 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | |
|
האלבום 2112 היה זה שהפך את להקת "ראש" לשם שכדאי לזכור. בראיונות ובסרטים תיעודיים הודו חברי הלהקה שהיה זה 2112 שהבטיח את עתידם בתעשיית המוסיקה. חברת התקליטים לא אהבה את האלבום, והיתה משוכנעת שהוא ייכשל במצעדים. אחרי שהיה הראשון להכניס את ראש לטבלת התקליטים של 'בילבורד', עם השנים זכה אף למעמד 'אלבום פלטינה'. הטעות המביכה של חברת התקליטים, והעובדה ש-2112 היה להיט מתמשך, הפכה את שלישיית ראש לשמורת-טבע מוגנת, בעיני הבוסים שלהם. על בסיס ההימור של 2112, שהפך להצלחה ארוכת-שנים, בנתה ראש את הביטחון הכלכלי והאמנותי שאיפשר לה להמשיך ולהתפתח באלבומיה הבאים.
צד א' של תקליט הויניל המקורי הכיל יצירה בת 20:34 דקות, שהפכה לקלאסיקה במהירות רבה. צד ב' הכיל כמה שירים חביבים וקצרים, ביניהם "מעבר לבנגקוק", שיר-הלל לתרבות הסמים, שהפך לפייבוריט בהופעות החיות בהמשך. אבל אנחנו עוסקים כאן ברוק מתקדם, ולכן ברשותכם נצלול לעומקה של יצירת הקונספט הנושאת את שם האלבום, אותה כתב ניל פירט והלחינו שלושת הקנדים. ראשית, כדאי לשים לב שה"בוקלט" (החוברת המצורפת לדיסק במהדורת הרימסטר המשופרת משנת 1997) מגלה דברים שאותם אי אפשר לשמוע בהקלטה עצמה. מונולוגים של הגיבור הראשי מבהירים היטב על מה מדובר: העיר העתידנית מגאדון נשלטת על ידי הכוכב האדום (למה אדום? מיד נבהיר) של הפדרציה הסולרית. גיבורנו, אזרח צעיר ואנונימי, מספר שם כיצד חשב שחייו היו טובים, כיצד חשב שהיה מאושר, עד אותו יום בו גילה משהו ששינה הכל. היצירה נפתחת בפרק אינסטרומנטלי בשם "אוברטורה", הכולל בתוכו ציטוט (בגיטרה) מתוך האוברטורה 1812 של המלחין הרוסי פיטר איליץ' צ'ייקובסקי. ייתכן שזו הסיבה מדוע נבחר דווקא התאריך 2112 (מבחינה סטטיסטית, זו נראית האפשרות הסבירה ביותר). המוטיבים המרכזיים של היצירה נחשפים כאן בעוז, ומכינים אותנו לפגישה עם "הרעים" של הסיפור, הלא הם הכוהנים של סירינקס (Syrinx). האחרונים השתלטו על כדור הארץ והנהיגו בו תרבות קולקטיביסטית בסגנון שמזכיר מאוד את הספר "1984" של ג'ורג' אורוול (שימו לב לדמיון נוסף: בחירה בתאריך כשם ליצירה. קשה להאמין שזה מקרי). המשטר האורווליאני של 2112 שולט על המחשבות: "אנחנו כבר דאגנו לכל: המילים שאתם שומעים, השירים שאתם שרים, התמונות שמענגות את עיניכם". וכאן כבר נחשפת בצורה בוטה האנלוגיה למשטר הקומוניסטי בברה"מ הסובייטית: "זה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, אנחנו עובדים ביחד, הבנים המשותפים". באנגלית זה נשמע יותר טוב: Common Sons. אם תגידו את זה בקול רם, תבינו שזה נשמע קצת כמו "קומוניסטים". ועכשיו הכל מתחבר שוב: הכוכב האדום של הפדרציה הסולרית (המופיע על עטיפת האלבום), מזכיר מאוד את הצבע האדום של הקומוניזם. כן, לפנינו יצירה אמריקנית המוחה על עוולות השלטון הקומוניסטי, ולמעשה על כל שלטון שמדכא את הפרט לטובת "הכלל". כל זה מתחבר באופן הדוק לסופרת והפילוסופית האמריקנית איין ראנד (Ayn Rand). שמה האמיתי הוא עליזה רוזנבאום, והיא יהודיה שנולדה בסנט-פטרסבורג. עוד בשנת 1938 פרסמה