שנה לפני שלהקת פינק פלויד השתמשה בפעימות-לב שקטות בפתיחת אלבומם המפורסם-מדי "הצד האפל של הירח", עשתה זאת שלישיית אמסון לייק פאלמר (ELP) באחד מן האלבומים המפורסמים ביותר ברוק המתקדם. הפקה מוסיקלית מבריקה של אדי אופורד וגרג לייק, לחנים מצוינים של אמרסון, עבודה קבוצתית מגובשת וחזון מוסיקלי עקבי הופכים את "טרילוגיה" למנצח.


מלבד שני הקטעים האחרונים, "ליבינג סין" (Living Sin) ו"אבדונ'ס בולרו" (Abaddon's Bolero), שזקוקים לעריכה וכמה וגם ליטושים אחרונים, טרילוג'י הוא אלבום מופת של כתיבה, הפקה וביצוע. שיתוף הפעולה בין האצבעות המהירות של אמרסון והאיזון הרגשי של לייק, בתוספת האנרגיה החייתית של פאלמר, גרמו לשורה ארוכה של הרכבים לחקות את עבודתם בעשרות השנים הבאות.


זה ניכר כבר ביצירה הראשונה, שמתפרשת על פני שלושה תתי-פרקים נפרדים. הקטע הראשון, "דה אנדלס אניגמה" (The Endless Enigma), נפתח כמו פסקול לסרט מתח. אמרסון מציג לכמה שניות כלי נשיפה הודי ושמו זוקרה. משם הוא פורץ במהירות גבוהה, עובר בין ההאמונד הזריז והמדויק (אף אחד, אבל אף אחד לא יודע לנגן בהאמונד כמו אמרסון) ובין השירה הנקייה של לייק. הבחירה של הקלידן בפסנתר, בחלק מן הקטעים, עשתה רק טוב לאלבום, שנהנה מצליל ששרד את מבחן הזמן. ההקלטה הדינמית נמצאת בחלק מהזמן על גבול הדיסטורשן, אבל האפקט ה"חריכה" דווקא נשמע עסיסי ואותנטי.


הקטע השני, 'פוגה' (Fugue) מתחבר ללא קושי לראשון, ומציג את הקשר הבלתי-נמנע בין באך ואמרסון. שליטת הקלידן בתבניות הקלאסיות בלתי-מעורערת. הפוגה מתחברת, באלגנטיות כובשת לקטע השלישי, 'דה אנדלס אניגמה חלק שתיים' (The Endless Enigma Part II) ביצירה, עם קוראל כנסייתי, שנשמע כמו מנגינה לחג המולד, ומשם שוב לפזמון בניצוחו של לייק. ברקע מפגין אמרסון את יכולתו הנדירה להפוך את ההאמונד לסוג של הוריקן. יצירה מושלמת כדי לפתוח איתה את האלבום.


כדי לאזן את הדרמה של היצירה הראשונה, שולף לייק את הלהיט הרדיופוני שלו בקטע הרביעי. אין כאן שום דבר פרוגרסיבי, אבל את האלבום צריך למכור איכשהו: 'פרום דה בגינינג' (From The Beginning) הרומנטי והשקט הלך כסינגל לרדיו, ועשה עבודה טובה כדי לקרב את ההמונים לפרוג-רוק. סולו הגיטרה של לייק משעמם עד כדי נחירה עזה. לעומת זאת, סולו ה'מוג' של אמרסון אלגנטי ומתוחכם, ומעיד על הבגרות המוסיקלית שלו. הוא ככל הנראה הפיק לקחים מן הסולו האגרסיבי-מדי שלו בלהיט הקודם, 'לאקי מן' (Lucky Man), שקידם את מכירות האלבום הראשון.




צעקות העידוד וסולו התופים של פאלמר, הפותחים את 'דה שריף' (The Sheriff) מאפיין את הגישה הרעננה של ההרכב באותן השנים. אמרסון הלחין מנגינה עממית בסגנון בוגי-ווגי אמריקני, ולייק סיפק כמה מילים שטותיות על מערבון טיפוסי. הקלידן נכנס בקלות לתפקיד פסנתרן-הבארים, אבל מכניס סולו האמונד (תזמון 1:45) שהוא בית ספר לסולואים. עם המעברון הקטן הזה, לא פלא שאמרסון לייק ופאלמר החלו להצליח גם בארה"ב.


