ראשון בביקורת: דרור אוחנה

אמרו שפינק פלויד "מתה" אחרי שרוג'ר ווטרס עזב אותה. אף אחד לא האמין לגילמור כשאמר שהוא ימשיך בלעדיו. גילמור הצליח להוכיח זאת חלקית באלבומם הראשון של הלהקה בעידן הפוסט-ווטרסי, אה מומנטרי לאפס אוף ריזן (A Momentary Lapse Of Reason), אך אלבום זה לא היה הצלחה מוזיקלית גדולה, אם בכלל. שבע שנים לאחר מכן מוציאה הלהקה עוד אלבום, הפעם בהרכב מלא יותר. רייט, הקלידן, כנראה התאושש מן מההתמכרות שלו לסמים, בתוכה היה תקוע במשך שנים.


האלבום דה דיוויז'ן בל (Division Bell), או בקצרה TDB גרם למחלוקת בקרב חובבי הלהקה. היו כאלה שאהבו אותו והעריכו והיו את אלה שפסלו אותו בטענה שפינק פלויד ללא ווטרס "זה לא זה". מבחינה מוזיקלית, האלבום שיקף חזרה לגישה המסורתית של הלהקה. אומנם הוא לא בר-השוואה לאלבומי המופת הידועים (דארק סייד אוף דה מון, וויש יו וור היר), אך הוא וודאי לא אחד הגרועים שלהם.


האלבום נפתח עם הקטע 'קלאסטר וואן' (Cluster One), קטע אינסטרומנטלי יפהפה המשלב סולו קלידים עם סולו גיטרה. אחריו, 'מה אתה רוצה ממני?' (What Do You Want From Me), ובו גילמור שולח מסר מעט-זועם למעריצים, "האם עלי לשיר עד שלא אוכל לשיר?, האם עליי לנגן עד שאצבעותיי יתקלפו?". הקטע הרביעי באלבום, 'מארונד' (Marooned) אינסטרומנטלי גם הוא, מרגש ומלנכולי להדהים, בו אפשר לשמוע את הגיטרה של גילמור ממש זועקת מייאוש. זו אחת העבודות הטובות ביותר של גילמור בקריירה שלו, ואחד הקטעים החזקים באלבום.


בראיונות עם גילמור הבהיר כי הקטע 'אה גרייט דיי פור פרידם' (A Great Day For Freedom), אינו פונה לווטרס ולחומתו למרות מה שמשתמע מכך, בכל אופן, הקטע מתחיל בצורה עצובה ואפרורית משהו אך נעשה הופך יותר אופטימי בהמשכו.


השיר 'וורינג דה אינסייד אאוט' (Wearing The Inside Out) הוא "הפינה של רייט". הקלידן מדבר על עצמו ועל התמכרותו לסמים, שיר שקט ורגוע המלווה בלהקת בנות כיאה למסורת הפלוידית. אחריו מגיע 'קאמינג בק טו לייף' (Coming Back To Life), גם כן עבודה מעולה של גילמור מבחינה לירית ומוזיקלית, מתחיל בסולו גיטרה קצרצר ושקט ומסתיים בפיתוח של הסולו מההתחלה והפעם עם הדיסטורשן והמתיחות הייחודיות מידיו של גילמור.


הקטע התשיעי באלבום, 'קיפ טוקינג' (Keep Talking), משלב שלוש עבודות של קול בשיר אחד: הראשונה, קול מקריא, השניה קולו של גילמור, והשלישי להקת בנות. מסופר שם על האדם שבמשך מיליוני שנים חי כמו חיה, ודימיונו השתחרר רק ברגע שהחל לדבר.


