 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | |
|
להקת ואן דר גראף ג'נרייטור הוציאה כמה וכמה אלבומים משובחים בקריירה שלה, במיוחד "פון הארטס" (Pawn Hearts) הקלאסי, "גודבלאף" (GodBluff) הגדול וכמובן Still Life. האלבום הזה, השלישי בתולדותיה,
לא זכה למעמד קלאסי שכזה. עם זאת, הוא מציג את המאפיינים הבסיסים של הלהקה, על
יתרונותיה וחסרונותיה. הוא ספוג בטירוף מבורך, אנרכיזם מרוסן, אומץ לב אמנותי ותחושה
אמיתית של הרפתקנות. כרגיל, סגנון ההגשה הדרמטי של פיטר האמיל, כלי הנשיפה הצווחניים
של דיויד ג'קסון, האורגן החורך של יו בנטון, והתופים הזועמים של גאי אוונס (בצירוף
טימפאני!) משלימים את התמונה המוסיקלית.
השיר הפותח, Killer, כשמו כן הוא: קילר אמיתי. מהר מאוד הפך לפריט-חובה אהוד על ידי הקהל השרוף של ודגג בכל ההופעות, עד כדי כך שחברי הלהקה מאסו בו בשלב מסוים. לא פלא: הטקסט פשוט ואכזרי, הלחן אפקטיבי ומכיל בקליפת-אגוז את כל האקסצנטריות ההאמילית המפורסמת. המילים מדברות על אדם רצחני, ללא חברים, ללא אהבה וללא אמא (היא נפטרה בלידתו, בשמחה). השיר השני, "בית ללא דלת", House With No Door, היא בלאדה האמילית אורבנית טיפוסית: הוא נהנה לעסוק בבתים סגורים, בדידות ולבטים קיומיים. הביצוע הדינמי של האמיל מצליח להפיח חיים גם בלחן הבינוני הזה. הקטע השלישי, "הקיסר בחדר המלחמה שלו" (Emperor In His War Room), נהנה מהופעת-אורח של רוברט פריפ בגיטרה חשמלית סהרורית. הטקסט עוסק בדמותו של קיסר צמא-דם, הנרצח על ידי אויביו המושבעים. הטקסט הנדוש, הלחן הבלתי-שגרתי והעיבוד הרדום אינם מוצלחים במיוחד, והקטע עובר בלי עניין מיוחד. הקטע הרביעי, לעומת זאת, "לוסט" (Lost), מוצלח הרבה יותר: טקסט עז-רגש, עיבוד מגוון שמצליח לשלוט במתח ולהפריד בין החלקים, לחן מלודרמטי וברור וגם לא מעט הברקות אינסטרומנטליות המגיעות מכיוון כלי הנשיפה והקלידים אפופי-הדיסטורשן. זו קלאסיקה נוספת: אם ביצירה הראשונה (קילר) האמיל זעק בסיום "אנחנו צריכים אהבה", כאן הוא חותם את הקטע עם הזעקה "אני אוהב אותך". בחור רומנטי. הקטע החמישי והאחרון, "חלוצים מעבר לים" (עם משחק מילים) (.Pioneers Over c) הוא התשובה של האמיל ליצירה המונומטלית של דיויד בואי, "ספייס אודיטי" (Space Oddity). בדיוק כמו אצל בואי, האמיל עוסק בנושא כישלונם של חלוצי כיבוש החלל, הבדידות של האסטרונאוט, והחשש מאיבוד המגע עם כדור הארץ. ההבדל בין הגישה של בואי להאמיל מתבטא גם בטקסט וגם בלחן. בואי משלב הומור וסאטירה חברתית, אבל האמיל מתמקד בפחדים קיומיים ובשאלות זהות. בואי יצר פזמון קליט וחביב, והאמיל מתעקש לחטט בקצה גבול השפיות האנושית. בואי יצר דיאלוג ציני בין האסטרונאוט וכדור הארץ, בעוד הגיבור של האמיל מנהל מונולוג עם עצמו (דוגמה: הסקסופון הגלמוד של ג'קסון בסוף הדקה השביעית). גרסת הרימסטר של האלבום משנת 2005 שיפרה באופן דרסטי את איכותם של כל הקטעים, והפכה את האלבום למוצר אידיאלי. אל 46 דקות האלבום המקורי משנות ה-70 התווספו שני בונוסים: הראשון (סקוויד 1, סקוויד 2, אוקטופוס) הוא אילתור מרשים של 15 דקות, שהיה אמור להיכנס אל "פון הארטס" (שתוכנן להיות אלבום כפול!) ורק עכשיו ראה אור. השני הוא קצת פחות מעניין: גרסה מוקדמת של "הקיסר בחדר המלחמה שלו" באורך 9 דקות. לכן הדיסק המחודש נמשך 70 דקות, וכולל גם חוברת יפה על תולדות האלבום.
לסיכום, חובבי ואן דר גראף ג'נרייטור לא יחמיצו את H to He, מכיוון שהוא כולל בתוכו כמה וכמה פנינים ברמה המוסיקלית והלירית גם יחד. מי שעדיין לא מכיר אותם, אולי ינסה קודם את הקלאסיקות שהזכרתי בתחילת הביקורת. הרימסטר של 2005 ביטל במהירות את כל הגרסאות הקודמות של האלבום (תקליט הויניל וכל הדיסקים שיצאו בשנות התשעים). האלבום כולו הופק בצורה כל כך ספונטנית עד שמתעוררת אצלי תחושה של הופעה חיה. העיבודים של הלהקה "נושמים" יפה לאורך כל הדרך, והדגש איננו על וירטואוזיות ריקנית אלא על הנגדה של סדר ואנרכיה, הרמוניה ודיס-הרמוניה, שיגעון ונורמליות. האמיל וחבריו באמת הרחיבו את גבולות הרוקנרול ביצירתם, והתוצאה הסופית מבטאת חירות מחשבתית אמיתית.
תגובותאיך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| |
