"החומה" של פינק פלויד הוא אלבום רוק פרוגרסיבי, שצבר נפח תרבותי עצום. זו מזמן כבר לא רק יצירה מוסיקלית 'נקייה', אלא מניפסט פוליטי, מסמך רוקומנטרי (דהיינו, מתעד את הרוק באותה תקופה), סיפור אישי של אדם פגוע, שירת הברבור של להקה מסוכסכת, ואמירה אוניברסלית על האדם המודרני במאה העשרים.

 

את 'החומה' כתב, כמעט לבדו, רוג'ר ווטרס, הסולן והבסיסט של ההרכב. ווטרס, אדם שנון וציני, ניסח כאן כתב-אישום צעקני כנגד החברה הבריטית כולה. הוא מירר בבכי על ילדותו האבודה, על אביו שנהרג במלחמה חסרת-תוחלת, על אימו הקרה והמנוכרת, על אשתו הבוגדנית, על מערכת החינוך הרקובה, על הניאו-פשיזם האירופאי, על תעשיית המוסיקה המושחתת, על תעשיית הטלוויזיה המנוכרת, ובקיצור, הוא הוכיח לכולם באותות ובמופתים שהוא בחור מריר.

 

סרט הקולנוע "החומה" בבימוי אלן פארקר, אותו מכירים רבים וטובים, צריך להיות מופרד מן הדיון. מדובר ביצירה עצמאית, מבחינה מהותית ומבחינה טכנית. האלבום הכפול, שיצא בסוף 1979, היה אמור להיות ביטוי של סלידה מתעשיית הרוקנרול המנופחת של הממלכה הבריטית, שהגיעה למימדים מפלצתיים בסיבובי הופעות אמריקניים באולמות ענקיים, שטופי בירה ובריונים. ווטרס הצליח להפוך את הבחילה שלו מן האצטדיונים הענקיים להיגד אמנותי בעל משמעות, אבל בדרך הוסיף צרור כבד של תסביכים אישיים כנגד כל דבר שזז, וגם נגד כמה דברים שלא מצליחים לזוז, למרות שהם משתדלים.

 

אופרה לפי הספר

מה הופך את 'החומה' לאלבום רוק מתקדם? ראשית, זהו המבנה. הוא בנוי כאופרה לכל דבר ועניין. במרכזה גיבור דרמטי, שגדל מול עינינו: בתחילה, ילד יתום מדוכא. באמצע, כוכב רוקנרול מסומם. בהמשך, מנהיג ניאו-נאצי חולה. בסוף, דמות מנופצת לרסיסים שאין לדעת את גורלה. כל שיר הוא סצינה, תמונה אחת מתוך חייו הכואבים. אך מעבר למבנה, האלבום עמוס בהשפעות קלאסיות, במיוחד האופרות הקלות של גילברט וסאליבן, ועיבודים סימפוניים עשירים מאת בחור מוכשר ושמו מייקל קיימן ז"ל.

 

מבחינה דרמטית, קשה להאשים את ווטרס בחוסר-דמיון: העלילה גדושה בכמות בלתי-נתפסת של אירועים קשים וטרגדיות טראומטיות. אין משבר אנושי שהדמות הראשית, פינק, לא עוברת: את אביו לא זכה להכיר, את אמו לא הצליח לאהוב, את המורה שלו פגש דרך מכות הסרגל, את עולם המוסיקה הכיר בעיקר דרך אמרגנים מסואבים, את עולם הנשים הכיר בעיקר דרך בגידות: בזמן שפינק עובר גיהנום בסיבוב הופעות, אשתו נואפת להנאתה, והוא מזמין זונה - כסוג של נקמה ריקה מתוכן. קצת קשה להזדהות עם דמות מלודרמטית כה פגועה ומיוסרת, כמעט כמו 'עלובי החיים'.

 

פינק הכוכב מוצא את ישועתו דרך סמים קשים, נסיון התאבדות וקריירה פוליטית פאשיסטית עקובה מדם. בסוף כל זה, הוא נשפט באופן פומבי על כל מעשיו, ונמצא אשם. החומה שהפרידה בינו ובין העולם - קורסת ברעש גדול. עתה הוא ניצב חשוף, עירום ועריה, מול המציאות כפי שהיא. ומי הפיל את החומה, אתם שואלים? האמנות, האמנים ו'הלבבות המדממים', כמובן. בזכות תהליך החשיפה האישית המתלווה למלאכת היצירה האמנותית, טוען ווטרס, ניתן לצאת מן התסביכים. נאיבי, אבל לפחות אופטימי.

 

נושאים ומוטיבים

מבחינה פוליטית, שב ווטרס ומביע את דעתו הנחרצת כנגד עוולות מלחמת העולם השנייה, מוטיב שחוזר בכל יצירתו, וכיכב גם באלבום הבא, 'דה פיינל קאט' (The Final Cut). הוא יוצא חוצץ כנגד התרבות הפופולרית, כנגד הדומיננטיות של המדיום הטלוויזיוני, כנגד גזענות ושנאת זרים, כנגד דיכוי של ילדים במוסדות חינוך שמרניים, כנגד מצ'ואיזם גברי אלים, וכנגד מוסד הנישואין המאכזב. חלק מן האמירות שלו בוטות וישירות, לעתים שטחיות, אבל אפקטיביות במסגרת המדיום. לא בטוח שזה היה עובד כיצירה ספרותית, אבל כאלבום רוק זה פשוט מצמרר - ולא בטוח שהחזון הקודר של 'החומה' מתאים בהכרח לכל נער מתבגר.

