בשנת 1974, נפגשו שני אנשים מוכשרים באולפני אבי רואד האגדיים בלונדון: הטכנאי והמפיק אלן פרסונס (יליד לונדון 1948), שכבר הספיק לעבוד בין השאר עם שמות ענקיים כמו הביטלס באלבום 'אבי רואד' ועל 'דארק סייד' של פינק פלויד; ומר אריק וולפסון (1945-2009), פסנתרן ומלחין סקוטי שהחל לכתוב אלבום קונספט סביב עבודתו של אדגר אלן פו. וולפסון קיבל את הרעיון במהלך קורס בשיווק, שבמהלכו אמר אחד המרצים, שאף הפקה שהתבססה על אדגר אלן פו לא הפסידה כסף.


שנה לאחר מכן, קיבלו השניים את ברכתו של לייבל רציני להקים את הלהקה שקיבלה את השם הזמני "הפרויקט של אלן פרסונס" (The Alan Parsons Project), שהפך לשם קבוע וידוע. בקיץ 1975 הם החלו את ההקלטות, וסיימו בתחילת 1976. תקציב הפקת האלבום היה גבוה מאוד, ולמעלה מ-100 מוסיקאים שונים היו מעורבים בהפקה, בלי לדעת כלל שהיא מתבססת על שיריו של פו.


ההימור של הלייבל הוכיח את עצמו, והאלבום נמכר היטב. הצלחתו המסחרית הבטיחה את הישרדותם של וולפסון ופרסונס בתעשייה עד לפירוק ההרכב ב-1990. אך למרות הקריירה הארוכה ולהיטים כמו 'איי אין דה סקיי' (Eye in the Sky), דווקא אלבום הבכורה מוערך היום יותר מתמיד, ונחשב לאלבום פרוגרסיבי חשוב שהטביע את חותמו במישור ההפקתי והקונספטואלי.


"סיפורים של מסתורין ודמיון", כמו כל המוצרים של אלן פרסונס פרוג'קט, הוא אלבום קונספט: התמקדות ביצירותיו האפלות והמצמררות של המשורר והסופר האמריקאי, אדגר אלן פו (1809-1849). כל רצועה באלבום מתארת את אחת מהפואמות והסיפורים הקצרים המפורסמים שלו. גם כותרת האלבום לקוחה משמו של אוסף סיפורים קצרים שלו. האלבום מאופיין בשירי פופ-רוק סימפוניים לצד אפקטים חדשניים (לתקופתם) וסאונד-סקייפס ('נופי-צליל') הרפתקניים.


רשימת האמנים שהשתתפה באלבום, על פי עדותו של פרסונס עצמו, מנתה למעלה מ-200 אנשים, רובם מוסיקאים כמובן אבל חלקם שחקנים. בין הידועים שבהם: הבמאי והשחקן האגדי אורסון וולס, השחקן לאונרד ויתינג (מהסרט 'רומיאו ויוליה' של זפירלי), ארתור בראון, טרי סילבסטר, ג'ון מיילס, ההרכבים המלאים של להקת אמברוז'יה ופיילוט, הקלידן פרנסיס מונקמן ורבים אחרים. דמות חשובה במיוחד בהפקה היא אנדרו פאואל, מוסיקאי ומפיק מחונן, ששימש כאן מעבד תזמורתי, מנצח ומלחין.


כל מי שצפה בסרט המדע הבדיוני של כריסטופר נולן, 'התחלה' (Inception) מ-2010, בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, בוודאי יזדהה עם קונספט ה'חלום בתוך חלום'. זה גם הקטע האינסטרומנטלי-ברובו שפותח את האלבום: אורסון וולס הגדול (שמעולם לא פגש את המוסיקאים; הוא רק שלח קלטת וזהו) מקריא קטע משירו של פו, כשמאחוריו תזמורת, אפקטים וחליליות. באמצעו, הופכת היצירה לרוק פ'אנקי (Funk) מלוטש ונקי שמזכיר קצת -- ולא בפעם האחרונה באלבום -- את פינק פלויד. זהו בהחלט פתיח נפלא לאלבום שמוביל אל 'העורב'.


