 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבומה הראשון והאחרון של אלפאטאורוס משתייך לזן מיוחד של יצירות פרוגרסיב איטלקיות חד-פעמיות מתור הזהב (1972-1974). כמו להקות רוק מתקדם צעירות רבות שפעלו באיטליה בתקופה זו, אלפאטאורוס נאלצה להתמודד עם סביבה עסקית המאופיינת בתנאי הישרדות קשים. היא ניסתה להקליט אלבום שני, אך נאלצה לוותר על הפרויקט ולהיעלם מן הסצינה. הקלידן המצוין שלה, פייטרו פלגריני, עבד קצת עם פי-אף-אם ועם ריקארדו זאפה בהמשך. מבחינה איכותית, האלבום לא מחוויר בהשוואה לקלאסיקות הידועות של איטליה מאותה תקופה תוססת וקצרה, כמו באנקו, מוזיאו רוזנבאך או באלטו די ברונזו.
האלבום נשען על שני מרכיבים מרכזיים, לפי סדר חשיבותם:
1) לחנים מהונדסים-היטב עם מנגינות זכירות, המאופיינות בשילוב נקי בין בלוז ובין מוסיקה קלאסית;
2) עיבודים מלאי-דמיון, שדרשו עבודה אולפנית מפרכת וגיבוש קבוצתי נדיר באיכויותיו.
חברי אלפאטאורוס מרגישים בבית כמעט בכל ז'אנר אפשרי, בין אם מדובר בג'אז קליל, הארד-רוק אגרסיבי, בלוז לד-זפליני או פואמות סימפוניות סוחפות. התיפוף המהיר, החזק והגמיש של ג'ורג'יו סנטנדריאה מאפשר לשאר הנגנים לעבור בקלות בין מצבי רוח וסגנונות.
מי שלא בקיא בסצינה האיטלקית של שנות השבעים, עלול לחשוב שיותר מדי אלבומים איטלקיים זוכים להתייחסות מחניפה מדי, אולי בגלל התלהבות מוגזמת מצד מבקרים בריטים או אמריקנים. האמת שונה לגמרי: אלבומים רבים שיצאו לאור בין השנים 1970-1974 נשמעים היום מיושנים, דלוחים ואף מגוחכים לעתים. ככל שנתקלים ביותר ויותר אלבומי פרוג איטלקיים בינוניים, כך אפשר להעריך יותר את ההישג של אלפאטאורוס: להקה שאף אחד מחבריה לא היה פחות ממעולה על הכלי שלו (כולל הזמר הכריזמטי מישל באווארו). רוב ההרכבים לא מצליחים להגיע לרמה כה גבוהה של גיבוש ובגרות כבר באלבום הבכורה שלהם.
האלבום של אלפטאורוס מורכב מחמישה קטעים: שלושה מהם ארוכים למדי, שניים קצרים יותר. אף דקה לא דומה לזו שאחריה. זו היתה תקופה שבה מוסיקאים ידעו להעריך כל דקת-תקליט שניתנה להם. אלבום כפול היה בגדר חלום רחוק, ואפילו חוזה להפקת אלבום שני היה מותרות השמורות למעטים שבמעטים. חברי אלפאטאורוס נשמעים כאן כאילו הם נלחמים על חייהם המקצועיים בכל שנייה שעוברת. הם מנגנים כיחידה אחת, כאילו ניגנו ביחד מאז חטיבת הביניים. השליטה של פלגריני על סוללת הקלידים שלו (ובמיוחד ההאמונד) מזכירה את האחים ויטוריו וג'יאני נוצ'נזי מלהקת באנקו.
