 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Amaseffer Slaves for Life 2008 Insideout Music / SPV Israel / Germany (77:51)
17/04/11 | |
יוצאים ממצרים? אל תשכחו לקחת גיטרה חשמלית ומגבר עם כבל חשמלי ארוך במיוחד.
"עמספר", איחוד של הביטוי הידוע 'עם הספר', הוא פרויקט פרוג-מטאל ישראלי המורכב מגרעין קטן של שלושה מוסיקאים מרכזיים: ארז יוחנן (תופים וכלי הקשה), יובל קרמר (גיטרות) וחנן אברמוביץ' (גיטרות). בשיתוף עם שורה ארוכה של מוסיקאים אורחים, הצליחו השלושה להוציא לאור את אלבום הבכורה שלהם, 'סלייבס פור לייף' (עבדים לכל החיים), בשנת 2008. האלבום לא היה יוצא לאור בחו"ל לולא הצלחתה המסחרית של להקת 'אורפנד לנד' והאלבום 'מבול' (2004). ואכן, קובי פרחי מ'אורפנד' משתתף גם הוא בהפקה. הזמר שמוביל את האלבום הוא השוודי מאטס לוון, המוכר בעיקר בזכות עבודתו עם להקת ת'ריון (Therion).
אין דבר יותר כואב לישראלי מאשר כתיבת ביקורת שלילית על אמן ישראלי. המלאכה הופכת כמעט שטנית, כאשר שורה של מגזינים ואתרי מטאל ברחבי העולם חלקו שבחים ל'סלייבס פור לייף'; במקביל, פורסמו גם לא מעט ביקורות שליליות על האלבום. לכן, עמוד זה יתמקד בניתוח היתרונות והחסרונות של האלבום, תוך נסיון להצעת פתרונות טובים לעתיד.
הטענה הבסיסית: יוצרי 'עמספר' הוציאו אלבום שהוא למעשה פסקול לסרט באורך מלא, סרט שהוקרן אך ורק בדמיונם. הבעיה היא שהמאזינים מצפים לשמוע אלבום עם מוסיקת פרוג-מטאל, והם לא בדיוק מקבלים את הסחורה הזו. האלבום סובל מאיטיות רבה, עודף דיבורים, לחנים שחוזרים על עצמם, עיבודים כבדים, קונספט קשה לעיכול, וליריקה צפויה-מראש שאיננה מצליחה לרענן את הסיפור המקראי השדוף, המוכר היטב לנו, עם הספר בישראל.
הרעיון להפוך את סיפור יציאת מצרים לאלבום מטאל פרוגרסיבי הוא דווקא הברקה, לפחות על הנייר. מדובר באגדה משובחת, עם נושאים שהוליווד כבר התמודדה איתם בהצלחה מרובה, גם בקולנוע, גם באנימציה וגם במוסיקה. עוד ב-1956, ב'עשרת הדברות', ידע ססיל דה-מיל להשתמש בתנ''ך כמקפצה לתסריט מותח עם שני גיבורים כריזמטיים (משה ופרעה, כמובן) שהיו כמובן רק תירוץ להקמת סוללת-אפקטים מרהיבה, ששבתה את העין והמוח. גם הסרט המונפש 'נסיך מצרים' מ-1998 טיפל היטב בחומרים העתיקים, וידע להוציא ממשה ופרעה את כל מה שצריך כדי לרגש קהל מודרני. עשר המכות לבדן היו יכולות לפרנס אלבום רוק שלם.
ראשית, מומלץ להשוות את הפסקול העשיר והמלוטש של הסרט 'נסיך מצרים', בו השתתפה עפרה חזה, עם האלבום החד-גוני של 'עמספר'. מיד מרגישים את הבוסריות של יוחנן, קרמר ואברמוביץ'. הם פשוט לקחו על עצמם משימה כבירה, השמורה למלחינים ומעבדים מנוסים, המחזיקים מאחוריהם תקציב הפקה גדול. אם צריך לדבר בשפת המקרא, הרי שהשלישייה הישראלית נפלה קורבן, רחמנא ליצלן, ל"מכת בכורות" מוסיקלית. יהיה קשה לתקן את הרושם הבעייתי שהשאיר אחריו האלבום, במיוחד אחרי כל העמל והזמן שהושקעו בו.
