם כי אין שום קשר בין החלקים, כולם נראים כל כך שונים וצבעוניים! אולם עם הזמן אתם מתחילים להרכיב חלק חלק, והפאזל מתחיל להתחבר, חושף בפניכם תמונה מעוררת השתאות במורכבות ובכמות הפריטים הנמצאים בה. בכל פעם תצליחו להרכיב חתיכה חדשה של הפאזל במקומה, ולעיתים תעצרו את ההרכבה ותתעכבו על חלק אחד בהתפעלות. יתכן ויהיה אף צורך להביט בו בזכוכית מגדלת על מנת להעריך אותו כראוי. וככל שהתמונה הגדולה תתתגלה במלוא הדרה, כך תבינו כמה שהמאמץ ההתחלתי השתלם לכם.


הלהקה הספיקה להוציא עוד אלבום אחד באותו הרכב, ואז הוציאה שני אלבומים נוספים בהרכב חדש; הוא הורכב רק מקרמן שניגן בעצמו בכל הכלים עם מעט עזרה מחברים, ואת האלבום האחרון של הלהקה, 'אבנדונשיפ' (2002) הוא הקליט בארץ. ממש פה בישראל.


כי קרמן, מלבד היותו מתופף ומולטי אינסטרומנטליסט מעורר קנאה, הוא גם - בעוונותיו - ישראלי. לפני כשנתיים הזמין אותו לארץ טכנאי הסאונד הישראלי אודי קומראן (שעושה חיל בעולם ה-RIO), וקרמן - למרות שהוא עושה רושם של בחור בעל מנת משכל גבוהה למדי - הציץ, נפגע ונשאר. [קרמן חזר לאירופה בהמשך הדרך; אורי ברייטמן].


אני חייב לציין כי בעיניי, בתקופה שהרבה אמנים עושים את המסלול ההפוך מהארץ לחו''ל, בתקופה שכל ניקי סאדן שאוזר אומץ ומגיע לארץ זוכה לגלונים של הילולים ותשבוחות בעיתונים, גם אם אף אחד בעצם לא שמע אפילו אלבום אחד שלו, אלמוניותו של קרמן - אחד מעמודי התווך של סצינת ה-RIO העולמית שהספיק לנגן בלהקות רבות וחשובות בז'אנר ונחשב לאחד המתופפים הטובים בעולם - מעוררת התקוממות (גם אם מובנת, נוכח חוסר הקומוניקטיביות הבלתי מתפשר של אלבומיו).

לסיכום, אם במקרה נתקלתם בדייב קרמן תקוע בפקק בנתיב שלידכם, או אולי ליד מדף מוצרי החלב בסופר, או תוך כדי נסיון עקיפה בתור בבנק, תעשו לי טובה אישית ותמסרו לו ממני שהוא תותח. ככה, במילים האלה: ''דייב, אתה תותח''.

ציון קהילת ארכיוני הפרוג לאלבום זה: 8.5/10

 הביקורת של אבי ר' (אוויר) פורסמה במקור באתר 'השרת העיוור', שירד מהרשת וזמין רק בגרסה ארכיונית. הביקורת פורסמה במקור ללא ציון מספרי. נעשה מאמץ לאתר את הכותב המקורי, אך בינתיים ללא הצלחה.

 הוסיפו תגובה

***

 עוד ביקורות על ראש







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")