למרות שפרוגרים נוטים למקד את מבטם על האפוסים הארוכים (ובצדק), דווקא הקטע השלישי והקצר "כרומה" הוא לדעתי הפנינה שבכתר; מלודיה מלכותית שמתפתחת בצורה מופתית הופכת את שלוש הדקות של "כרומה" לתוספת הכרחית בכל אלבום אוסף של פרוג איטלקי קלאסי. גם שלוש הדקות הראשונות של הקטע הרביעי, "לה מנטה וולה", נבנות בצורה חכמה. התוצאה נשמעת כמו פגישה בין בריאן אינו (בתפקיד המפיק המוסיקלי) באולפן עם קינג קרימזון של 1972 בתוספת קית' אמרסון על הקלידים. סיום האלבום (היחלשות הדרגתית של אקורדי ארפג'יו משונים-בכוונה) יוצר רושם של תעלומה בלתי פתורה.
תקליט הויניל המקורי מ-1973 כמעט בלתי אפשרי להשגה היום. ב-1995 יצא הדיסק בחברת ויניל מג'יק. משמח עוד יותר לראות גרסאות דיגיטליות חדשות של אלפאטאורוס נמכרות כיום (בפורמט דיגיפאק נאמן למקור), בלי רעשי-רקע ("היסים", קירקושים וכו') ועם טווח דינמי רחב יותר. כיום, אחרי שהאלבום זכה לשבחים מוצדקים באינטרנט, קל יותר למצוא את המוסיקה, לקנות אותה או להוריד אותה, וכך להעניק לאלבום עשרות האזנות, בלי פחד שהתקליט הנדיר יישחק וייהרס.
אם נכון לומר שהאלבום של אלפאטאורוס לא צריך להיכנס לעשירייה הפותחת של הפרוג האיטלקי, הוא לפחות חייב להיכלל ברשימת 20-30 אלבומי הפרוג האיטלקי החיוניים, שאף מדף פרוג איננו כשר בלעדיהם. גם האלבום השני (והלא-גמור) של אלפאטאורוס, תחת השם Dietro l'uragano, יצא לאור לפני מספר שנים, אך הוא מעניין רק בתור קוריוז ארכיוני: אין בו תפקידי שירה, וניתן להרגיש כי מלאכתם של המוסיקאים לא הסתיימה.
האלבום נשען על שני מרכיבים מרכזיים, לפי סדר חשיבותם:
1) לחנים מהונדסים-היטב עם מנגינות זכירות, המאופיינות בשילוב נקי בין בלוז ובין מוסיקה קלאסית;
2) עיבודים מלאי-דמיון, שדרשו עבודה אולפנית מפרכת וגיבוש קבוצתי נדיר באיכויותיו.
חברי אלפאטאורוס מרגישים בבית כמעט בכל ז'אנר אפשרי, בין אם מדובר בג'אז קליל, הארד-רוק אגרסיבי, בלוז לד-זפליני או פואמות סימפוניות סוחפות. התיפוף המהיר, החזק והגמיש של ג'ורג'יו סנטנדריאה מאפשר לשאר הנגנים לעבור בקלות בין מצבי רוח וסגנונות.
מי שלא בקיא בסצינה האיטלקית של שנות השבעים, עלול לחשוב שיותר מדי אלבומים איטלקיים זוכים להתייחסות מחניפה מדי, אולי בגלל התלהבות מוגזמת מצד מבקרים בריטים או אמריקנים. האמת שונה לגמרי: אלבומים רבים שיצאו לאור בין השנים 1970-1974 נשמעים היום מיושנים, דלוחים ואף מגוחכים לעתים. ככל שנתקלים ביותר ויותר אלבומי פרוג איטלקיים בינוניים, כך אפשר להעריך יותר את ההישג של אלפאטאורוס: להקה שאף אחד מחבריה לא היה פחות ממעולה על הכלי שלו (כולל הזמר הכריזמטי מישל באווארו). רוב ההרכבים לא מצליחים להגיע לרמה כה גבוהה של גיבוש ובגרות כבר באלבום הבכורה שלהם.
