רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

אלבום הבכורה של אמרסון לייק פאלמר 1970

Emerson, Lake & Palmer

Emerson, Lake & Palmer

1970 Polygram / Victory Music

UK

(41:08)

EmersonLakePalmer.com



ביקורת: אורי ברייטמן

אלבום הבכורה של אמרסון לייק ופאלמר יצא בדצמבר 1970 וזכה למעמד של אחת הקלאסיקות הגדולות של הרוק המתקדם. הוא הוקלט באולפני אדוויז'ן בלונדון, שנחשבו באותה תקופה למשוכללים במיוחד. איכות ההקלטה, שעברה מאז רימסטר מוצלח, טובה בהרבה מאלבומים מקבילים שיצאו בשנות ה-70 המוקדמות. טכנאי האולפן הוא אדי אופורד, שבאותה תקופה היה עדיין נמרץ ומקורי; גם מוחו טרם נפגע מצריכת סמים מוגזמת.


בתור היכרות ראשונה עם שלישיית הפרוגרים המושמצים, זו רכישה אידיאלית. האלבום משלב את כל מה שהפך את הטריו לאחד החלוצים הפרוגרסיביים באנגליה ובארה"ב: תערובת מלאת חיים בין רוקנרול, מוסיקה קלאסית וג'אז. אמרסון השאיל מהמלחינים בלה בארטוק (הונגרי) ולאוש יאנאצ'ק (צ'כי) כמה מוטיבים בשביל שתי יצירות מעובדות-היטב. הוא גם כתב מיני-סוויטה שכוללת שלושה תתי-פרקים קצרים. ביחד עם פאלמר הוא כתב את "טנק". לייק חתום על שתי יצירות מעניינות: הראשונה היא הבלאדה הנעימה 'טייק א פבל' (Take A Pebble), והשנייה היא הבלאדה המפורסמת ביותר של הלהקה, 'לאקי מן' (Lucky Man), שמושמעת עד היום בתחנות הרדיו.


הסיפור מאחורי הקלטת 'לאקי מן' הפך כבר לבדיחה משופשפת. ללהקה נשארו חמש דקות פנויות על תקליט הויניל השחור. חברת התקליטים עודדה אותם לנצל את המקום שנותר. לייק שלף שיר שכתב כשהיה בן 12 בלבד. הם הקליטו אותו במהירות. הסולו הראשון שאמרסון אילתר על מקלדת ה'מוג' (Moog), נשאר על סרט ההקלטה. השיר יצא לרדיו והפך ללהיט ענק. מי היה מאמין שזה מה שהדורות הבאים יכירו מהלהקה הפרוגרסיבית המהוללת הזאת? הפער העצום בין היומרות הסימפוניות של ELP ובין המציאות המסחרית הרדיופונית, הוא שיעור מרתק במוסיקה וכלכלה. זה לא פרוג-רוק, אבל זה מה שאנשים אוהבים לשמוע, או יותר נכון - מסוגלים לעכל בקלות.


ראשית, כדאי לציין ששלושת המוסיקאים לא היו 'ירוקים' כשהתחילו לעבוד על האלבום הזה. קית' אמרסון כבר הוביל מספר להקות, במיוחד "דה נייס" (The Nice) הידועה. גרג לייק, לעומתו, טעם את טעמו המר של העוני, כאשר כמעט נהרג מדלקת ריאות קטלנית במהלך סיבוב הופעות של אחת מהלהקות המוקדמות שעבד איתן, לפני שהשתלב בקינג קרימזון הגדולה. קרל פאלמר עבד כמתופף מקצועי מגיל צעיר, ולמעשה הרוויח כסף טוב בלהקה "אטומיק רוסטר" (Atomic Rooster). בקיצור, השלושה ידעו היטב מה הם עושים, הכירו את הקהל שלהם, עבדו הרבה באולפן ושאפו לכבוש את הסצינה המתגבשת.


אמרסון לייק ופאלמר - 1969
להקת אמרסון לייק ופאלמר ב-1969. מימין לשמאל: פאלמר, אמרסון, לייק



כבר בקטע הפותח, "דה ברבריאן" (The Barbarian), אפשר להרגיש את העוצמות האדירות של אי-אל-פי. התיפוף הבלתי-נלאה של פאלמר ונגינת ההאמונד המפלצתית של אמרסון יצרו שילוב סוחף. הם לקחו את האנרגיות הקצביות הפראיות של בארטוק והפכו אותם למוצר נגיש להמונים. זה היה סוד ההצלחה של כל העיבודים ה"קלאסיים" גם בהמשך הקריירה. אפילו לייק הצטרף לאורגיה עם באס שעבר "פאז" (Fuzz) מוקצן.


