 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
בשנת 1978 הופיעה להקת UK לפני קהל של 100,000 איש בפילדלפיה. זו היתה אחת
מפסגות הקריירה של ג'ון ווטון, הסולן ומנהיג ההרכב. הוא החליט לפרוץ לקהל הרחב בכל מחיר,
להסתגל אל האופנות המשתנות ולהרוויח כסף רב. ואכן, האלבום השני של יו-קיי הוא נסיון מודע
לשלב בין רוק אצטדיונים תעשייתי ובין רוק מתקדם סימפוני קלאסי.
האלבום הראשון של ההרכב היה סיפור שונה לחלוטין: הגיטריסט הגאון אלן הולדסוורת' הוסיף את הזווית הג'אזית-פיוז'נית לכל הלחנים והעיבודים; המתופף השנון ביל ברופורד העשיר את האלבום בתחכום ריתמי נדיר, ותופף בעדינות יתרה. באלבום השני, הרביעייה הבריטית הפכה ל"פאואר-טריו": שלושה רוקרים עוצמתיים, פחות אליטיסטיים אבל יותר רעבים לווליום.
סגנון התיפוף האגרסיבי והחד-משמעי של טרי בוזיו ההיפר-אקטיבי, שקנה את עולמו כשעבד עם פרנק זאפה, היה צעד טקטי מובהק לכיוון הפרוג-רוק הממוסחר המאוחר. דוגמה קיצונית לכיוון זה אפשר למצוא אצל להקת אסיה, כמובן, שלקחה בשנות השמונים את הפרוג למחוזות פשטניים וחלולים. לכן, האלבום דיינג'ר מאני (כסף-סכנה) מתאפיין בכוחנות, דרמה מאולצת-לעתים ועוצמה הגובלת בסיווג המוסיקה כ"הארד-פרוג" (Hard-Prog).
אדי ג'ובסון, אשף הקלידים והכינור החשמלי השקוף, עושה עבודה מרשימה, כרגיל, בעיקר בקטע האחרון והפרוגרסיבי מכולם: 'קריאינג נו קרוס' (Carrying No Cross). אורכה של היצירה השאפתנית היא תריסר דקות תמימות. לרגעים מספר, ג'ובסון מתעלה לדרגות האמנות הוירטואוזית של קית' אמרסון הענק. ווטון השתפר כזמר ונמצא כאן באחת התקופות היותר-טובות שלו; נגינת הבס שלו היתה ונשארה מוצלחת, אבל כאן הוא שם את הדגש על הלחנים והשירה. כל הקרדיטים על המילים והלחנים שייכים במשותף לווטון וג'ובסון. בוזיו לא זכה בתמלוגים כיוצר.
כבר באמצע הקטע הראשון הנושא את שם האלבום אפשר להבחין בהתייחסות מפורשת של ווטון לקטע הקלאסי של קינג קרימזון, Red. השימוש באקורדים קופצניים בסגנון סטאקאטו של אורגן האמונד עצבני כרקע לאילתור באס קודר ומעוות מאותת למאזין "היי, זוכר את זה? אני עשיתי את זה לפני ארבע-חמש שנים באלבום שנקרא 'רד'". הטקסט הלא-מדהים עוסק בחייו המפוקפקים של רוצח שכיר, וכנראה שימש השראה לעטיפה המכוערת של התקליט: גבר אלגנטי רוחץ ידיים במלון, אולי כדי להסיר את הדם מן הידיים שלו. בתור קטע פותח, הוא מרשים הרבה פחות ממקבילו באלבום הקודם.
הקטע השני, הבלאדה Rendezvous 6:02, נהנתה מלחן קליט ועדין באופן יחסי, אבל אין בה הרבה הפתעות והיא נטולת כל אלמנט 'מתקדם'. זה ככל הנראה הקטע המתון ביותר באלבום, ומאפשר למאזין להירגע ולהיכנס לאווירה לונדונית חורפית אפרפרה. סביר להניח שבנות יאהבו יותר. סליחה מראש על הטון הכאילו-שובינסטי, אבל זו המציאות הסטטיסטית.
בקטע השלישי, Only Thing She Needs, ההרכב נשמע קצת כמו אמרסון לייק ופאלמר. ההאמונד עובד שעות נוספות, ובוזיו מתרוצץ על התופים כמו מטורף. הטקסט עוסק בבחורה כלשהי שרוצה משהו -- לא ברור מה, אולי סקס -- והתערובת לא מתבשלת כמו שצריך. ההפקה המוסיקלית סובלת מצליל מסונתז מדי, הסולו של ג'ובסון חוזר על קלישאות, והתיפוף המשעמם של בוזיו משטיח את העיבוד; סביר להניח שברופורד היה מסרב להשתמש במשקל המאוס של ארבעה רבעים, ומוסיף כמה תפניות לריענון המוח. בכל מקרה, זה קטע בעייתי שהיה צריך לעבוד עליו יותר.
