פעם באיזה זמן מוגבל, אני נשמט אביון ודל מול אלבומים כמו אלו.
הפתעה יפנית מוחלטת,
המעניקה לכל אדם שפוי נוק-אאוט מנומס, הישר אל הרצפה הקשה. מי בכלל שמע על הלהקה הזאת? ולמה הם עושים כזו מוסיקה מדהימה ונשארים מחוץ לתודעה הציבורית? רק בזכות חברות תקליטים אמיצות כמו 'קיוניפורם' האמריקנית מגיעים פרוייקטים כאלה למודעות מינימלית.
להקת 'הפי פמילי' הקליטה רק שני אלבומים בשנות ה-90, עד שהגיחה במפתיע ב-2014 עם אלבום שלישי. הראשון מ-1995 קצת בוסרי, חסר ביטחון עצמי שהולך לכיוונים לא מספיק מעניינים. אבל השני, 'טוסקו', כבר מממש את הפוטנציאל הטמון באוסף המוסיקאים הייחודי הזה. זו
הקלטה סופר-מפתיעה, הופכת-קרביים, מטורפת, הומוריסטית, חייתית, מתוחכמת ולוחמנית. כדי לנגן את המוסיקה הזו דרושים דליים כבדים של זיעה. כדי להלחין אותה דרוש אומץ לב השמור רק להוביטים שזרקו את הטבעת המיתולוגית להר אודון, ליד משכנו של הלורד סאורון האפל.
'הפי פמילי' נעזרים בשני אלמנטים המייחדים אותם: ראשית, מוחו הקודח של הקלידן קניצ'י מורימוטו (שמו היפני לא יגיד לכם הרבה), החתום על מרבית הלחנים הבלתי-שגרתיים; שנית, זהו המתופף יוצא-הדופן (קאיצ'י נאגאסי) שניתן לכנות אותו 'ביל ברופורד מארץ השמש העולה', אם היה מבקר ביפן ולוקח כמות מסוכנת של סמי-מרץ חוקיים.
המשפחה השמחה הזאת לא חוששת למלוק את ראשה של כל פרה קדושה בתחום המוסיקה.
אנרגיות בלתי-מאוזנות, דיסטורשן שעובר את גבול הסביר, משקלים אסימטריים קיצוניים (פשוט אי אפשר לספור את זה לפעמים), מלודיות שיצאו הישר מהאונה השמאלית של פסיכופאת. זו להקה שמאפשרת להציץ אל תוך קרביו של גאון מוטרף. ההשוואה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא
קינג קרימזון בהילוך שביעי. ולפעמים זה יותר כיף מכל דבר אחר שהבריטים עשו.
כל חברי ההרכב נמצאים בסוג כלשהו של אקסטזה, אך הביצועים מדוייקים לחלוטין. אין
פספוסים בשום מקום. ההקלטה נשמעת חיה, כמעט ללא 'אובר-דאבים', ושומרת יפה על
האנרגיה הבלתי-מרוסנת של המעורבים. במיוחד בולט הקטע 'דה סושי בר' (The Sushi Bar), באורך 12 דקות,
שנשען על מסורות הלחנה מערביות ומאפשר הצצה קלה יותר אל דרך החשיבה של המלחין
המרכזי. רוב הרגעים באלבום נעים על הגבול הדק שבין גאונות נדירה לטירוף מאיים.
מי שאוהב את האלבום 'טוסקו' מ-1997 מוזמן להמשיך את המסע עם '
מינימל גודז' (Minimal Gods) מ-2014. האלבום השלישי מנסה ליישר קו עם קודמו, אבל אין לו את דחף הקמיקזה המוסיקלית, את היכולת לרקוד על קצה התהום, את חוסר-המודעות של בחורים צעירים, ואת האדרנלין הנדרש כדי להתעלם מגבולות האסור והמותר. 'טוסקו' החצוף והטוטאלי היה ונשאר שעתם הגדולה ביותר.
המאזין מוצא את עצמו בכל רגע מופתע ומזועזע: שיגעון או הברקה? האם יצאו מדעתם או שמא אני שפן? ובכן - כולנו שפנים, והגיע הזמן שנודה בכך. רק דקות בודדות מן האלבום האמיץ והחד-פעמי הזה סובלות מעט מסכיזופרניה מוסיקלית שאין לה כנראה פתרון סביר; על כן, האלבום איננו יכול להיות מוכתר כפרוייקט מושלם. ולכן המחוייבות למוסיקה פרוגרסיבית מאתגרת מובילה למתן הציון המחמיא: 9.5/10