|
|
King Crimson
Neal and Jack and Me DVD 1982/1984 E.G. Records (UK) 2004 Discpiline Global Mobile (87:54+51:19=139:13 דקות) King-Crimson.com ביקורת: אורי ברייטמן 27/11/04 |
|
קינג קרימזון של שנות השמונים היא עניין של טעם נרכש - לא ממש רוק מתקדם לפי הספר, לא פופ ממוסחר לחלוטין, לא רוק 'אלטרנטיבי' וגם לא מוסיקה מינימליסטית טיפוסית; זה שילוב בין כל המרכיבים הללו, שמתאים יותר לכיוון של סטיב רייך מאשר לזה של קרימזון בשנות השבעים. שלושת האלבומים שהוציאה ("דיסיפלין", "ביט", "ת'רי אוף א פרפקט פר") היו טובים, במיוחד הראשון שבהם, אבל ההפקה המוסיקלית הקרירה והביצועים האולפניים היבשים הפכו את ההופעות החיות למקום האידיאלי עבור רוברט פריפ (גיטרה בלבד), אדריאן בלו (גיטרה ושירה), ביל ברופורד (כלי הקשה חשמליים ואקוסטיים) וטוני לוין (סטיק, בס).
הדי-וי-די הזה מאחד על גבי קופסה אחת שתי הופעות שהופצו בפורמט VHS בשנות השמונים. הראשונה, באורך של כשעה וחצי, היא הופעה ביפן משנת 1984 שנשאה את שם אלבומם השלישי (Three of a Perfect Pair, כאמור). ההופעה השנייה, באורך של כחמישים דקות, נקראה בזמנו 'דה נויז' (The Noise) והוקלטה בעיר הצרפתית פרז'ו (Frejus), המצויה כ-85 קילומטרים מהגבול האיטלקי. שתי ההופעות מ-ע-ו-ל-ו-ת, ועכשיו בפורמט הדיגיטלי המשופר, הצליל נשמע ברור וחד מאי-פעם. גם ההפרדה בין ערוצי הסטריאו עברה שידרוג משמעותי, וניתן להבחין היטב בכל תפקיד של אחד מארבעת המוסיקאים.
מבחינה חזותית, צילום הוידאו-טייפ של ההופעה היפנית הוא סביר, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בשנות השמונים. צילום הפילם של ההופעה הצרפתית פחות טוב, אבל ההופעה המצויינת והסאונד הטוב מפצים על כך. בהשוואה לדיוידי כמו "דז'ה וורום" או "עיניים פקוחות לרווחה" משנות התשעים והאלפיים (בהתאמה), "ניל אנד ג'אק אנד מי" לא עומד בתחרות. אבל זה לא נורא - ההופעות עצמן מעניינות מספיק בשביל להתגבר על מכשלות הטכנולוגיה התקופתית.
כאמור, צפייה בשתי ההופעות הללו היא דרך הרבה יותר טובה להכיר את קרימזון של שנות השמונים, לעומת האזנה לשלושת אלבומי האולפן. זה נכון מכמה סיבות: ראשית, מעניין להבין כיצד מפיקים הארבעה את הצלילים המוזרים מתוך כלי הנגינה שלהם; למשל, ביל ברופורד מקיש על קופסת-עץ משונה כדי להפיק את הליווי הריתמי של The Sheltering Sky, ואדריאן בלו מתעלל בגיטרה שלו שוב ושוב כדי להוציא ממנה אפקטים משונים להחריד. שנית, אדריאן בלו של תחילת שנות השמונים לקח את קינג קרימזון ברצינות רבה, והוציא מעצמו הרבה השראה ואנרגיה על הבמה; זה מתבטא בביצועים התיאטרליים שלו לקטעים כגון "אינדיסיפלין" או "דיג מי", וממשיך לנגינה מעולה על הגיטרה. הוא היה כאן במיטבו, וצפייה בו בשנות האלפיים (Eyes Wide Open) מביישת את נעוריו, במידה מסוימת.
סיבה שלישית להעדיף את הדיוידי הזה על פני אלבומי האולפן משנות השמונים, היא צפייה בשני נגנים פיזיים במיוחד - ברופורד ולוין. האחרון, בסיסט אמריקני משופם, מפגין כישורים נדירים בתחום הנגינה על ה"צ'פמן סטיק", כלי מיוחד במינו שמרחיב את מגוון האפשרויות הריתמיות וההרמוניות העומדות לרשות המוסיקאי. זה פשוט תענוג להתמקד בתפקידים שלו, ולראות כיצד הוא משתלב באלגנטיות במרקם הצלילי הכולל. הראשון, המתופף הבריטי רב-המוניטין, הביא איתו סוללה בלתי-נגמרת של כלי הקשה עתיקים, מודרניים ועתידניים למראה. הוא מרחיב את תפקידו בהרכב אל מעבר לרמת ה"בום" וה"טרח", ומשלב במערכת שלו צלילים טונליים שמאפשרים לו להיכנס למרחב ההרמוני וממש "לנגן תוים", לא רק "להקיש".