הקטע השני, "טייק א פבל" (Take A Pebble), מאזן את קודמו בפסטורליה אקוסטית. לייק שר יפה מאוד )הוא צבר נסיון בשני האלבומים הראשונים של קרימזון(, והיצירה עוברת כמה תפניות סגנוניות מעניינות, שתפקידן להחזיק את המתח במשך תריסר הדקות של חייה. פה ושם יש כמה רגעים קצת מעייפים, גיטרה אקוסטית וברקע אגם מפכפך: קצת קיטשי מדי - אבל הם עוברים בסדר.


היצירה השלישית, נייף אדג' (Knife Edge), היא קפיצה אל הבוגי-ווגי האופייני לאמרסון. הוא משתעשע באורגן ההאמונד ויוצר עיבוד אינטימי יחסית, שבו יעמיק לחקור באלבום הבא, 'טארקוס' (Tarkus). זו יצירה שתפורה על הופעות חיות ולכן שרדה את מבחן הזמן, אבל הקריבה חלק מן המורכבות לטובת ה'שואו'.


היצירה הרביעית, "דה ת'רי פייטס" (The Three Fates), היא טרילוגיה זעירה, הנעזרת במגוון רחב של השפעות, כלים ותקופות. אמרסון מציג לראווה את כישוריו בתחום ההלחנה והעיבוד, ומעל לכל את השליטה המרשימה שלו בפסנתר, הכלי האהוב עליו מאז ומעולם. למרון שהוא מסתדר יפה עם כל סוגי האורגנים, גם החשמליים וגם הכנסייתיים, על הפסנתר הוא פורח. מדי פעם הוא לוקח את השלושה לכיוונים ג'אזיים מודרניים בסגנון דייב ברובק, אבל הוא תמיד זוכר לחזור לרוק הבסיסי שהשניים האחרים כל כך אוהבים. ביצירה הזאת בחר אמרסון לקחת צעד קדימה אל מעבר לרוק התקופתי, והצליח לגשר על הז'אנרים השונים בכוח ידיו הזריזות. יש פה כמה רגעים אוונגארדיים ונועזים באמת, שזכו לשבחים מוצדקים. לדעתי, זה שיא האלבום.


היצירה החמישית, "טנק" (Tank), גם היא דוגמה נוספת לשיתוף הפעולה הפורה בין פאלמר ובין אמרסון. הקלידן הוירטואוז ידוע בסלידתו מגיטריסטים שמפריעים לו לתפוס את אור הזרקורים. לכן הוא הסתדר טוב כל כך עם המתופף הזריז, שהקשיב לו וידע להיכנס במקומות הנכונים. סולו התופים של פאלמר אכן ארוך וקרקסי מדי, אבל בתור ג'אם סשן זה הולך לא רע בכלל. גם השימוש היעיל של אמרסון בסינתיסייזרים האנלוגיים הפרימיטיביים ראוי להערכה. היצירה השישית והאחרונה, "לאקי מן", היא רק שיר חמוד עם סולו 'מוג' משעשע, על חייל שמת בקרב ונחשב לבר-מזל למרות סופו.


לפני ששלושת המופלאים הפכו למפלצת מסחרית בלתי-מאוזנת, לפני שפוצצו אצטדיונים ונפלו במלכודת האגו הנצחית, לפני שנסחפו ביומרות תזמורתיות ולפני ששכחו איפה ממוקמת הקרקע, הם הקליטו כאן אוסף יצירות משכנע בעל כנות אמנותית מלאה. מי שנרתע מהעוצמה הבלתי-מרוסנת של "תמונות בתערוכה" או לא הסתדר עם היומרנות הגדולה של האלבום המאוחר-יותר, בריין סאלאד סרג'רי (Brain Salad Surgery), יוכל למצוא כאן את אמרסון לייק ופאלמר כפי שההיסטוריה היתה צריכה לזכור אותם.

לסיכום, האלבום הראשון של אמרסון לייק ופאלמר הוא קלאסיקה בריטית מוצדקת. הוא מכיל לא מעט פנינים בתחום ההלחנה, העיבוד והאילתור. הוא מופק היטב, מוקלט היטב וזכה למהדורות רימסטר מעולות. אמנם אני באופן אישי מעדיף על כל אלה את היצירה הסימפונית "טארקוס", שהיא שיא של הידוק ומיקוד, אבל מה שמגיע מגיע - השפעתו של אלבום הבכורה על הז'אנר הפרוגרסיבי היא מובהקת, מכרעת ובלתי-ניתנת להכחשה.

הציון: 9/10

 הוסיפו תגובה


 עוד קלאסיקות של אמרסון לייק ופאלמר







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")