אמרסון תמיד העריץ את אהרון קופלנד, מלחין אמריקני קלאסי ידוע. הוא שידרג את 'הודאון' (Hoedown) של קופלנד הקשיש בכישרון ובמיומנות, עד שהפך את העיבוד המקורי למיושן ומשעמם: תאמינו לי, בדקתי את שתי הגירסאות, התזמורתית והרוקרית. פאלמר ואמרסון כל כך נהנים לנגן את הקטע הזה, עד שגם המאזין הסרבן ביותר מוצא את עצמו נסחף עם הזרם. מיותר לציין שהקטע הפך לחביב הקהל בארצו של הדוד סם.


היצירה המרכזית באלבום, טרילוג'י (Trilogy), היא היפר-בלאדה שמפגינה מנעד דינמי רחב. היא נפתחת כשיר פרידה עם פסנתר וטקסט מלודרמטי "ענוג", כזה שבנות (סליחה על השוביניזם) אוהבות במיוחד. אך משם היא לוקחת תפנית מפתיעה אל הרוק הפרוגרסיבי הגרוטסקי והזועם ביותר שניתן להעלות על הדעת, במשקל 5/4 (חמישה רבעים) ובמינור, כמובן. המהפך מתרחש בתזמון 3:05 ויגרום לכל אדם נורמלי לרוץ במהירות-שיא אל המערכת ולהחליש אותה: הסינתיסייזרים האנלוגיים של אמרסון מגיעים לקצה המקלדת, זועקים ומתעוותים. הזעם מפנה את מקומו למלודיה מאז'ורית והומור קופצני, הפעם עם מוג מצחיק (5:03 והלאה) וטקטס חייכני מאת לייק. העסק נראה כאילו הוא מתחיל לצאת מכלל שליטה, פאלמר חובט בתופים בלי להתעייף, אבל היצירה מסתיימת בנימה רוקנרולית פשוטה. הללויה.


'ליבינג סין' (Living Sin) דווקא מציג ריף האמונד ובאס חביב, אבל הלחן לא מבריק כמו הקודמים. זה תבשיל חצי-עשוי, שמזכיר קצת את הקטעים הפחות-טובים באלבום "טארקוס"; לייק לא מצליח להישמע כמו אדם רשע (עדיין). לפחות הסיפור עובר מהר. היצירה האחרונה, אבדונ'ס בולרו (Abaddon's Bolero), פרי מוחו הקודח של אמרסון, היא חצי-גניבה לא מכובדת מהמלחין המפורסם מוריס ראוול (Maurice Ravel), שה"בולרו" המקורי שלו זכה למגוון חיקויים וגרסאות כיסוי בעולם הרוק, הג'אז והקלאסי. אפילו רוברט פריפ השתמש ב"בולרו" באלבום השני של קינג קרימזון. זה יפה שאמרסון משתדל לחנך את הנוער ולהשחיל קלאסיקות ככל האפשר, אבל כדי שזה יישמע משכנע ומגובש - נדרשת יותר עבודה ופחות הסתמכות על המקור.

לסיכום, מי שלא אהב את ELP לא יאהב אותם גם בטרילוגיה הזו. מלבד אמרסון, שיודע דבר או שניים בהלחנה ובאילתור, המוסיקה שלהם היתה ונשארה תוקפנית, פרועה, שטופת הורמונים ומאוד מרוצה מעצמה. ההפקה המוסיקלית, שהיתה חדשנית לזמנה, נשמעת כיום מיושנת לפרקים, בעיקר המוג והמיני-מוג, שמסגירים את התקופה. ועדיין זה אלבום מוצלח לכל הדעות, אחת מאותן הקלטות בסיסיות, בלתי-חוזרות, פרועות ומהוקצעות, שמסייעות להגדיר בדייקנות את נוסחת הרוק המתקדם הבריטי הסימפוני, על שלל יתרונותיו וחסרונותיו.

הציון: 9/10

 עוד קלאסיקות של אמרסון לייק ופאלמר