אין שום ספק ש'עמספר' עבדו קשה על האלבום הזה (מ-2004 עד 2008). מבחינה טכנית, מורגשת כאן עבודה רבה על הערוצים הרבים, המשלבים מגוון שפות, דמויות, קולות וכלים. הלהקה צמצמה את עלילות ישראל במצרים לחלקן הראשון, משלב העבדות, דרך דמותו של משה המנהיג המתלבט, ועד הלילה שבו מכת הבכורות הכריעה סופית את הדיקטטור פרעה. הרעיון היה לשמור את סיפור הטיול במדבר לחלק השני, ולהקדיש את החלק האחרון למעמד הר סיני. בכל מקרה, היומרה להתמודד עם המיתוס התנ"כי היא אדירה, בעיקר להרכב אלמוני שזוהי יצירתו הפומבית הראשונה.
התבנית המתאימה להכיל את סיפור היציאה מעבדות לחירות, ברוב המקרים, היא אופרת-רוק. כדי להוביל את העלילה, נבחרת דמות ראשית (משה, במקרה הזה). הדמות המובילה משתפת את המאזינים במחשבותיה ומעשיה, תוך שהיא פוצחת מדי פעם בדואטים עם דמויות אחרות. במרבית המקרים, שילוב דמות של 'קריין מספר' עובד לרעתו של האלבום, כיוון שהוא פוגע בזרימת השירים. הטקסטים צריכים להיות פשוטים מספיק בשביל לעקוב אחרי העלילה, ומצד שני, לא פשטניים או קלישאיים, כדי לא להרתיע את המבקרים. אבל זה ממש לא מה שקורה כאן, ב'עבדים לכל החיים'.
לאורך כל 77 דקותיו של האלבום המיוסר והמייסר הזה, לא ברור מיהו הגיבור הראשי: המלך פרעה, המנהיג משה, הקריין העברי, או העם העברי כולו. העובדה שהאלבום מורכב מ-3 שפות שונות (אנגלית, עברית וארמית) לא עוזרת להסיר את הערפל הסמנטי. הבחירה של המוסיקאים להשתמש בדגימות של תזמורת קלאסית במקום ללכת על הדבר האמיתי, והשימוש המוגזם באפקטים (רעמים, כרכרות, אש, צרחות), ממקמת את הדיסק בתוך עולם פסקולי משחקי המחשב לנוער.
המבנה הפסקולי של האלבום, רווי הדיבורים והמעברים, אינו מאפשר פיתוח רגיל של שירים קצביים ומהנים בעלי התחלה, אמצע וסוף. סולואי הגיטרה המרובים, לרוב באותו סולם מינורי-מזרחי (יענו, 'מינור הרמוני'), אינם מעניינים מספיק. ומעל לכל, הלחנים והעיבודים מתחילים להישמע אותו דבר, בשלב מסוים, כי הכתיבה אינה מקורית ורב-גונית כדי להחזיק את המתח. הלהקה שאבה השראה ברורה מלהקות פרוג-מטאל מפורסמות כמו ואנדן פלאס הגרמנית (הסולן אנדי קונץ היה אמור להשתתף בפרויקט הזה), ולהקת סימפוני-אקס האמריקנית.
אם מודל ההצלחה של 'עמספר' היה 'אורפנד לנד', אז קשה להבין את ההבדל בתוצאה הסופית: 'אורפנד' יודעים לבנות אלבום אתנו-מטאל קצבי, סוחף ומעניין. 'מבול' (Mabool) הוא אלבום מקצועי ומשופשף, שתענוג להאזין לו מההתחלה ועד הסוף; גם האלבום הרביעי של 'אורפנד', בעל השם הארוך ('דרכו האינסופית של לוחם האור' מ-2010), הוא ממתק-אוזניים אמיתי. אבל 'עמספר' מסווג את עצמו בתור 'פרוג-מטאל' כאשר הלכה למעשה, אין בו אפילו ריף-גיטרה נורמלי אחד לרפואה. זה מחמיר כאשר מקשיבים לביצועי התופים, לכאורה נקודת החוזקה של ההרכב, ומגלים שהם נשמעים יבשים כמו דגימות אלקטרוניות, והתיפוף עצמו איטי, כבד, מסורבל וחסר-דמיון.
'עמספר' גייסו לאלבום את הקול המצוין של מאטס לוון, אבל לא נתנו לו להמריא: המאזין ממתין להתפרצות הגדולה מגרונו של לוון, אבל הרגע הנכסף לא מגיע לעולם. 'עמספר' לא נותנים לכוכב שלהם אפילו שיר אחד שבו הוא יכול להוכיח את יכולותיו הפיזיות המרשימות. אין קו מלודי שנחרט בזיכרון, אין אפילו פיזמון שחוזר על עצמו. לוון מתחמם, מתקרב, אבל לא מבקיע בכל המשחק שלו במצרים. ועד הרגע האחרון לא ברור לגמרי אם הוא משה, או פרעה, או אדם אחר העומד מן הצד ומספר מה קרה שם על הנילוס, לפני מליון זריחות - אם בכלל קרה שם משהו כזה.