באלבום זה, בשיר 'דה רייבן' (העורב, שתורגם לעברית על ידי זאב ז'בוטינסקי!) מופיעה אחת הדוגמאות הראשונות בהיסטוריה לשימוש מוסיקלי מוצלח ב'ווקודר' (Vocoder), מכשיר שפותח במהלך שנות ה-50 וה-60 כדי להפוך קול אנושי לקוד, ואחר כך להעביר קול אנושי דרך סינתיסייזר. פרסונס, שמעולם לא החשיב את עצמו לזמר, הוא זה ששר כאן אל תוך ווקודר של חברת EMI כדי ליצור אפקט של עורב מדבר. השילוב בין תזמורת קלאסית, אפקטים, שירה מוצלחת של לאונרד ויתינג ולחן אפקטיבי עם שורת מחץ ('נברמור', Nevermore), משלימים רצועה שקשה לשכוח.



אדגר אלן פו "הלב המסגיר", בהגשתו הכריזמטית של ארתור בראון, עמוס באנרגיות הארד-רוקיות מטורפות שמזכירות קצת את דיפ פרפל. השילוב בין טקסט קודר, תזמורת סימפונית 'מיסטית' ומעברים קופצניים יוצר שיר מרתק ואנרגטי למרות מילותיו האפלות והמפחידות. מה שהופך את הרצועה למעוררת הערכה מיוחדת היא העובדה שוולפסון, פרסונס ועמיתיהם לא חששו לשבור את מבנה השיר המסורתי, ולהחליף מצבי-רוח רבים מוסיקליים בזמן קצר יחסית. בהחלט אחד מהרגעים הטובים יותר באלבום.


"חבית האמונטילדו" נוטה לכיוון סימפוני ושמרני יותר. השיר מזכיר מאוד את הסגנון של הביטלס -- הלהקה המפורסמת ביותר שאיתה עבר פרסונס -- אך כמעט ברמה של העתקה. אפשר ממש לדמיין את פול מקרטני שר את התפקיד הראשי. התיזמור החכם של אנדרו פאואל ושירתו המרגשת של ג'ון מיילס, מתאימים כמו כפפה ללחן המלנכולי והעדין; לקראת סופו, הופך השיר לדרמטי יותר, כאשר כלי הנשיפה והמקהלה מעבים יחד את העיבוד.


"המערכת של ד"ר טאר ופרופ' פת'ר" סוגר את הצד הראשון של הויניל עם מוטיב שהופיע בתחילתו. זהו מעשה עוד שיר הארד רוק עם סולואי גיטרה בסגנון דיוויד גילמור (פרסונס עבד עם פינק פלויד. זוכרים, נכון?). בתפקידי השירה: ג'ון מיילס (ראשי) וג'ק האריס (ליווי). כמו בה"לב המסגיר", הוא קצבי אך לא מהיר כמצופה, ומשלב הומור קליל-יחסית. ברמיקס של 1987, הוסיף פרסונס אורגן קתדרלה. השיר יצא כסינגל והגיע בבילבורד למקום ה-37. זה סוף המסיבה, בהשוואה למה שהולך בהמשך.

מפלת בית אשר

אפוס אינסטרומנטלי זה, בן 16 דקות, מבוסס על סיפור קצר ומפורסם של אדגר אלן פו בעל אותו שם. כאן הוא מורכב מ-5 חלקים מובחנים; אל דאגה, אין סיכוי שתשמעו אחד מהם בתחנת רדיו כלשהי: וולפסון, פרסונס ופאואל לקחו כאן צעד נועז לכיוונים אמנותיים, ספק תיאטרליים ספק פסקוליים, טובלים בהשפעות קלאסיות וקורצים לעולם הגותי של פו. בהחלט לא לבעלי לב חלש.


א. פרלוד – אורסון וולס חוזר שוב עם קריאה מצויינת של הפתיחה, עם באס מפחיד ברקע. בהמשך, לקח אנדרו פאואל אופרה בלתי-גמורה של קלוד דביוסי בשם 'מפלת בית אשר' (בצרפתית: La chute de la maison Usher), ותיזמר מחדש את הפרלוד שלה - הקלטה ראשונה מסוגה של היצירה הנשכחת הזו. התזמורת ממש מצמררת, כשהיא ממחישה את המתח המתרחש בביתו של אשר, והחשש לסוף הקרב כפי שמתואר בסיפור. עם זאת, צריך לתת קרדיט לדביוסי על המוסיקה, ולא לפרויקט של אלן פרסונס דווקא.


