להקת "מגיפת המחשבה" הוציאה בסוף שנות ה-90 אלבום שהכניס את קהילת הרוק המתקדם העולמית להלם קל, אם אפשר להשתמש בביטוי דרמטי כל כך. אפשר לתייג אותו כ"פרוגרסיב אוואנגארדי" (באנגלית: Avant-Rock או Avant-Prog). זהו גלגול מודרני של הזרם האמנותי האירופאי "רוק באופוזיציה" ("ריו", או RIO בקיצור). בנקודת זמן מאוד מסוימת, הוא היווה דוגמה ומופת לתחכום, אימה, גיוון ודינמיות. לא קודם ולא אחר כך הצליחה להקה זו לחזור על ההישג.


"אין אקסטרימס" (באנגלית: "על ערש דווי") איננה יצירה שניתן להבין ולעכל אותה אחרי האזנה אחת בלבד. האלבום כל כך עמוס בתוכן, כה גדוש בשכבות-על-שכבות, הפתעות, תפניות וצלילים סמויים, עד שאפשר להאזין לו שוב ושוב ולגלות אוצרים חבויים. ההפקה המוסיקלית המבריקה של בוב דרייק הוציאה תחת ידה יצירת אמנות מושקעת, מעוררת מחשבה והערכה, שמטילה ספק בעצמה תוך כדי ביצוע. זה אלבום קודר, מצחיק עד דמעות, פארודי, רציני, דרמטי, ליצני, מקאברי, טראגי, פילוסופי, משוגע, מפתיע, אפי, אבסורדי, ספקני, מושלם ובלתי-מושלם.


הכשרונות המרכזיים כאן הם מייק ג'ונסון (גיטרות, קלידים, לחנים ועוד); בוב דרייק (באס, כלי נגינה שונים, שירה, הפקה מוסיקלית, מיקס); דיויד קרמן (כלי הקשה ועוד), מארק האריס (מגוון כלי נשיפה); דבורה פרי (שירה); שיין הוטל (קלידים) ועוד. זו קבוצה מחוננת של מוסיקאים שחלקה פעילה מאוד במחתרת האוואנט-רוק הבינלאומית והקטנה של ימינו - בימים שבהם קומפקט-דיסקים נשלחו במעטפות ובחבילות קטנות, לאספני דיסקים ברחבי העולם.


מה הופך את "אין אקסטרימס" ליצירת מופת מהוללת? אלו הגורמים שמצאנו:

א) לחנים מורכבים, ייחודיים, מודרניסטיים;

ב) הפקה מוסיקלית אימתנית, הדורשת כשרון רב, ושנים רבות של נסיון באולפן;

ג) ביצוע מופתי מצד כל המעורבים, במיוחד מצד הגיטריסטים, התופים והשירה;

ד) השקעה אדירה בעיבודים שאין בהם רגע אחד דל;

ה) חזון אמנותי בוגר, בשל ונקי מקלישאות;

ו) איזון נדיר בין הומור ובין רצינות קודרת.


כמו יצירות מופת רבות אחרות בהיסטוריה, זה אלבום שקשה מאוד להאזין לו כמוסיקת רקע. הוא תובע תשומת-לב מלאה מן המאזין, ואיננו מעניק סיפוקים קלים ומהירים. בהאזנה שטחית הוא נשמע מופרע לחלוטין, על גבול הבלתי-סביר. רק בהאזנה עמוקה אפשר להבחין בדמיון השופע, חוש ההומור הבריא, החירות האמנותית שנטלו לעצמם המעורבים, ובאומץ שאיפשר להם ללכת רחוק כל כך, הרבה מעבר ליכולתה הקוגניטיבית הדלה של רוב אוכלוסית העולם.


הטקסטים הפילוסופיים אינם אגוז קל לפיצוח. הם מופשטים כמעט לחלוטין, ומתאימים למגמה הכללית של האלבום: שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר אינו צפוי מראש, האמביוולנטיות היא המציאות, ומרחב הפרשנות הוא אינסופי. עם זאת, ניתן לדבר על דפוס כללי של משמעות העולה מן הכתובים: איבוד הביטחון בתרבות האנושית, חרדה עמוקה מאיתני הטבע, הכרה בנצחיותו של השינוי המתמיד, ההשלמה הקשה עם מקריותו וחוסר-משמעותו של הקיום, זלזול בתבונה האנושית הקטנה - והרהורים על סופם האפשרי של החיים. כאמור, הכל מאוד מופשט, מאוד רב-משמעי.


אלבומה של ת'ינקינג פלייג סימן כיוון אמיץ מאוד לרוק המתקדם המודרני: בלתי מתפשר, נוקב ולא מסחרי בעליל. הוא לא הזניח את המלודיה, את חשיבותו של לחן בנוי-היטב, אבל במקביל היה מוכן לנער את כל המוסכמות ולהזיז את הגבול קדימה. ואכן, זה אלבום שקובע "קו אדום עליון" בכינרת של הפרוג-רוק. הוא מציב את כל מה שבא לפניו בעמדת נחיתות, וצועק "אחריי! למה אתם מחכים?". מה שהיה בעבר, נשמע עכשיו נאיבי, פשטני, פחדני; כי אם אפשר לדחוס כל כך הרבה מוסיקה, מחשבה, חוכמה, חדשנות ויצירתיות ב-52 דקות קצרות, הרי שרוב האלבומים שהוקלטו בשנות ה-70 היו בזבוז עצוב של זמן יקר.


אם מישהו מצפה לשמוע כאן מוסיקה "נעימה", "יפה", "חמודה", "מקסימה", "מגניבה", "חבל על הזמן", הרי שיתבדה. מייק ג'ונסון עמד במשימה שאינספור אמנים נכשלו בה: הוא יצר משהו שמעורר פליאה והשתאות. ג'ונסון יוצר תקן חדש לדור הבא, או יותר נכון: אותו קומץ שיטרח להאזין. נכון, הוא לא כבש את מצעדי המכירות של ארה"ב ואנגליה, אבל גם מוצרט מת חסר-כל בקבר לא ידוע. יש משפט נפלא שאמר פעם אליוט קארוור: המרחק בין גאונות ובין טירוף נמדד רק בהצלחה.

במבחן התוצאה, In Extremis הוא פסגת גאונות. זה אלבום גדול, עמוק כמו אוקיינוס, מגוון כמו החיים עצמם, קשה להאזנה באופן קיצוני, מושקע וגדוש, בוגר וקודר. עם זאת, יש בו גם הומור מטורף, שמחת חיים, אומץ לב נדיר, שמעורר תחושה של תקווה. אם רוק מתקדם יכול להיות כל כך מדהים, יש עוד בשביל מה לחיות ולקוות.

הציון: 10/10

הוסיפו תגובה