ראנד את נובלת המדע הבדיוני "אנת'ם" (Anthem). בנובלה זו תיארה ראנד עולם עתידני קודר ופסימי של חברה אנושית שבחרה בערכי השוויון והאחווה, והזניחה לחלוטין את ערכי ההישגיות והאינדיבידואליזם המעודדים תחרות וחשיבה מקורית. גיבור הסיפור, פרומתיאוס, נותר לבדו מול השלטון והציבור, ומנסה לגבש זהות עצמאית (הסוף נותר פתוח). ואכן, ניל פירט הודה בראיונות מאוחרים שהנובלה "אנת'ם" השפיעה עליו, אם כי בצורה חצי-מודעת, בכתיבת הטקסטים ליצירה 2112. הוא הזכיר את שמה של ראנד במפורש באלבום, והמליץ לקוראיו על "כמעיין המתגבר", ספרה המפורסם ביותר של ראנד (שמו המקורי באנגלית היה שונה לחלוטין: The Fountainhead). עם השנים הפכה ראנד מזוהה עם דעות אנטי-קומוניסטיות ופרו-קפיטליסטיות קיצוניות. לכן טבעי להסיק שמאבקה העיקש של ראנד נגד רוסיה הסובייטית חילחל עמוק גם לאלבום הזה של "ראש". אם למישהו יש ספק שמדובר בקומוניזם, הרי שהמשפט "Equality our stock in trade" מוחק את ההתלבטות האחרונה. כאשר השוויון הופך למניה נסחרת, זה ברור שלפנינו תרבות העומדת בניגוד ישיר לתרבות האמריקנית. יש לציין שבאותם שנים, על האזרחים הסובייטים נאסר לרכוש תקליטים של מוסיקה מערבית, בין השאר גם של להקת Rush עצמה. מבחינתם של גדי לי, ניל פירט ואלכס לייפסון, מתיחת ביקורת כלפי רוסיה הסובייטית לא כללה בתוכה סיכון אובדן מעריצים: הם היו נעולים חזק מאחורי מסך הברזל, ובלי כוח צרכני. אבל חזרה לסיפור שלנו, ולגיבורנו המסכן: מאחורי מפל-מים, בחדר קטן מתחת למערה, הוא מצא גיטרה חשמלית. הוא מתחיל לנגן עליה ומוקסם מן האפשרויות שהיא יוצרת. בניגוד לדיסטורשן הכבד שמאפיין את תרבות כוהני הסירינקס, הגיטרה של גיבורנו נטולת דיסטורשן. היא נשמעת "טבעית יותר", יש לה "הד" נעים (Echo) וברקע אנחנו נהנים מאפקט של מים זורמים. זו הנגדה מוסיקלית מכוונת בין צליל אקוסטי ונעים יותר ובין צליל חשמלי וצורם. בתמימותו הרבה, מביא גיבורנו את הגיטרה בפני כוהני סירינקס. הם מגחכים, מוחים ומרסקים את הגיטרה לרסיסים. לאחד מהם קוראים "האב בראון". כאן עובד הסיפור היטב על המציאות של המאזין המודרני: כיצד מגיבים ההורים האמריקנים על רצונו של הנער המתבגר לנגן על גיטרה ולהיות מוסיקאי רוקנרול מפורסם? וכיצד מגיבים המורים והמחנכים לפרובוקציות הזולות של הרוק הכבד? בדיוק באותה צורה. הטקסטים של "ראש" פונים למאזין בכמה רבדים:
כולם יכולים להתחבר לאחד הרבדים, חלק מהם או כולם. אבל איך הסיפור מסתיים? סוף טוב? לא ממש סוף טוב. מיד אחרי הרס הגיטרה של גיבורנו, הכוהנים פוצחים בסולו גיטרה חשמלית עם דיסטורשן מוקצן, ומכאן גיבורנו נאלץ לחיות ללא גיטרה. הוא פונה לעולם החלומות ורואה שם נביא (אורקל) שמציג בפניו תרבות אנושית אחרת, חופשית ותחרותית, הישגית ואופטימית, שאיננה כבולה באזיקים של כוהני סירינקס. עכשיו מצטרפות גיטרות דיסטורשן לתמונה, אבל הן מנגנות בסולם מאז'ורי, לעומת הסולם המינורי של כוהני סירינקס. גיבורנו חוזה ב"ידו של האדם עולה, עם נפש רעבה ועיניים פקוחות". מסתבר שבני האדם מתחזקים בגלות, ומטרתם ברורה: הם הולכים לשוב לכדור הארץ, מולדתם. הם הולכים