עוד באלבומה הראשון משנת 1969, התחוור למאזיניה של קינג קרימזון שדווקא בתחום האילתור החופשי, יש ללהקה מתחרים רציניים. 27 שנים מאוחר יותר, אך מר פריפ וחבורתו המשתנה עדיין לא למדו את הלקח. עצוב לומר, אבל זהו אחד האלבומים המעטים בקריירה של קרימזון שעדיף היה לגנוז, בלי לחשוב פעמיים.


אילתור חופשי היא מלאכה תובענית. כדי לבצע כהלכה קטע מאולתר מתחילתו ועד סופו, נדרשת השקעה בזמן, באנרגיה, בתקשורת בין-אישית, וגם מיומנות גבוהה בנגינה. בתחום זה מצטיינים, ולא במפתיע, ג'אזיסטים מליגת העל. אבל אפילו הם, שפיתחו את אמנות האילתור החופשי לגבהים שהתרבות המערבית כלל לא הכירה קודם, מכירים במגבלותיהם לעתים.


לא קרימזון. לדידו של רוברט פריפ, האיש מאחורי הוצאת אלבום זה, האילתור החופשי הוא חלק טבעי וחשוב מן האופי של הלהקה. הוא ממש גאה במסורת הקרימזונית, לפיה קטעים חדשים "נחצבים" מתוך אילתורים באולפן ובהופעות כאחד. וכאן טמונה מורכבות הנושא: פריפ כנראה לא מסוגל להבדיל בין מקור השראה לגיטימי ובין חשיפה מביכה מ"חדר המיטות" המוסיקלי.


מעריצי הלהקה מוכנים להודות בעובדה שקרימזון הצליחה להוציא יופי של יצירות מוסיקליות בנויות-היטב, מתוך עבודה מאולתרת באולפן. אין ספק שהמורשת המאולתרת היא לא דבר שיש להתבייש בו. עם זאת, היצירות המוסיקליות עצמן היו, בסופו של חשבון, כתובות וידועות-מראש.


חלק מהיצירות המוצלחות ביותר של הקרימזונים אולי נולד מתוך תהליך ראשוני ובתולי של חיפוש-דרך, תהייה, התלבטות, ניסוי, קפיצה אל הלא-נודע ו/או מפגש אקראי בין מוחות יצירתיים, אבל הקרימזונים בשיאם תמיד ליטשו את הרעיונות הבוסריים שלהם לכדי יצירת אמנות מתובנתת, מסוגננת, מוגמרת, ולמדו אותה בעל-פה. האלבום "ת'ראקאטאק" (Thrakattak) הוא, הלכה למעשה, קשקוש אחד ארוך שלא הנפיק אף יצירה חדשה ובעלת משמעות לדורות הבאים. החריג היחיד הוא הקטע ת'ראק (Thrak), ביצוע של יצירה מהאלבום הקודם.


לדעתי, הקטעים החלשים ביותר בכל אלבומי קרימזון, לאורך כל השנים, היו בדרך כלל הקטעים המאולתרים. לעומת זאת, הקטעים המרשימים ביותר היו אלו שנכתבו על גבי דפי-תווים, עובדו כהלכה ועברו תהליך מתיש של חזרות ואימון. לכן, אם ניקח לרגע את 'מה נשתנה' מחג הפסח נוכל לשיר כולנו ביחד: "האלבום הזה כולו מרור". אין פה שום דבר בעל ערך מוסיקלי שיכול לתקשר עם המאזינים. פריפ, ברופורד, לוין, בלו, מסטולטו וגאן פשוט משתעשעים עם עצמם. בחדר החזרות מתקיימת עשייה מוסיקלית שהיתה צריכה להישאר בדלת אמותיה, ולא להיראות בפומבי. זה בסדר לאונן, זה אפילו בריא ומשחרר - אבל זו לא אמנות.


היצירות הגדולות ביותר של עולם המוסיקה הן, למעשה, כתובות. עבודות המופת של גדולי המלחינים תמיד דרשו חשיבה מוקדמת, תכנון, בנייה, סינון, זמן והתבודדות. אפילו מיילס דיוויס הגדול היה מביא לאולפן החזרות וההקלטות דף אחד ובו מוטיב או שניים, כדי לתת לעמיתיו משהו להתבסס עליו. חלק גדול מעולם המושגים של הג'אז הוא אילתור הנשען על משפט או פיסקה מוסיקלית ידועה-מראש, כתובה ומוסכמת.


כאן, באלבום הזה, אין לקרימזון על מה להישען. בחלק מן הזמן הם רק בודקים אפקטים דיגיטליים חדשים; פה ושם הם נהנים לעשות רעש; כמה דקות עוברות בלי תקשורת מינימלית בין איש לרעהו; הקטעים לא מגבשים אמירה; קשה להצביע על התחלה, אמצע וסוף; דרוש ילד קטן שיקום ויחשוף את בגדי המלך החדשים.

לסיכום, המלך קרימזון הוא עירום כשהוא מנסה לאלתר על הבמה בלי שום בסיס כתוב. יש חריגים לכלל הזה, אך מבחינה סטטיסטית הם נדירים עד מאוד. אין כאן שום תיחכום מוסיקלי, אלא בחירה שרירותית של תווים ללא מטרה סופית. פריפ אולי רצה להראות לעולם איזה יופי של אפקטים הוא קנה לגיטרה שלו; סליחה, אבל זה ממש לא מעניין אף אחד. אינני ממליץ לאף אחד לעשות את הטעות שאני עשיתי: אל תקנו את הדיסק הזה. הוא מיותר. הוא מביך. הוא לא כיף. הוא לא אומר כלום. הוא לא היה צריך לצאת לאור בשום מקום בעולם.

הציון: 4/10

 עוד ביקורות על קינג קרימזון