רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Train of Thought - Dream Theater

Dream Theater

Train Of Thought

2003 Elektra Entertainment Group

NYC, USA

(69:19)

DreamTheater.Net



ביקורת: אורי ברייטמן

איך הייתם מגיבים לו אחת הלהקות האהובות עליכם היתה חוזרת על עצמה שוב ושוב? איך הייתם מתנהגים מבחינה צרכנית, לו אחת הלהקות המעניינות בעולם ה"פרוגרסיב מטאל" היתה הולכת ומאבדת את ייחודה לטובת מצעדי המכירות? אני רק יודע איך אני מגיב: בסוג של ניכור הולך וגובר כלפי דרים ת'יאטר באלבומה השביעי במספר.


קצת היסטוריה, בשביל הנכדים: להקת הפרוג-מטאל האמריקנית הזו קמה כבר בשלהי שנות השמונים, אך החלה להתבלט רק בשנת 1992, כשפרצה לעולם עם האלבום השני והמבטיח שלה, אימג'ס אנד וורדס (Images and Words), אותו כולם מכירים היטב. כבר למעלה מ-10 שנים עברו מאז, אבל האלבום נותר אבן-דרך בעיניי. הלהקה הגיעה לשיאים נוספים עם 'אווייק' (Awake) המגובש, ואף המעניין, הפיקה יצירת מופת שלמה ומלוטשת בשם 'סינס פרום איי ממורי' בשנת 1999. האלבום הכפול שבא אחריו סבל מליקויים מבניים רבים, למרות שהציג רעיונות מוסיקליים סבירים.


אין הרבה טעם לעסוק בספקולציות מדוע ולמה נסוגו חברי דרים ת'יאטר מן ההרפתקנות והתעוזה שאפיינו אותם מסוף שנות התשעים והלאה. אולי אלו תגובות המעריצים, לחצים מצד חברת התקליטים, אבל הסיבות יישארו סתומות גם בעתיד. השורה התחתונה היא זו: דרים ת'יאטר מעולם לא נשמעו כל כך דומים ל"מטאליקה". זה מתחיל בסינגל הסופר-ממוסחר שלהם 'אז איי אם' (As I Am) שנשמע כמו פרודיה תמוהה על מטאליקה -- וממשיך בקו הפופ-מטאל הכאילו-קשוח שלא משכנע את המאזין הדרימיסטי הוותיק.


דומה שככל שחברי דרים ת'יאטר מזדקנים, הם פונים לקהל-יעד צעיר יותר. באלבום הקודם הם עסקו בסיפורים על התבגרות, וגם כאן הם מתממשקים למרחב הטוסטסטרון, החצ'קונים וחיבוטי הנפש של הגילאים 13-16. זו מוסיקה זועמת למתבגרים, חלשה בדינמיקה וחזקה בקלישאות. במקום אלבום קונספט תיאטרלי ומורכב, המראה על השפעות מוסיקליות עשירות ומגוונות, הדרימרים נשמעים היום כמו חיקוי חיוור של עצמם.


המורשת הקלאסית שהביא איתו הקלידן ג'ורדן רודס - מתפוגגת. העיבודים הרבה פחות מפתיעים, ובמיטבם ממחזרים נוסחאות מן העבר. אם הייתי חבר-להקה, הייתי מתחיל להשתעמם. אוקיי, הם מביאים צ'לו חמוד לשתי דקות, הם משרבבים כמה תיבות בארוקיות כאילו הנדל קנה סינתיסייזר חדש ומבריק, אבל הכל כבר שדוף ושחוק. אינני גיטריסט מדופלם, אבל זה די ברור שאפשר למצוא אפקטים חדשים בגיטרה מלבד דיסטורשן מטאלי סטנדרטי.