הקטע הרביעי, "סיזר'ס פאלאס בלוז" מוקדש לשמו של קזינו מסוים בבירת ההימורים, לאס וגאס. הוא עוסק באסונות האנושיים הקטנים שמייצר הקזינו מדי ערב, באולמות המשחק. אולי זו אמריקה שקילקלה את ההרכב, אין לדעת: בכל מקרה זה קטע זניח למדי, וסובל מאותם תסביכים של קודמו.
הקטע החמישי, Nothing To Lose, הוא המנון אירווזיונים מהסוג הנחות ביותר, שנועד למכור את האלבום לתחנות הרדיו המנוונות. מסחריות בוטה היא עדיין לא עבירה פלילית, אבל ווטון חשף כאן את הקלפים שלו בצורה בלתי-פרוגרסיבית. ייתכן שהיה כאן לחץ של חברת התקליטים, אז נסלח לו כרגע.
היצירה השאפתנית ביותר היא האחרונה, Carrying No Cross. היא מדגימה היטב מה יכלה להקת UK להשיג, אלמלא הלחצים המסחריים הסביבתיים שהקיפו אותה כמו תמנון מורעב. ווטון השתמש כאן במבנה המוצלח של 'סטארלס' (Starless) הקרימזוני מתוך אותו אלבום מהולל, Red. היצירה נפתחת במבוא שהוא ככל הנראה סוג של סיוט הרודף את הגיבור הראשי. הוא מתעורר ממנו בבהלה ומספר בבלאדה עדינה אודות הייסורים שעבר, חיפושי הדרך והתקווה להארה.
משם עובר הלחן של האפוס הסוגר לתת-פרק אינסטרומנטלי מדהים בעוצמתו, שבו מככב מוטיב קודר מאת ג'ובסון על הקלידים (לדעתי הוא גנוב מתוך הפתיחה של סימפוניית תהילים מאת סטרווינסקי, אבל יהיה קשה להוכיח את זה בלי עבודה קשה). שלושת המוסיקאים, בעיקר ג'ובסון ובוזיו, נותנים את כל מה שיש להם במשקל חמישה רבעים, והיצירה מסתיימת ברוב פאר והדר בבית האחרון, שהוא למעשה המשך ישיר של הבלאדה בתת-הפרק הקודם. לדעתי, זה אחד הקטעים הפרוגיים הטובים ביותר שיצאו מאנגליה בסוף שנות השבעים - והוא לבדו מצדיק את טחינת האלבום.
האלבום הראשון של ההרכב היה סיפור שונה לחלוטין: הגיטריסט הגאון אלן הולדסוורת' הוסיף את הזווית הג'אזית-פיוז'נית לכל הלחנים והעיבודים; המתופף השנון ביל ברופורד העשיר את האלבום בתחכום ריתמי נדיר, ותופף בעדינות יתרה. באלבום השני, הרביעייה הבריטית הפכה ל"פאואר-טריו": שלושה רוקרים עוצמתיים, פחות אליטיסטיים אבל יותר רעבים לווליום.
סגנון התיפוף האגרסיבי והחד-משמעי של טרי בוזיו ההיפר-אקטיבי, שקנה את עולמו כשעבד עם פרנק זאפה, היה צעד טקטי מובהק לכיוון הפרוג-רוק הממוסחר המאוחר. דוגמה קיצונית לכיוון זה אפשר למצוא אצל להקת אסיה, כמובן, שלקחה בשנות השמונים את הפרוג למחוזות פשטניים וחלולים. לכן, האלבום דיינג'ר מאני (כסף-סכנה) מתאפיין בכוחנות, דרמה מאולצת-לעתים ועוצמה הגובלת בסיווג המוסיקה כ"הארד-פרוג" (Hard-Prog).
אדי ג'ובסון, אשף הקלידים והכינור החשמלי השקוף, עושה עבודה מרשימה, כרגיל, בעיקר בקטע האחרון והפרוגרסיבי מכולם: 'קריאינג נו קרוס' (Carrying No Cross). אורכה של היצירה השאפתנית היא תריסר דקות תמימות. לרגעים מספר, ג'ובסון מתעלה לדרגות האמנות הוירטואוזית של קית' אמרסון הענק. ווטון השתפר כזמר ונמצא כאן באחת התקופות היותר-טובות שלו; נגינת הבס שלו היתה ונשארה מוצלחת, אבל כאן הוא שם את הדגש על הלחנים והשירה. כל הקרדיטים על המילים והלחנים שייכים במשותף לווטון וג'ובסון. בוזיו לא זכה בתמלוגים כיוצר.
