רוברט פריפ נתקל בגיטריסט אדריאן בלו (Adrian Belew) כשהשניים ישבו בקהל, בקונצרט של המלחין האמריקני-יהודי סטיב רייך (מינימליסט מודרני) בניו-יורק. רוברט סטיבן בלו נולד בשנת 1949 בעיירה קובינגטון במדינת קנטאקי. הוא שינה את שמו הפרטי לאדריאן באמצע שנות השבעים. בשנת 1977 ראה אותו פרנק זאפה בהופעה והזמין אותו לנגן לצידו. מאז הופיע בלו עם דיויד בואי, להקת טוקינג הדז (Talking Heads) ועוד. השניים נפגשו בסיבוב ההופעות של בואי.

רוברט פריפ הציע לבלו לקחת את להקתו Gaga ולהופיע במקביל אליו, כשהופיע עם ליג אוף ג'נטלמן (Leauge of Gentlmen), שהרכיב בסוף שנות השבעים, עם שם זהה להרכב מסוף שנות השישים. רק אחרי ארבעה שבועות של חזרות, החל בלו להסתדר עם השלושה האחרים. הוא למד לנגן במקצבים בלתי-שגרתיים (דהיינו, לא רק 4/4) ומצא את הסאונד הייחודי והמתאים לו.


ההרכב החדש נקרא אז דיסיפלין ('משמעת') ולא קינג קרימזון, מכיוון שפריפ האמין שהשם המוכר יגרור האשמות מיותרות מצד גורמי תקשורת ואמנים אחרים. הארבעה החלו לעשות חזרות בסוף 1980 אבל החליטו באמצע 1981, במהלך סיבוב הופעות בצרפת, שהשם 'קינג קרימזון' ראוי יותר. בלו, אמריקני ליברלי, לא התלהב מהקונוטציות מאחורי המושג 'משמעת', ותמך בו גם לוין. כדי לא לוותר לגמרי על השם הקודם, קראו לאלבום הראשון שיצא אז בשם דיסיפלין. על האלבום נכתב בקצרה המשפט מלא-ההשראה: "משמעת היא אף פעם לא מטרה, אלא רק אמצעי להשגת מטרה". ללא ספק משפט מרשים.


הארבעה עשו חזרות והכינו את החומר תוך פחות מחודש, יצאו לסיבוב הופעות באירופה, ואז חזרו והקליטו את האלבום בשבועיים. לאחר מכן יצאו לסיבוב הופעות אמריקני ויפני. ברופורד אמר בנובמבר ש"אנשים אומרים לנו שהקהל האמריקני טיפש. אני לא מסכים. הקהל מבין שאנחנו מתאמצים, מנסים להיות פרוגרסיביים, מונח שהפך למושמץ. הנסיון לעדכן את הרוקנרול הוא משא שקרימזון תמיד נטלה על עצמה. זו אחת ממטרות הלהקה: להעניק הצצה אל העתיד".


המוסיקה החדשה שיצר ההרכב החדש היתה לא רק 'ממושמעת' אלא בעיקר מסחררת, פוליריתמית, שכלתנית ומורכבת. ביל ברופורד אמר אז ש"קינג קרימזון היתה אולי ההרכב היחיד בעיר שבו מתופף רוק יכול להשתמש במקצב של 17/16 ועדיין להתאכסן במלון סביר". וברצינות: "ההבדל הגדול בהרכב הזה היה המודעות שאפשר ליצור מוסיקה בדרך אחרת. כאן לא עשינו מוסיקה כמו במערב - אין סולואים, אין סולואיסטים. לקחנו השראה מהתרבות הבאלית [של מדינת באלי] שבה אין אפילו מילה ל'מוסיקאי', מכיוון שכולם שם עושים מוסיקה. הם לא עוסקים בלהיות כוכבים או מקצוענים, הם פשוט משתפים פעולה כדי ליצור מוסיקה. החלטנו לוותר על שואו-אוף ועל אינדיווידואליזם".

המילה "החלטנו" היא קצת מוגזמת. היה זה פריפ שהחליט, וברופורד שהצדיע לו. למעשה, פריפ אפילו מחק כמה קטעי אילתור של ברופורד בטענה שהם 'סולואיסטיים' מדי. הנטייה הכמעט-קומוניסטית של מנהיג הלהקה היה יכול להסתיים ב"סטאליניזציה", אבל למזלם של המעורבים, תעשיית המוסיקה האמריקנית איזנה את פריפ, בסופו של דבר. אחרי הכל, גם בעולמה של קרימזון צריך לשחרר סינגלים לרדיו, והיה מקום לספונטניות של יחידים.