ההופעה שזורה ברגעים מרתקים - רוברט פריפ (בשתי חליפות - לבנה ושחורה) מעולם לא נראה כה נרגש ומלא-אנרגיה כמו כאן. הסולואים שלו חורכים, מצמררים ומאתגרים את כל הנוירונים האפשריים. בלו מקיים יחסי-מין עם המיקרופון, ובמקביל לוקח את הגיטרה שלו לכיוונים מאתגרים במיוחד, שהפכו כבר למאניירות בשנות התשעים והאלפיים. הביצועיים הווקאליים שלו מעוררי התפעלות, והוא מעניק פרשנות טקסטואלית מרעננת לשירים, במיוחד בזכות תנועות דרמטיות והשתעשעות במילים כמו בפלסטלינה. הביצוע של בלו ב"אינדיסיפלין" בהופעה הצרפתית הוא לא פחות ולא יותר מיצירת-מופת אמנותית. הוא גם "מסייע" לברופורד בתפקידי תיפוף והקשה - פעם אחת כשהוא נותן לו קונטרה-פונקט על תופים אלקטרוניים, ופעם שנייה כשהוא עולה על מערכת תופים משלו, ושר במקביל (לא פשוט בכלל).
חשוב להדגיש נקודה שאיננה מובנת מאליה: בשנת 1982, קינג קרימזון הקדימה את זמנה. מדובר בסופר-גרופ של מוסיקאים מנוסים מאוד באולפן ועל הבמה, שידע לאזן היטב בין אוונגארד תעשייתי, פופ שנון ורוקנרול סוחף. יש כאן אילתורים למכביר, לצד שליטה מוחלטת בפורמט השיר הפופולרי. כל העיבודים מהודקים עד השמינית האחרונה, והארבעה יודעים בדיוק מתי להפסיק בבת-אחת. דיאלוג הגיטרה בלו-פריפ הבשיל בתקופה זו, ולמעשה התקבע עד ימינו. עכשיו ברור שטריי גאן, הבסיסט של קרימזון בתקופה האחרונה, נכשל בתחרות מול לוין: אין כאן כוחות.
בתור אזרח של מדינה מזרח-תיכונית קטנה ומושמצת, ברור לי שאין שום סיכוי סביר שהלהקה תגיע הנה להופעות. ומכיוון שקרימזון של שנות האלפיים היא הרכב זקן ועייף (שלא לדבר על מחירו של כרטיס טיסה לארה"ב, או שהייה באירופה של היורו), נראה שהדיוידי הזה הוא הדרך האולטימטיבית לחוות את הלהקה הזאת במלוא העוצמה, ובמחיר עממי שווה לכל נפש. אם מגבירים את הווליום של מערכת הסראונד הביתית עד למקסימום, אפשר להרגיש את הבית רועד מן הבאסים של לוין, ממש כאילו קנינו כרטיס לאותה הופעה יפנית רחוקה ובלתי-מושגת. עם זאת, הבונוסים לא משמעותיים: הקליפ של "סליפלס" כמעט מיותר, והתמונות של לוין מסיבוב ההופעות חביבות ולא יותר. הדיסקוגרפיה המצורפת היא כלי שיווקי, וקשה לקרוא לה בונוס.
לסיכום, מדובר במסמך אפקטיבי להבנת אופייה האמיתי של קינג קרימזון בשנות השמונים. ההקלטה עולה בהרבה על כל אלבומי האולפן של התקופה המקבילה. ארבעת המוסיקאים היו כאן בשיאם, וכדי להעפיל על הישגיהם הם נדרשו להרחיב את ההרכב לשישה, החל משנת 1994 והלאה. הדיוידי "ניל, ג'ק ואני" מתעד להקת רוק היי-טק גדושה במוטיבציה - אנרגטית, דינמית ורצינית, שהרגישה בנוח על הבמה וידעה להעניק חוויה עשירה ומגוונת לקהל שלה. רק איכות הצילום המיושנת מורידה לה נקודה. הציון: 9/10