כבר באמצע הקטע הראשון הנושא את שם האלבום אפשר להבחין בהתייחסות מפורשת של ווטון לקטע הקלאסי של קינג קרימזון, Red. השימוש באקורדים קופצניים בסגנון סטאקאטו של אורגן האמונד עצבני כרקע לאילתור באס קודר ומעוות מאותת למאזין "היי, זוכר את זה? אני עשיתי את זה לפני ארבע-חמש שנים באלבום שנקרא 'רד'". הטקסט הלא-מדהים עוסק בחייו המפוקפקים של רוצח שכיר, וכנראה שימש השראה לעטיפה המכוערת של התקליט: גבר אלגנטי רוחץ ידיים במלון, אולי כדי להסיר את הדם מן הידיים שלו. בתור קטע פותח, הוא מרשים הרבה פחות ממקבילו באלבום הקודם.
הקטע השני, הבלאדה Rendezvous 6:02, נהנתה מלחן קליט ועדין באופן יחסי, אבל אין בה הרבה הפתעות והיא נטולת כל אלמנט 'מתקדם'. זה ככל הנראה הקטע המתון ביותר באלבום, ומאפשר למאזין להירגע ולהיכנס לאווירה לונדונית חורפית אפרפרה. סביר להניח שבנות יאהבו יותר. סליחה מראש על הטון הכאילו-שובינסטי, אבל זו המציאות הסטטיסטית.
בקטע השלישי, Only Thing She Needs, ההרכב נשמע קצת כמו אמרסון לייק ופאלמר. ההאמונד עובד שעות נוספות, ובוזיו מתרוצץ על התופים כמו מטורף. הטקסט עוסק בבחורה כלשהי שרוצה משהו -- לא ברור מה, אולי סקס -- והתערובת לא מתבשלת כמו שצריך. ההפקה המוסיקלית סובלת מצליל מסונתז מדי, הסולו של ג'ובסון חוזר על קלישאות, והתיפוף המשעמם של בוזיו משטיח את העיבוד; סביר להניח שברופורד היה מסרב להשתמש במשקל המאוס של ארבעה רבעים, ומוסיף כמה תפניות לריענון המוח. בכל מקרה, זה קטע בעייתי שהיה צריך לעבוד עליו יותר.
הקטע הרביעי, "סיזר'ס פאלאס בלוז" מוקדש לשמו של קזינו מסוים בבירת ההימורים, לאס וגאס. הוא עוסק באסונות האנושיים הקטנים שמייצר הקזינו מדי ערב, באולמות המשחק. אולי זו אמריקה שקילקלה את ההרכב, אין לדעת: בכל מקרה זה קטע זניח למדי, וסובל מאותם תסביכים של קודמו.
הקטע החמישי, Nothing To Lose, הוא המנון אירווזיונים מהסוג הנחות ביותר, שנועד למכור את האלבום לתחנות הרדיו המנוונות. מסחריות בוטה היא עדיין לא עבירה פלילית, אבל ווטון חשף כאן את הקלפים שלו בצורה בלתי-פרוגרסיבית. ייתכן שהיה כאן לחץ של חברת התקליטים, אז נסלח לו כרגע.
היצירה השאפתנית ביותר היא האחרונה, Carrying No Cross. היא מדגימה היטב מה יכלה להקת UK להשיג, אלמלא הלחצים המסחריים הסביבתיים שהקיפו אותה כמו תמנון מורעב. ווטון השתמש כאן במבנה המוצלח של 'סטארלס' (Starless) הקרימזוני מתוך אותו אלבום מהולל, Red. היצירה נפתחת במבוא שהוא ככל הנראה סוג של סיוט הרודף את הגיבור הראשי. הוא מתעורר ממנו בבהלה ומספר בבלאדה עדינה אודות הייסורים שעבר, חיפושי הדרך והתקווה להארה.
משם עובר הלחן של האפוס הסוגר לתת-פרק אינסטרומנטלי מדהים בעוצמתו, שבו מככב מוטיב קודר מאת ג'ובסון על הקלידים (לדעתי הוא גנוב מתוך הפתיחה של סימפוניית תהילים מאת סטרווינסקי, אבל יהיה קשה להוכיח את זה בלי עבודה קשה). שלושת המוסיקאים, בעיקר ג'ובסון ובוזיו, נותנים את כל מה שיש להם במשקל חמישה רבעים, והיצירה מסתיימת ברוב פאר והדר בבית האחרון, שהוא למעשה המשך ישיר של הבלאדה בתת-הפרק הקודם. לדעתי, זה אחד הקטעים הפרוגיים הטובים ביותר שיצאו מאנגליה בסוף שנות השבעים - והוא לבדו מצדיק את טחינת האלבום.
לסיכום, האלבום השני של להקת UK מאכזב בהשוואה לקודמו, אך הוא מחזיק מעמד איכשהו
בכוחות עצמו. למרות המיסחור המזדמן, הוא טומן בחובו כמה רגעים פרוגרסיביים יפים, בעיקר ביצירה האחרונה. האלבום שבא אחריו,
Night After Night – Live, הוכיח שההרכב היה בשיאו דווקא בהופעה חיה, אך הוא לא כולל את Carrying No Cross. בכל מקרה, חסרונם של הולדסוורת' וברופורד מורגש כמעט לכל אורך הדרך, וכנראה זירז את פירוק הלהקה.
הציון: 8/10