הקטע 'אינדיסיפלין', למשל, היה אינסטרומנטלי לגמרי, עד שבלו החליט (ביום האחרון של ההקלטות) להוסיף קצת דיבור חופשי לתוכו. הוא לקח מכתב שאשתו האמנית כתבה לו בנוגע לציור מרגש שציירה, הוסיף כמה שורות משלו והקריא אותו באופן חופשי לגמרי. מי שיאזין לקטע הזה מתוך ידיעה שמדובר במכתב של אישה לבעלה אודות ציור חדש שסיימה, יבין את הטקסט, אבל יחמיץ את הקסם החידתי שלו. גם הקטע The Sheltering Sky, שכותרתו מבוססת על ספר מאת הסופר פול בואלז (Paul Bowles), אולתר כולו במקרה, ללא שמץ של הלחנה מוקדמת.


דוגמה נוספת לספונטניות של ההרכב החדש - הקטע ת'לה און ג'ינג'יט (Thela Hun Ginjeet). הביטוי המוזר הוא פשוט היפוך אותיות חסר-הגיון על השם המקורי של השיר, שהיה היט אין דה ג'אנגל (Heat in the Jungle). בלו החליט, בעקבות רצח ג'ון לנון, שהוא רוצה להקליט קטע כלשהו בעניין אלימות ברחובות העיר. הוא שוטט בלונדון כמה דקות מחוץ לאולפן והקליט את עצמו. לפתע עצרו אותו שני פרחחי-רחוב ולקחו ממנו את הטייפ. כמה דקות אחר כך הגיע צמד שוטרים וערכו חיפוש בגופו. בלו חזר נרגש לאולפן וסיפר איך כמעט נשדד ונעצר תוך עשר דקות. פריפ ביקש ממנו לחזור על סיפור המעשה - בלי לגלות לו שהפעיל את מכשיר ההקלטה - והתוצאה מצאה את דרכה לאלבום.


המוסיקה עצמה יותר מורכבת: הלחן יוצר מתח בין מקצב של 4/4 לבין 7/8, והתוצאה היא שני קווים אלכסוניים שנפגשים זה עם זה בנקודה מסוימת ומיד שוב מתרחקים. הקטע 'דיסיפלין' מבוצע במקצב של 17/4 בעוד תווים מהירים של 1/16 מנוגנים ומטשטשים את המקצב הא-סימטרי. אי אפשר לרקוד את זה.


הדיאלוג בין שתי הגיטרות - פריפ מול בלו - הוסיף מימד חדש למוסיקה. השניים שיחקו עם קונטרה-פונקט של מקצב וצורת נגינה: מרווחים זעירים בין האחד לשני, לגאטו מול סטאקאטו, יוניסון מול אלתור. חלק מן הקטעים אינם מתקדמים בצורה 'מערבית', דהיינו אין הסתמכות על מהלכים טונליים: רוב הזמן יש רק שינויים סטטיים-לכאורה של טקסטורה. המוסיקאים לא גוללו סיפור דרמטי עם התחלה, אמצע וסוף, אלא בעיקר השתמשו במושג הזמן כדי ליצור אפקט מצטבר של צבעים ושכבות. התזמורת הסימפונית והמורשת הרומנטית של אירופה - כולם נזרקו מן החלון. פריפ החליט ללמוד מתרבויות אחרות.


בלו הוסיף לתבשיל את היכולת שלו להוציא מן הגיטרה אפקטים מפתיעים של פילים ודינוזאורים, מכוניות וסירנות. ברופורד הביא איתו תופים אלקטרוניים, שנחשבו לחידוש מהפכני. הגיטרה של פריפ מפצה על היעדר ה"קלידים" בעזרת סינתיסייזר-גיטרה, המאפשר לו לייצר 'שטיחי-צליל'. הבס של לוין לא נשמע כמו שום דבר אחר, והיכולות הקוליות של בלו (שילוב של סטינג עם ג'ון לנון, אותו בלו העריץ) השלימו את התערובת.

בסופו של חשבון זהו אלבום חשוב מאוד מבחינה היסטורית, מעמיק וגם שנון, בוגר באופן מפתיע אך מהפכני. למעשה, "דיסיפלין" טבע את הצליל של קינג קרימזון לשלושת העשורים הקרובים. זה רוק "הייטק", פופי לכאורה אבל גם פחות נאיבי מזה של שנות השבעים. הוא אמנם זנח חלקית את המורשת הקלאסית של אירופה, והתחבר למגמות מקבילות בקרב להקות רוק אלטרנטיבי בשנות השמונים; אך הוא שומר על עקביות מוסיקלית ויצירתיות מחשבתית. חבל רק ששני האלבומים הבאים של קרימזון בשנות השמונים ("ביט" ו"שלושה מזוג מושלם") היו רק העתקים חיוורים של "דיסיפלין" הרענן. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. מה שמגיע - מגיע גם לסופר-גרופ בשנות ה-80 השנויות במחלוקת.

הציון: 9/10