להקת ג'נטל ג'ייאנט הופיעה המון בעשר שנות קיומה, אך רק DVD אחד מתעד את הלהקה הפרוגרסיבית המופתית הזו כמו שצריך, ועד 2004 לא היה ניתן להשיגו ברשתות השיווק המובילות. התיעוד המוצלח ביותר שמור לאותה הופעה טלוויזיונית בבלגיה, באורך חמישים דקות, שמופצת בין אספנים אירופאיים ואמריקניים כבר כמעט שלושים שנה, באופן מחתרתי.


לשמוע להקה כמו ג'נטל ג'ייאנט באוזניים ולראות אותה בעיניים על הבמה מול קהל, זה לגמרי לא אותו דבר. במבט ראשון, מדובר בחבורה של אנשים מוזרים למדי: ריי שולמן משתלט בקלות על גיטרה בס, כינור, חצוצרה ועוד - אך עושה פרצופים מוזרים כשהוא מנגן. הקלידן קרי מיניר שולט כמו אשף על צ'לו, ויבראפון וחליליות - אך הוא נראה כמו תייש שנעמד על שתי רגליים. המתופף ג'ון וותר'ס נראה כמו גרסה כחושה ומטורפת של הענק העדין הג'ינג'י עצמו. ואילו הגיטריסט גארי גרין לבוש כמו הגרסה הפדופילית של רובין הוד. הסולן דרק שולמן נראה כמו אחד מחברי הבי-ג'יז בימי הדיסקו העליזים.


המופע נפתח ביצירה 'קוגז אין קוגז' (Cogs in Cogs) מתוך האלבום 'דה פאואר אנד דה גלורי' (The Power and the Glory). הקהל הבלגי יושב באולפן בנימוס, וכמעט לא זז. הבא בתור הוא 'פרוקלמיישן' (Proclamation) מתוך אותו אלבום מצוין. הכוכבים העיקריים בהקלטה הם זריזות הידיים של מיניר, הפרצופים המשעשעים של וו'תרס, דרק וזמרתו, ריי והבאס. גארי גרין כמעט שלא נראה, למעט בדואט גיטרות קלאסיות מרהיב עם ריי. סוף סוף אפשר לראות איך הלהקה מבצעת את הווקאליזות המשולשות המתוחכמות שלה בלי להתבלבל, וכמעט בלי לזייף. החומר המוסיקלי מורכב להחריד, והחברים מרוכזים בו לחלוטין. ריי מתואם עם מיניר בעזרת מבטים והנהונים, עם מעבר נקי לקטע הבא, 'פאני ווייז' (Funny Ways).


גארי גרין נשאר עם הגיטרה הקלאסית, וכולם מחליפים כלים. ריי מפציע משומקום עם כינור חתיך על כתפו, ומראה שבאס זה לא הכל בחיים. 'פאני ווייז' הוא שיר עדין, עם תיפוף מינורי. ריי מחליף לחצוצרה, לא רק כדי להראות שהוא יכול. אבל הכוכב כאן הוא מיניר, שעוזב את הצ'לו שלו לרגע, ומרביץ סולו ג'אזי מודרני והופך-קרביים על הויבראפון המסכן; המוח של מיניר מבריק, בלתי-שגרתי, מורכב וזריז מאוד. הסולו הזה הוא ללא ספק אחד משיאיה הבולטים של ההופעה, ואולי גם אחד הסולואים החכמים ביותר ברוק המתקדם של שנות השבעים.




דרק מודה לקהל, שמואיל בטובו למחוא קצת כפיים, ואז מציג את הקטע 'דה ראנוויי' (The Runaway). יצירה זו פתחה את האלבום המצויין 'אין איי גלאס האוס' (In A Glass House). וות'רס צועק לחברים "6 ,5 ,4 ,3 ,2 ,1" והם מתחילים לרוץ. שוב מיניר מראה למצלמה מה הוא יכול לעשות אם רק נותנים לו מקום לאצבעות. ההכשרה הבארוקית-קלאסית שלו מתבטאת, בין השאר, בעובדה שהוא מחבב את צליל הצ'מבלו האלקטרוני על פני פסנתר או האמונד. דרק שולף סקסופון ומצטרף בנגינה. מיניר משמיע קטע-מעבר שהוקלט מראש על הסינתיסייזרים שלו. משם הם מקפצים ומדלגים בשמחה, כאילו מדובר בקבוצת נגנים עממית מימי הביניים באירופה העתיקה.


החברים ממשיכים לחומר ישן יותר, 'נוטס' (Knots) מהאלבום הקלאסי 'אוקטופוס' (Octopus). נהדר לראות אותם שרים ביחד, א-קאפלה, בארבע קולות, בזמן שוות'רס זורק כמה צלילים על הויבראפון. אבל ההפתעה הכי גדולה היא החריגה המבורכת מן הנוסח המוקלט, לדואט גיטרות קלאסיות וירטואוזי של ריי וגארי. האחרון הוא גיטריסט מוצלח מאוד, וזה ידוע, אבל זו הפעם הראשונה שמעריצי ג'נטל ג'ייאנט יכולים לקבל הוכחה מוצקה שגם ריי לא קוטל קנים. השניים מנגנים נפלא, עושים המון פרצופים משונים, מחייכים ונהנים מכל רגע. וות'רס מצליף על המצילות כדי לעבור לחלק הבא, וסולו קלידים חביב של מיניר מוביל לקטע הבא.


דה אדוונט אוף פאנרג' (The Advent of Panurge), גם הוא מתוך 'אוקטופוס', יוצר הזדמנות פז למוסיקאים להציג תלת-שיח חמוד בין חליליות, מהסוג שהיה נפוץ באירופה חמש מאות שנה קודם לכן. זה קטע קיצבי ודינמי, שעובד טוב מאוד על הבמה. הקהל מוחא כפיים, ודרק מציג את הקטע האחרון להערב, 'סו סנסיר' (So Sincere) שוב מהאלבום 'דה פאואר אנד דה גלורי'. זהו אחד הקטעים המתוחכמים והחדשניים ביותר של הלהקה מאז ומעולם; על הבימה הם מבצעים גרסה מורחבת, עם סולו גיטרה מצוין של גארי, שמקפיד לבעוט ברצפה תוך כדי הנגינה. את הסיפור חותמת אורגיית תיפוף של כל חברי הלהקה, וטעם עז של עוד, עוד ועוד.

לסיכום, ההופעה של ג'נטל ג'ייאנט משנת 1975 היא תענוג נדיר. היא מוכיחה שמדובר בחבורה של מוסיקאים מחוננים, סימפטים, אופטימיים, שאוהבים את מה שהם עושים, ונמצאים בשיא הקריירה שלהם. ההפקה הטלוויזיונית מתמקדת בפניהם של המעורבים, ומאפשרת לראות כל פרט ופרט. גם ניתוב התמונה מצוין, ומראה על עבודת אולפן מיומנת. התוצאה היא חמישים דקות של רוק מתקדם מהודק, סופר-מתוחכם, שמהווה נתח עיקרי בדי-וי-די שהוציאה הלהקה ב-2004, כמעט 35 שנה לאחר הקמתה.

הציון: 9/10

 אלבומים מומלצים של ג'נטל ג'ייאנט