ב. הגעה – זהו פרסונס האינסטרומנטלי במיטבו, שולט ביד רמה בעשרות ערוצים במקביל ומוביל לתוצאה מרשימה. אפקטים של גשם ורעמים (פרסונס יצא החוצה בעצמו, הקליט בעזרת ציוד סטריאופוני מיוחד, ונרטב כמובן), עוגב גותי מתבקש, לופ-סינתי מתערבל ללא הרף, דפיקה על הדלת בעזרת הטימפאני - ואנחנו בבית אשר, עם מקצב ניק-מייסוני שמזכיר במקצת את 'אטום הארט מאדר' של הפלויד.


ג. אינטרמצו – דקה אחת עם אחד הרגעים ה'פסקוליים' ביותר באלבום, עם כינורות שמסמנים מעבר ממקום למקום.


ד. פאבאן – כאן מורגשת השפעתו של מייק אולדפילד, ולא רק בגלל המנדולינה, הנבל והצ'מבלו; יש כאן בנייה זהירה של ערוצים, וגם מהלך הרמוני 'עתיק', שמזכיר את 'טיובלר בלז', שהיה להיט כה גדול רק שנתיים לפני הקלטת אלבום זה. שמו של הקטע הוא למעשה ריקוד אירופאי חגיגי מהמאה ה-16, אבל אינו מתאים לרוחה של התוצאה הסופית.


ה. מפלה – הקטע הקצר ביותר, המפחיד ביותר והאוונגרדי מכולם. 51 שניות של פחד מצמרר נוסח 'פסיכו' עם כינורות צווחניים. מכאן אפשר להבין שבית אשר התמוטט ברעש גדול, ולא הותיר כלום מלבד שממה אפלה. מבחינה אנטי-מסחרית, זהו שיאו של האלבום. לאוהבי אדגר אלן פו מומלץ גם לבדוק את אלבומו של פיטר האמיל מ-1991 (האופרה 'מפלת בית אשר').


כדי לא לדכא את מאזיני בריטניה, השיר האחרון באלבום חוזר בגישה מפויסת יותר, שמשלבת את השמרנות של הביטלס עם בחירת אקורדים שלקוחה ישירות מהשיר 'אנחנו והם' (Us and Them) של פינק פלויד. טרי סילבסטר (מלהקת ה'הוליז') מוביל בשירתו את "לאחד בגן העדן", בעזרתם של וולפסון ופרסונס בקולות הרקע; לאונרד וויתינג מוסיף כמה משפטים, שניות ספורות לפני תום התקליט. וולפסון ופרסונס מעולם לא העלו על במה ביחד את שירי האלבום, מסיבות טכניות ומהותיות: התקליט המורכב הזה היה המוצר היחיד שעמדו מאחוריו.


בזכות עבודתו המוקפדת על פרסונס על המיקסרים, איכות הסאונד בתקליט הויניל הייתה יוצאת-דופן לתקופתה. 'טיילס' אף שימש כאלבום-הדגמה עבור מערכות סטריאו איכותיות, בדומה ל'דארק סייד אוף דה מון' מתוצרת פרסונס. לכן גם לא היה צורך ברימסטר דרסטי שיתקן פגמים רציניים. עם זאת, בשנת 1987 עבר האלבום רימיקס רציני, שהוסיף ערוצים חדשים, כולל סינתים והקראה, ושהפך עם השנים לגרסה המועדפת. בשנת 2007 יצאה גרסת דלאקס מורחבת, הפעם כאלבום כפול, כאשר בדיסק הראשון מתנגן המיקס המקורי משנת 1976 ובדיסק השני, המיקס מ-1987. לשניהם נוספו כמה בונוסים חביבים, אף אחד מהם אינו ראוי לאיזכור מיוחד.


שנה לאחר מכן, הוציאה הלהקה את 'אני, רובוט' (I Robot) בהשראת סדרת ספרי המדע הבדיוניים הקלאסיים של אייזק אסימוב בשנות ה-50. 'רובוט' לא היה מרשים כמו "טיילס", ולאחר מכן נמשכה ההתמסחרות ההדרגתית של הצמד, כמו להקות רוק ופופ רבות בשנות ה-80. לא משנה אם עסקה באסימוב, פרויד, גאודי או פרויד - עבור רוב המאזינים, אלן פרסונס פרוג'קט זכורה בתור יצרנית להיטים משנות ה-80 כמו 'איי אין דה סקיי', 'טיים' או 'אולד אנד ווייז'. ההצלחה המסחרית של הסינגלים הפופיים כמעט קברה את ההישגים האמנותיים של האלבום הראשון, בתודעת ציבור הצרכנים האדיש.