האלבום של אלפטאורוס מורכב מחמישה קטעים: שלושה מהם ארוכים למדי, שניים קצרים יותר. אף דקה לא דומה לזו שאחריה. זו היתה תקופה שבה מוסיקאים ידעו להעריך כל דקת-תקליט שניתנה להם. אלבום כפול היה בגדר חלום רחוק, ואפילו חוזה להפקת אלבום שני היה מותרות השמורות למעטים שבמעטים. חברי אלפאטאורוס נשמעים כאן כאילו הם נלחמים על חייהם המקצועיים בכל שנייה שעוברת. הם מנגנים כיחידה אחת, כאילו ניגנו ביחד מאז חטיבת הביניים. השליטה של פלגריני על סוללת הקלידים שלו (ובמיוחד ההאמונד) מזכירה את האחים ויטוריו וג'יאני נוצ'נזי מלהקת באנקו.
למרות שפרוגרים נוטים למקד את מבטם על האפוסים הארוכים (ובצדק), דווקא הקטע השלישי והקצר "כרומה" הוא לדעתי הפנינה שבכתר; מלודיה מלכותית שמתפתחת בצורה מופתית הופכת את שלוש הדקות של "כרומה" לתוספת הכרחית בכל אלבום אוסף של פרוג איטלקי קלאסי. גם שלוש הדקות הראשונות של הקטע הרביעי, "לה מנטה וולה", נבנות בצורה חכמה. התוצאה נשמעת כמו פגישה בין בריאן אינו (בתפקיד המפיק המוסיקלי) באולפן עם קינג קרימזון של 1972 בתוספת קית' אמרסון על הקלידים. סיום האלבום (היחלשות הדרגתית של אקורדי ארפג'יו משונים-בכוונה) יוצר רושם של תעלומה בלתי פתורה.
תקליט הויניל המקורי מ-1973 כמעט בלתי אפשרי להשגה היום. ב-1995 יצא הדיסק בחברת ויניל מג'יק. משמח עוד יותר לראות גרסאות דיגיטליות חדשות של אלפאטאורוס נמכרות כיום (בפורמט דיגיפאק נאמן למקור), בלי רעשי-רקע ("היסים", קירקושים וכו') ועם טווח דינמי רחב יותר. כיום, אחרי שהאלבום זכה לשבחים מוצדקים באינטרנט, קל יותר למצוא את המוסיקה, לקנות אותה או להוריד אותה, וכך להעניק לאלבום עשרות האזנות, בלי פחד שהתקליט הנדיר יישחק וייהרס.
אם נכון לומר שהאלבום של אלפאטאורוס לא צריך להיכנס לעשירייה הפותחת של הפרוג האיטלקי, הוא לפחות חייב להיכלל ברשימת 20-30 אלבומי הפרוג האיטלקי החיוניים, שאף מדף פרוג איננו כשר בלעדיהם. גם האלבום השני (והלא-גמור) של אלפאטאורוס, תחת השם Dietro l'uragano, יצא לאור לפני מספר שנים, אך הוא מעניין רק בתור קוריוז ארכיוני: אין בו תפקידי שירה, וניתן להרגיש כי מלאכתם של המוסיקאים לא הסתיימה.
לסיכום, קשה לטעון להיכרות טובה עם הפרוג האיטלקי בלי מספר דו-ספרתי של פגישות עם האלבום העשיר ומלא-הדמיון של אלפאטאורוס. עטיפת האלבום, שנפתחת לשלושה חלקים ('גייטפולד'), מציגה יונה עם עלה של זית, המפילה סדרה של פצצות על רקע נוף יפהפה, ובקצה השמאלי "פטריה" אטומית. אולי זו מחווה לאלבום טארקוס של אמרסון לייק פאלמר, ואולי הברקה עצמאית נוספת של אלפאטאורוס עצמם. חובבי האמונד, פרוג וינטג' או רוק סימפוני ילקקו את האצבעות כאשר יעבירו את נגן המוסיקה שלהם למצב "ריפיט" עם האלבום המקסים הזה, שנשמע טוב גם אחרי למעלה מ-35 שנות קיום.
הציון: 8.5/10
תגובות |
עוד שלושה אלבומי פרוג איטלקי מומלצים
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")