למען כבודה האבוד של ההגינות הבסיסית, יש להזכיר שבהחלט יש כאן כמה קטעי אילתור מהממים; אחרי הכל, זהו הסימן המסחרי הרשום של הדרימרים – הגיטרה המהירה-כברק של ג'ון פטרוצ'י, גאון טכני שראוי להתפרנס מזריזות אצבעותיו עד בית האבות השכונתי בניו ג'רזי. אבל את כל זה שמענו כבר מספיק בעבר, והרצון להאזין למשהו חדש לא בא על סיפוקו. דרים ת'יאטר נחשבת ל"חברה מובילה" בענף, אבל כאן היא קצת נגררת מאחור, ועשוייה לאבד את מעמדה לטובת הרכבים צעירים יותר (ושאפתניים יותר) מאירופה. הסצינה הסקנדינבית הפרוג-מטאלית, למשל, הולכת וכובשת קהלים חדשים.


הטקסטים של ג'ון פטרוצ'י (לא מספיק לו גיטרה?) ומייק פורטנוי (אולי תופים זה די והותר?) הם ממש מביכים ברמתם הנמוכה. ההפקה המוסיקלית יבשה ודו-מימדית, וכאן יש עוד קו-דמיון להפקה של חברי מטאליקה (תודה, מר בוב רוק). החברים זוכים לסימפטיה אצלי בעיקר בקטע האינסטרומנטלי המרהיב 'זרם תודעה' (Stream of Consciousness), שממחיש את כל הכישורים הטכניים של ארבעת הנגנים.

לסיכום, אחרי כל כך הרבה שנים של סולואים סילוניים על המיתרים והקלידים, הדרימרים מתבררים יותר ויותר כמכונה שיווקית הנלחמת על פרנסתה באמצעים טקטיים ציניים, ולא כמו הרכב מוסיקלי שיש לו משהו אותנטי להציע. לפיכך, אין לי ברירה אלא לשלוח את התלמידים הסוררים הביתה עם תעודת-שליש בינונית. ותאמינו לי שזה לא קל, כי אני באמת אוהב אותם, ויודע שלעולם לא אוכל לנגן כמוהם.

הציון: 7/10


דעה נוספת: עידו לויט

עד כמה שאני מתעב את תרבות הפופ (במובנו הרחב של המושג) האמריקאית מוכרחים להודות, לאמריקה יש דרך משלה לעשות דברים. דוגמאות מתעשיית הג'אנק-פוד, טלוויזיה בכבלים, טוק-שואוס או מוסיקת פופ כנראה יחזקו את אותה הנקודה – שבינוניות חסרת השראה מעולם לא הייתה מקצועית ואיכותית יותר. ביותר ממובן אחד דרים ת'יאטר הם יותר אמריקאים מאמריקאים.


אני מאמין שחלק ממעריציה הנאמנים של הלהקה מקבלים את הגישה שדרים היא למעשה לא הרבה יותר מאוסף של שטיקים שמאורגנים, מבוצעים ונלקחים בכזו רצינות ומקצוענות (עד כדי אומנות בפני עצמה) עד שאין ברירה אלא להתייחס אליהם בכבוד והערצה. המצב יכול להזכיר מופע קרקס בו כל התעלולים המסובכים והמסוכנים ביותר מתבצעים באופן מושלם. הבעיה עם המצב הזה היא שכל עוד תישמר רמת הביצוע, הכל יהיה בסדר. ברגע שהם נופלים ממנה, התוצאה עלולה להיות מביכה. אלבום האולפן טריין אוף ת'וט (Train of thought) מעלה דאגות בדיוק בנקודה זו.


במילים פשוטות: את מי זה בעצם מעניין שהם יכולים לנגן בסולמות שעוד לא המציאו, במשקל עשרים-ושלוש שמיניות הכי מהר בעולם? אין ספק שזה האלבום החלש ביותר של הלהקה (אולי מלבד אלבום הבכורה, זה שלפני Images and Words) אבל יחד עם זאת הוא לא אלבום שיש להתעלם ממנו ומי שיתאמץ ימצא בו לא מעט נקודות אור. הראשונה מביניהן: לאורכו הוא רק הולך ומשתפר.


האלבום נפתח בסינגל 'אז איי אם' ששמתחיל מאד דומה לקטע 'דה גלאס פריזן' (The Glass Prison) מפתיחת האלבום הקודם, אלא שההמשך מגלה ריף-אוף (Rip-off) כמעט מושלם של מטאליקה. זה מבוצע נפלא אבל...את מי זה מעניין. שתי הרצועות הבאות אמנם לא חפות מסאונד מטאל מודרני מחד ומאפייני מטאליקה מאידך, אבל מצליחות לשרוד בזכות מבנה מוצלח, קטעים אינסטרומנטלים ארוכים ופטרוצ'י אחד.


