חזרה לעמוד ראשי

ביקורות אלבומים


The Underground Railroad
Through and Through

2000 Laser's Edge
USA
(54:38)

facebook.com/TheUndergroundRailroadBand
ביקורת: אורי ברייטמן
28/01/2003
Album: Through and Through / by the band - The Underground Railroad

לפעמים, מרוב מאמצים קדחתניים לפשפש בשנות השבעים אחרי פנינה פרוגרסיבית אבודה, שוכחים את ההווה. בשנת 2000 הוציאה להקה אמריקנית אלמונית אלבום רוק מתקדם מושקע ומעניין, אבל חלק ממחתרת הפרוג היתה עסוקה מדי בחפירות ארכיאולוגיות בשביל לשים לב להישג הזה. להקת 'מסילת הרכבת המחתרתית' (על שמו של ארגון חשוב לזכויות-אדם של שחורים בארה"ב) אמנם קיבלה ביקורות מעולות מכמה מגזינים ואתרים, אבל לא הצליחה לזכות בחשיפה מטעם כלי התקשורת הגדולים והממוסדים.


שלוש שנים עבדה הרביעייה (בטקסס, ארה"ב) על אלבום הבכורה המפתיע שלה. שני המוחות המרכזיים בלהקה, הקלידן קורט רונגי והגיטריסט ביל פול, אחראים למרבית הלחנים והטקסטים. לשניהם יכולות נגינה, הפקה וטכנאות גבוהות. לכן הם הקליטו והפיקו את עצמם, ואיכות הצליל מושלמת. שניהם גם שרים, אמנם לא טוב כמו פיטר גבריאל, גרג לייק או איאן אנדרסון, אבל הם גם לא מנסים להישמע כמותם. הטקסטים לא ממש ברורים (ולכן ירדה להם חצי נקודה בציון), אבל מכיוון שרוב האלבום הוא אינסטרומנטלי, ניכר שלא זה העיקר כאן. רוב הטקסטים התווספו להקלטה רק בסוף, וזה מתאים לסדר העדיפויות שלהם: קודם מוסיקה, אחר כך מסרים והגיגים.


המרכיב המלהיב ביותר באלבום הוא הביצועים המצוינים של רונגי ופול. הקלידן שולט ביד רמה בסינתיסייזרים ואפקטים. הגיטריסט מפגין רגישות וחוכמה על הכלי שלו, בעיקר בכמה מעברים קשים ומדוייקים, ברמתו ובסגנונו של אלן הולדסוורת' הבריטי. רונגי שואב השראה מטוני באנקס (ג'נסיס), וזה ניכר גם בסגנון ההלחנה המבוסס על מוסיקה סימפונית קלאסית. פול מושך בעדינות לכיוון של פיוז'ן וג'אז, אבל גם הוא נשמע לעתים כמו סטיב האקט (ג'נסיס) ביום טוב במיוחד. אם תרצו, זו הגירסה הפוסט-מודרנית לשילוב האורגני בין הלהקות יו-קיי (UK) וג'נסיס.


רוב אלבומי הרוק בעולם הופקו תוך מספר שבועות, לכל היותר שלושה-ארבעה חודשים. העובדה ש'אנדרגראונד ריילרואד' עבדו על אלבום אחד במשך שלוש שנים אומרת הרבה, וגם ניכרת בתוצאה הסופית. הקומפוזיציה דינמית ומסובכת, קופצת במיומנות בין עיבודים שונים לחלוטין, משלבת מגוון רחב של אפקטים וצלילים חדשניים ומלהיבים, ומתגאה ברמת גימור כמעט מושלמת. הדיאלוג בין הקלידים לגיטרה מתואם לגמרי: הם לא רבים זה עם זה, אף פעם לא עולים זה על זה, וגם לא מתחרים זה בזה. שכבות על גבי שכבות של שטיחי-צליל נארגים ומתפרקים כל כמה שניות. מי שעשה את האלבום הזה לא חסך במאמצים כדי להתעלות על מוריו הרוחניים מלונדון.

לסיכום, האלבום כה עמוס ברעיונות מעניינים ופיתוחים דרמטיים, עד שאפשר להאזין לו ברציפות שוב ושוב, ועדין לגלות פינות נסתרות בכל פעם. הקטעים ארוכים, בנויים במלאכת-מחשבת ודורשים מן המאזינים סבלנות וזמן. מלבד הקטע הראשון, שהוא סינגל פשוט-יחסית שמטרתו להשיג השמעות ברדיו המסחרי, זה הכי 'פרוג' שיכול להיות. עברו כבר כשנתיים מאז האלבום הנ"ל, והם המשיכו לעבוד על אלבומם השני והמצוין. לאט ובסבלנות, בלי למהר. ככה צריך.
הציון: 9.5/10

 

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

 




איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:
  • חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

  • מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

  • לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

  • עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

  • הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

  • טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

  • ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")