אף אחד לא יכול לטעון שהוא מכיר את הרוק המתקדם האיטלקי מבלי להכיר את "זרתוסטרא" של מוזיאו רוזנבאך. בכל רשימה של קלאסיקות מארץ הקנלוני הוא מוצא את מקומו המכובד. הוא הוקלט בשנת-השיא של הרוק המתקדם (1973) והפך להישג מוקלט שלא חזר על עצמו עד היום על ידי חברי הלהקה. זה אלבום דינמי ומפר-שלווה: שקט לרגע וזועם לדקה, מלודי לרוב וצורם לעתים, בלוזי וקלאסי בו-זמנית, פואטי אך קצבי, תזמורתי אך מהודק, כוחני ונוגה. מבחינה מוסיקלית, הוא התשובה האיטלקית ל"In The Court" של קינג קרימזון, ארבע שנים קודם.

 

להקת מוזיאו רוזנבאך בחרה את שמה כמענה לשתי להקות פרוגרסיביות אחרות שבלטו באותה תקופה - פי-אף-אם (PFM) התבססה על מימון של מאפייה (לא דון קורליאונה, אלא חנות לדברי מאפה); באנקו דל מוצ'ו סוקורזו התבססה על מימון של בנק; לכן החליטו, ברגע של הומור, להתבסס על מוזיאון בדיוני שיוקדש למו"ל הגרמני אוטו רוזנבאך (שם המשפחה באיטלקית = זר ורדים). בזכות הצלחותיהן המסחריות של באנקו ופי-אף-אם, פנתה אליהם חברת "ריקורדי" וביקשה שיקליטו אלבום פרוג במהירות. רוב החומר כבר היה מוכן לפני הכניסה לאולפן.

 

האלבום היחיד שהקליטו בקריירה הקצרה שלהם (עד שהתפרקו בקיץ 1973) התבסס על הספר "כה אמר זרתוסטרא" מאת פרידריך ניטשה, עוד גרמני בעל השפעה. זרתוסטרא לא היה *רק* גיבור ספרו של ניטשה, אלא אדם שחי בשנת 600 לפני הספירה. הוא פרש מעולם התרבות לטובת התבודדות בהרים, וחש כי התמזג מן הטבע ומצא את הטוהר האמיתי. זו היתה הכוונה המוצהרת של מוזיאו רוזנבאך: לחזור אל הטבע שמצוי בתוך כל אדם, אל התום החייתי ואל הספונטניות הקדומה. מי שלא מבין איטלקית, יתקשה לקלוט את כוונת המשורר - ואין ספק שאיטלקים יוכלו להזדהות עם האלבום הזה באופן מעמיק הרבה יותר. לנו, הישראלים, לא נותר אלא לגחך כאשר אנו שומעים את השורה "סופר-הומו" ("אדם-על", באיטלקית; בעברית - משהו שונה לגמרי).

 

מי שהצליח לשים את ידיו על אחת המהדורות הדיגיטליות המאוחרות של חברת BMG, הרוויח פעמיים: צליל ה"רימסטר" המשופר הופך את חוויית ההאזנה לחזקה יותר, והבונוס המצורף (גרסת דמו של "זרתוסטרא") מאפשר הצצה מעניינת-באמת אל השינויים שעברה היצירה עד להתקבעותה הסופית על הויניל באולפן. האלבום כולו נהנה מהפקה מוסיקלית משובחת: המלוטרון צלול, הגיטרות רועמות, התופים חדים, השירה בולטת והטווח הדינמי רחב מתמיד. חברי הלהקה מנגנים כאילו אין מחר, ובאנרגיות של פעם בחיים. הם ניסו לשחזר את הצליל ואת העוצמה בשנת 2000 (האלבום Exit) אך זה לא עלה בידם.

 

ההשפעות על מוזיאו רוזנבאך ברורות למדי: הקדרות הסימפונית של קינג קרימזון לצד ההאמונד הוירטואוזי של אי-אל-פי, וקצת מן הבארוק האירוני של ג'נסיס מבצבץ בקצוות; קשה להאמין, אבל אפשר גם להבחין בהשפעות קלילות של ג'נטל ג'ייאנט בתחילת צד ב' של התקליט. השירה של סטפנו גליפי תיאטרלית וחזקה; הגיטרה של אנזו מרונו מחוספסת ובלתי-מרוסנת; הקלידים של פיט קוראדי דומיננטיים לאורך כל הדרך, והם שנותנים לאלבום כולו את הגוון הפרוגרסיבי המובהק שלו. אין שימוש מוגזם בסינתיסייזרים מעיקים, והשימוש במלוטרון כגיבוי תזמורתי יעיל וחסכוני.

 

אין ספק שהמנגינה שסוחבת את המחצית הראשונה של האלבום שייכת למוטיב המרכזי של "זרתוסטרא". אי אפשר לשכוח אותו, בין השאר מפני שהלהקה חוזרת עליו במגוון צורות שונות. החזרה העקשנית ('אוסטינטו' בז'רגון המוסיקולוגי) על המוטיב בעזרת הקלידים, הגיטרות והשירה מזכירה מאוד את הטכניקה של קינג קרימזון בקטע האחרון של אין דה קורט משנת 1969; כאן, כמו שם, המלודיה חודרת חזק למוח ומסרבת לעזוב. אבל מעבר לכך, האלבום רצוף בקטיעות מפתיעות, עיבודים גמישים והבנה מצויינת של הצד הדרמטי בפרוג-רוק.

לסיכום, מדובר באלבום פרוג חיוני למי שמסוגל להתגבר על מחסום השפה האיטלקית. טוב שיש ברשת תרגום אנגלי זמין של הליריקה האיטלקית. כיצירה מוסיקלית טהורה, "זרתוסרטא" גדוש ברעיונות דרמטיים ובמלודיות קליטות, חמוש בצליל קשוח אך קשוב לניואנסים דקים. חמשת הרוקרים השאפתניים שיצרו אותו מבינים כיום שזו היתה פסגת הקריירה שלהם. התמזל מזלם להיות במקום הנכון וברגע הנכון כדי להשתרבב אל פסגת הפרוג הבינלאומית, ולהשפיע בין השאר על להקות חדשות כמו אנגלגארד בשנות התשעים (ר' אפילוג).

הציון: 9/10