זה אולי המקום לציין שיותר מכל אלבום אחר של הלהקה, פטרוצ'י מחזיק את הכל על כתפיו. הוא מוכיח שהוא יותר מעוד גיטריסט-על בסגנון סטריאני, וואי או רומירו. פטרוצ'י לא מפסיק לחקור מחוזות חדשים וכמעט תמיד זה יותר מריצה היסטרית על הסולם. בלי העבודה שלו לא הייתה נותרת טיפת עניין באלבום. הקלידן ג'ורדן רודס, לעומת זאת, נשמע כמי שנגמרו לו הרעיונות והשעשועים. סאונדים חורקים או מעבר "הומוריסטי" בין סאונדים "מצחיקים" רק מדגישים את זה.


הרצועה הבאה, הונור ת'יי פאד'ר (Honor Thy Father), היא הפאשלה הגדולה של האלבום וייצוג נאמן של כל מה שרע בו. בשיר הזה דרים ת'יאטר זועמים בנושא קשרי משפחה, אבות ובנים. הם לא זועמים בד"כ וטוב שכך (הם לא טובים בזה); הם צריכים לשיר על העניינים הניו-אייג'יים/פילוסופיה בגרוש שהם כל כך טובים בהם, ולהשאיר את הכעס למטאליקה.


אחרי בלדה קצרה וחסרת-עניין מגיעה רצועה אינסטרומנטלית, סטרים אוף קונצ'סנס (Stream of consciousness). יש משהו מיוחד בקטע הזה, משהו שאנן, כמעט תמים (מאוד לא אופייני להם). אני חושב שזה בעיקר השימוש בסולם מינורי שאינו אופייני לקטעים האינסטרומנטלים של הלהקה שבד"כ מעדיפה שימוש בכל מרחב המודוסים על שימוש במז'ור או המינור הפופולריים. הקטע דינאמי ובנוי היטב והסולואים של הגיטרה והקלידים נפלאים.


בקטע הסוגר את האלבום, 'אין דה ניים אוף גוד' (In the name of god), הלהקה חוזרת להתעסק בנושאים החביבים עליה במעין ביקורת על פונדמנטליזם ופאנאטיות דתיים. השימוש בסולם עם רמזים מזרחיים לא משאיר מקום לספק שמדובר בהתייחסות לגל הטרור העולמי בכלל, ולפיגוע של 11/9 בפרט (כבר הזכרתי שהלהקה מתגוררת בניו-יורק?). הקטע 'בשם אלוהים', מבחינתי, אינו נופל מהיצירות הגדולות של הלהקה. איזון מצוין בין פרוג למטאל עם כמות מספקת אך לא מוגזמת של כל אחד מהם, טקסט טוב, מבנה מורכב ומוצלח עם פזמון שחוזר במקומות הנכונים והרבה מהמאפיינים הכל כך מובהקים של הלהקה הזאת.


אבל שיאו של האלבום מגיע לקראת סופו של השיר: אחרי שכולם עוברים ביחד על הסולם במהירות מסחררת ודיוק קוסמי יש הפסקה של שבריר שנייה. אז פורטנוי ומיונג נותנים בקצב מגניב חצי שבטי ועל זה מגיע סולו מאוחד של גיטרה וקלידים שהוא אחד המדהימים ששמעתי, רק לעצום את העיניים ולזרום למחוזות קסומים שמשום מה מזכירים לי דברים של צ'יק קוריאה יותר מכל דבר אחר.

בקיצור, האלבום רחוק ממושלם, ואפילו מביך לפרקים. יחד עם זאת עוד מוקדם להספיד את הלהקה ובהחלט אפשר לצפות ממנה ליצירות-מופת של ממש בעתיד.
(עידו לויט)

 הוסיפו תגובה


 ביקורות נוספות על אלבומי דרים ת'יאטר







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")