להרוס את מקדשי סירינקס, וליצור מהפיכה חיובית, מעין רנסאנס. גיבורנו מתייאש מן המציאות במגאדון. עכשיו הוא יודע שאפשר גם אחרת, וקשה לו להתמודד עם ההחמצה. הוא מתאבד מתוך כוונה לחיות את עולם החלומות. לפני שהוא עושה זאת, הוא פוצח בפזמון בלוז גלקטי, הפורק (שוב, סולם מינור) את כאבו על העולם, ממש כמו עבד אפרו-אמריקני הפורק את תסכולו מול מציאות העבדות בארה"ב. ואז הוא חותך את הורידים. הו, עולם אכזר? חכו רגע. שלישיית "ראש" פוצחת בשתי דקות של ביצועים וירטואוזיים כדי לתאר שינוי המתרחש באיזור. מישהו מגיע, מישהו עושה משהו. לא ברור לנו מה קורה. האם בני האדם חזרו לכדור הארץ והביסו את כוהני הסירינקס האיומים? או שמא המהפיכה האנושית נכשלה והממסד של סירינקס גבר עליה? ניל פירט בראיון משנת 1979 אמר שהוא השאיר סוף פתוח בכוונה תחילה. למרות הטקסט הפסימי-לכאורה ("שימו לב כל כוכבי הפדרצייה הסולרית, אנחנו בשליטה"), נראה שהעתיד איננו צפוי מראש. 2112 מייצגת, במובנים רבים, את הדור שאליו היא פנתה: יצירה אופטימית-פסימית (אופסימיסטית), חמוצה אך מתוקה, פרוגית אך מטאלית, שמוחה כנגד השיעבוד בהווה לטובת עתיד לא-ידוע. יש כאן מנטליות של "אנטי", של מחתרת צעירה כנגד דור ש"לא מבין אותנו". יש כאן מרד נגד תרבות עריצה של אנשים צרי-אופקים, בדיוק החומר שמתבגרים מתים עליו. "ראש" משתמשים בהרבה דיסטורשן כבד אבל מאזנים אותו עם קטעים אקוסטיים נעימים, כמעט נשיים באופיים. קולו הגבוה של גדי לי מכיל בתוכו את הדואליות הזאת: מצד אחד צורמני ואופראי כמו איאן גילן מ"דיפ פרפל" בשעתה, ומצד שני מהוסס וחלוש כמו נער שטרם ראה בית ספר תיכון. בדיעבד התברר שהאלבום 2112 הפך, בעיני רבים, האבטיפוס של הפרוג-מטאל שעלה לגדולה בשנות התשעים. קצת מדע בדיוני, קצת פילוסופיה בגרוש, קצת אנטי-דת, אנטי-קומוניזם, וזעקת מחאה נגד העולם. המבנה הקונספטואלי חייב הרבה לקלאסיקה האירופאית (שילוב של אופרה, פואמה סימפונית וסונטה), אבל הצליל המטאלי השליט חייב הרבה לערים התעשייתיות הגדולות של צפון-אמריקה. בכל הנוגע לצד ב' של תקליט הויניל המקורי, הרי שרוב השירים זניחים למדי, וגם הטקסטים לא מעניינים במיוחד. כאמור לעיל, מלבד א פסג' טו בנגקוק (A Passage to Bangkok), שנכנס לסט-ליסט של השירים המבוקשים בהופעות ראש, המחצית השנייה של הדיסק מדללת את הרושם החיובי שנוצר בתחילתו. במלאות 40 שנה להקלטתו, יצאו לשוק מספר גרסאות משופרות ל-'2112', עם רימסטרים דיגיטליים משובחים ששווה לבדוק.
לסיכום, מדובר באלבום בעל חשיבות היסטורית. '2112' גרם לשינוי בתרבות הפרוג האמריקנית, והוביל את הלהקה
להישגים נוספים בעתיד, שהתבטאו בין השאר גם באלבום "מובינג פיקצ'רס" משנת 1981. האלבום הציג את הצליל המגובש והייחודי של ראש, אך במבט לאחור (ובאופן טבעי) הוא הרבה פחות מלהיב וחדשני ממה שנשמע ב-1976. במובנים רבים, התוצרת האולפנית המדהימה של ראש בשנים הבאות האפילה על הישגיו המשמעותיים של '2112', כך שהדור הבא כבר לא הצליח להבין על מה כל המהומה, ולא העניק לו את מלוא הכבוד המגיע לו.
תגובות
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| |