השיר האחרון, 'היי הופס' (High Hopes) הוא פנינת האלבום ויצירת מופת של ממש. למרות שהוא מופיע בסוף, למעשה נכתב ראשון. גילמור משתף את מאזיניו בזמנים טובים ביותר, מכוון בעיקר לתקופה המאוחדת של הלהקה, עם כל חברי הילדות מקיימברידג', עיר הולדתם. קטע מדהים ביותר, הארוך ביותר באלבום, אך שום שניה בו לא מיותרת. גילמור בשיאו כאן, והאלבום נסגר עם סולו גיטרה מדהים ממיטב עבודותיו של גילמור.


אז בסך הכל מדובר באלבום חזק יחסית. יש ללהקה יותר מה להציע, וזה לא חטא לבקש יותר מלהקה כמו פינק פלויד. ובכל זאת הוא מייצג את חזרתה של הלהקה לייחוד והכישרון המסתוריים המיוחסים לה.

סיבוב ההופעות של אלבום זה נחשב לאחת ההופעות המושקעות והמפוארות ביותר בהיסטוריה (Pulse). בהופעות מנוגנים שירים אהודים של הלהקה בעיבודים מחודשים לצד שירים מהאלבום. את היופי והפאר הויזואלים של ההופעה הזאת לא ניתן להעביר במילים, יש לצפות בתמונות ובווידאו. ההופעה יצאה על דיסק, וידאו ובקרוב גם ב-DVD.

הציון שלי (אם להשוות אותו לשאר אלבומי הלהקה): 8/10

---

שני בביקורת: אורי ברייטמן

המאבק המשפטי שניהל רוג'ר ווטרס נגד שלושת חבריו-לשעבר, על השימוש בשם "פינק פלויד", היה בדיעבד מוצדק לחלוטין. השם שווה הרבה כסף, זה מובן מאליו - אבל הוא שווה בעיקר מוניטין אמנותי משמעותי. עובדה: כאשר "דיויז'ן בל" יצא לאור בארה"ב, הוא נמכר בחצי מליון עותקים תוך שבוע. לא ניתן להפריד בין השם "פינק פלויד" ובין השאיפה לעשות ממנו הרבה מאוד כסף. מדובר בעשרות מליוני דולרים, ויותר. צריך להיות נאיבי מאוד בשביל לא להתעלם מן הזווית הכלכלית.


ואכן הזווית הכלכלית היא החשובה כאן, כי מבחינה אמנותית, ל"דיויז'ן בל" פשוט אין מה לומר. גילמור מודע לכך, ואף כועס על מאזיניו המצפים לשמוע ממנו משהו. "מה אתם רוצים ממני?", הוא זועק באחד השירים, "אתם חושבים שאני יודע משהו שאתם לא יודעים?". התשובה של המאזינים צריכה להיות: כן, בהחלט.


אחת ממטרותיה של האמנות היא להגיד משהו משמעותי על העולם שבו אנחנו חיים. ואם אין לך מה להגיד, אז אל תגיד כלום. לרוג'ר ווטרס תמיד היה מה להגיד על העולם, ובאלבומי הסולו שלו הוא פרש את משנתו בהרחבה יתרה. גילמור תמיד הודה שווטרס ידע לכתוב, והוא עצמו לא יודע לכתוב. גילמור נעזר בכותבים חיצוניים, בחברים ובאשתו פולי כדי לשרבט את הטקסטים, כי הבין את נקודת התורפה שלו.


מלבד אמירות בעלות גוון אישי, כמו "פעם הייתי מסומם ועכשיו אני חוזר לחיים" (ריצ'רד רייט), או "פעם הדשא היה ירוק יותר, והאור היה בהיר יותר" (גילמור), האלבום הזה הוא לא יותר ממניפולציה אסתטית מתוחכמת, מצג-שווא של כישרון נעדר. גילמור שילם מכספו הרב למפיק בוב אזרין (מתקופת "החומה") ולמעבד מייקל קיימן ז"ל (גם כן מתקופת "החומה") כדי שישחזרו עבורו את הצליל ואת העומק הסימפוני של אלבומי העבר, אך מדובר במאמץ חלול מעיקרו.