 

מבחינה מוסיקלית נטו, 'החומה' משתמש בכמה מוטיבים מוסיקליים ברורים, שמסייעים להבהיר את הנושאים המרכזיים בסיפור. מוטיב "הטירוף הפוליטי" מופיע כבר בפתיחה ועובר כמה וריאציות לאורך הדרך. מוטיב "הילדות הקשה" גם הוא צץ, נעלם ושוב חוזר. רובכם זוכרים אותו כמנגינה המרכזית המופיעה בשורה 'אנחנו לא צריכים שום חינוך' (We don't need no education). האלבום מבצע הנגדה אפקטיבית בין גיטרה אקוסטית 'תמימה' ובין גיטרה חשמלית 'מתועשת', המסמלת את הקפיטליזם הציני.

 

אבל יש גם 'שירים' שממש עומדים בזכות עצמם, במנותק מן האופרה, כמו למשל 'קומפורטבלי נאמב' (Comfortably Numb), הכולל את אחד הסולואים הגדולים ביותר של דייב גילמור מאז ומעולם. גם כאשר הטקסט נדמה רך או מטאפורי, הוא נולד מתוך סיפור אמיתי בקריירת הרוק הארוכה של ווטרס וחבריו. בסופו של דבר לא ניתן להתעלם מן העובדה, שהטקסטים של ווטרס זוכים למיקוד משמעותי, לעתים על חשבון תיחכום מוסיקלי וסולואים מוקפדים.

 

הפקה מוסיקלית

כמיטב המסורת של הפלוידים, האלבום מכיל מבחר אפקטים 'קולנועיים' משובחים, שעוזרים למאזין לדמיין את קווי העלילה, מקומות ההתרחשות ואווירת הנכאים הכללית. בין אם זה אפקט מטוס הקרב, המסוק או הפצצות והיריות - לא משעמם בחומה של ווטרס. ההפקה המקצועית של בוב אזרין, בשיתוף עם ווטרס, שעשה לכולם את המוות בעקשנותו הרבה -- נשמעת כמו מליון לירות שטרלינג, וזכתה לשבחים מקיר לקיר, ובצדק. התופים של מייסון מעולם לא נשמעו כה גדולים וחזקים. הקלידן ריצ'רד רייט נחבא רוב הזמן מאחורי הקלעים, בעיקר כיוון שהיה באותה תקופה בשיאה של תרעלה כימית הרסנית (הוא היה מכור לקוקאין).

 

חברת EMI הוציאה את האלבום המקורי כתקליט ויניל כפול, שהפך לרב-מכר היסטורי בזכות סינגלים שהתאימו לתחנות הרדיו. החברה המשיכה במסורת הכפולה גם כשהוציאה אותו לאור על גבי דיסק כפול. זה לא היה מוצדק בהכרח. האלבום מכיל 79 דקות, והיה ניתן לדחוס את הסיפור אל דיסק אחד צפוף, כפי שנהוג בתעשיית המוסיקה הקלאסית, ולחסוך להרבה אנשים הרבה כסף; אך בעידן הדיגיטלי של המאה ה-21, שבו מוסיקה הפכה לקבצים או מדיה זורמת, זה נראה כבר פחות חשוב.

 

האלבום מ-1979 גם החסיר יצירה אחת קצרה: 'כשהנמרים פרצו אל החופש', או בשמו המקורי: When the Tigers Broke Free. יצירה קצרה זו אכן הופיעה בסרט, ועסקה בקרב שבו נהרג אביו של פינק/ווטרס; היא הופיעה, בסופו של דבר, באוסף 'אקוז' (Echoes) שיצא במילניום הנוכחי. איכות הצליל במהדורה הדיגיטלית הראשונה היתה טובה מאוד, אבל הרימסטרים שיצאו לאורך השנים רק שיפרו את המצב עוד יותר. רצוי מאוד לקרוא היטב את כל המילים המצורפות שוב ושוב, כדי לקלוט מה הולך, מי נגד מי, ולמה התכוון המשורר בשיריו - הליריקה עמוקה, פורצת-דרך, חושפנית ומייסרת.


ב-2010 לקח ווטרס את 'החומה' לסיבוב הופעות עולמי ענק, ארוך וחסר תקדים. הוא חרש את אמריקה, אירופה ואסיה בלמעלה מ-200 הופעות. ב-2015 הוציא את האלבום והסרט "רוג'ר ווטרס - החומה". בכך ביצע ווטרס מהלך אמנותי משמעותי - ולמעשה ניתק את 'החומה' מידיה של פינק פלויד, והפך אותה לפרויקט שלו. סיבוב ההופעות הראשון של 'החומה' כלל רק 31 הופעות - אך הסיבוב של 2010-2013 הוכיח לעולם את המשוואה הברורה: החומה = ווטרס.

לסיכום, 'החומה' הוא אלבום רוקנרול גדול מהחיים, לא מושלם אבל בעל השפעה אדירה וראוי לכל הערכה. מעבר להפקה המוסיקלית העשירה, הלחנים המשכנעים והטקסטים הנוקבים, זה פרוייקט שאפתני שהכניס את הלהקה למשבר עמוק, ממנו לא החלימה. פינק פלויד הלכו כאן רחוק מאוד, הרבה מעבר למה שנהוג לעשות בעולם הרוק, והוציאו תחת ידם יצירת אמנות גרנדיוזית ששינתה את חייהם של אנשים רבים. שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה החרים את האלבום, כיוון ששימש את הנוער המהפכני. כשהחומה נפלה בברלין, רוג'ר ווטרס היה שם עם הגיטרה. וגם היום האלבום הזה רלוונטי לחלוטין, לאור הקמתה של חומת ההפרדה הגבוהה בינינו ובין הפלשתינאים. אולי רוג'ר יודע משהו שאנחנו לא יודעים?

בכל מקרה, הציון: 9.5/10

ביקורות אלבומים נוספות...