אפילו עיצוב העטיפה של דיוויז'ן בל הוא עבודה של סטורם ת'ורגרסון, מנהל חברת "היפגנוסיס", שעבדה עם להקות רוק מתקדם רבות בשנות השבעים, כולל פלויד. במקום ללכת קדימה עם הזמן, גילמור עסוק ברסטורציה. מדוע? מפני שיש הרבה צרכנים שם בחוץ, שמתגעגעים לצליל של פעם. גילמור ושות' מכנסים את המעריצים לערב נוסטלגיה מניפולטיבי, שבו לא ייאמר דבר ובו לא יילמד דבר.


שמו של האלבום, יש להבהיר, הגיע מפעמון הפרלמנט הבריטי הממוקם בווסטמינסטר, לונדון. פעמון זה קורא לנבחרי הציבור כאשר קיימת מחלוקת (Division) באולם המליאה. ואכן, האלבום עורר מחלוקת רצינית - האם מדובר באלבום פינק פלויד אותנטי? ומה עומד מאחורי המותג הזה? למה אנחנו אוהבים אותו ומעריכים אותו? בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר בתחושת האמון. ואם אין אמון - בוודאי שאלבום זה אינו עומד במבחן הזמן.


אמנם ברמה המוסיקלית הטהורה, גילמור היה ונשאר סולואיסט מרגש. השליטה שלו במיתרים ובאפקטים המהדהדים נותרה טובה, וזו בעצם טביעת-האוזן היחידה שיש ללהקה להציע כיום. אבל רוב הסולואים כאן, מלבד ב'היי הופס', הם סתמיים או נשכחים. הקלידים של רייט והתיפוף של מייסון באלבום זה - דהויים, זקנים, עייפים, חסרי כל מעוף. לכן באותה מידה היה אפשר להתייחס לאלבום הזה כאל פרויקט סולו של גילמור, עם רייט בתפקיד אורח מזדמן. ובאותה מידה היה אפשר להתעלם מן האלבום הזה לחלוטין, כאילו מעולם לא הוקלט.


רק לשם ההשוואה, אלבום הסולו אמיוזד טו דת' (Amused To Death) של רוג'ר ווטרס, שהפרוגרסיביות ממנו והלאה, היא יצירה בעלת היגד אמנותי רציני, למרות בעיות מהותיות בתחום השירה והלחנים. אם גילמור היה תורם את הגיטרה שלו לפרויקט של ווטרס, היה אולי אפשר לחתום על המוצר "פינק פלויד" בלי להתבייש.


אין ספק שפעמון המחלוקת של גילמור ושות' הצליח מסחרית. לאלבום הזה יש הרבה מעריצים, שהעריכו את ההפקה הנקייה, ההתמקדות בפרטים, הסאונד הנעים. לא סתם הוא הגיע למקום ה-1 במצעד הבריטי. לא סתם נמכר ב-12 מליון עותקים עד היום. אבל המכירות המרשימות לא מחפות על היעדר כל אמירה.

לסיכום, "דיויז'ן בל" הוא אלבום נוסטלגי ודביק, חלול במהותו, זניח ברוב הגדול. הוא מיועד רק למעריצים ותיקים, מכורים, חסרי תקנה, שחייבים עוד 'מנה' של פלויד לעורקים. אין בו אמירה אמנותית או חידושים, אין בו עומק או הפתעות, אין בו אתגרים למאזין. למרות הפקה מוסיקלית יקרה ומושקעת, למרות עיצוב העטיפה ולמרות הסולואים המהדהדים, זה למעשה רק פרויקט סולו אופייני של גילמור ולא יותר. לכן, לא רק בגלל הבלוף ובגלל רדיפת הבצע, אלא בגלל השיעמום המוסיקלי והאמנותי - הציון הסופי הוא רק 7/10.

 עוד ביקורות על פינק פלויד