זו היתה טעות לשווק את האלבום של 'עמספר' דווקא לחובבי פרוג-מטאל שאהבו את 'מבול'. אם מסתכלים על השורה התחתונה, הרי שאי אפשר לצלוח את 'סלייבס פור לייף' כפי שצולחים את 'מבול' או כל אלבום של דרים ת'יאטר, לצורך העניין. מלבד רגעים ספורים של רומנטיקה (השיר 'ציפורה', נסיון בעייתי להיכנס אל ממלכת עפרה חזה), האלבום הוא מסע עגום, מיוסר, קודר, כבד ובעיקר מאוד איטי, במשעולי מיתוס עממי שכבר ראינו ושמענו אותו במלוא הדרו, בעבר הקרוב והרחוק. מפיק מוסיקלי מקצועי היה פוסל את הקונספט עוד לפני שלב ההקלטות, ובונה אותו בצורה אחרת לחלוטין. אם בוחנים את המוצר במבחן החוויה של המאזין הפרוגרסיבי, הרי שהוא פשוט לא משהו שכיף לעשות לו 'פליי' - לא להאזין לחלק ממנו, לא לקרוא את הליריקה, לא לשים ברקע ולא לפזם באוטו.
"עמספר", איחוד של הביטוי הידוע 'עם הספר', הוא פרויקט פרוג-מטאל ישראלי המורכב מגרעין קטן של שלושה מוסיקאים מרכזיים: ארז יוחנן (תופים וכלי הקשה), יובל קרמר (גיטרות) וחנן אברמוביץ' (גיטרות). בשיתוף עם שורה ארוכה של מוסיקאים אורחים, הצליחו השלושה להוציא לאור את אלבום הבכורה שלהם, 'סלייבס פור לייף' (עבדים לכל החיים), בשנת 2008. האלבום לא היה יוצא לאור בחו"ל לולא הצלחתה המסחרית של להקת 'אורפנד לנד' והאלבום 'מבול' (2004). ואכן, קובי פרחי מ'אורפנד' משתתף גם הוא בהפקה. הזמר שמוביל את האלבום הוא השוודי מאטס לוון, המוכר בעיקר בזכות עבודתו עם להקת ת'ריון (Therion).
אין דבר יותר כואב לישראלי מאשר כתיבת ביקורת שלילית על אמן ישראלי. המלאכה הופכת כמעט שטנית, כאשר שורה של מגזינים ואתרי מטאל ברחבי העולם חלקו שבחים ל'סלייבס פור לייף'; במקביל, פורסמו גם לא מעט ביקורות שליליות על האלבום. לכן, עמוד זה יתמקד בניתוח היתרונות והחסרונות של האלבום, תוך נסיון להצעת פתרונות טובים לעתיד.
הטענה הבסיסית: יוצרי 'עמספר' הוציאו אלבום שהוא למעשה פסקול לסרט באורך מלא, סרט שהוקרן אך ורק בדמיונם. הבעיה היא שהמאזינים מצפים לשמוע אלבום עם מוסיקת פרוג-מטאל, והם לא בדיוק מקבלים את הסחורה הזו. האלבום סובל מאיטיות רבה, עודף דיבורים, לחנים שחוזרים על עצמם, עיבודים כבדים, קונספט קשה לעיכול, וליריקה צפויה-מראש שאיננה מצליחה לרענן את הסיפור המקראי השדוף, המוכר היטב לנו, עם הספר בישראל.
הרעיון להפוך את סיפור יציאת מצרים לאלבום מטאל פרוגרסיבי הוא דווקא הברקה, לפחות על הנייר. מדובר באגדה משובחת, עם נושאים שהוליווד כבר התמודדה איתם בהצלחה מרובה, גם בקולנוע, גם באנימציה וגם במוסיקה. עוד ב-1956, ב'עשרת הדברות', ידע ססיל דה-מיל להשתמש בתנ''ך כמקפצה לתסריט מותח עם שני גיבורים כריזמטיים (משה ופרעה, כמובן) שהיו כמובן רק תירוץ להקמת סוללת-אפקטים מרהיבה, ששבתה את העין והמוח. גם הסרט המונפש 'נסיך מצרים' מ-1998 טיפל היטב בחומרים העתיקים, וידע להוציא ממשה ופרעה את כל מה שצריך כדי לרגש קהל מודרני. עשר המכות לבדן היו יכולות לפרנס אלבום רוק שלם.
ראשית, מומלץ להשוות את הפסקול העשיר והמלוטש של הסרט 'נסיך מצרים', בו השתתפה עפרה חזה, עם האלבום החד-גוני של 'עמספר'. מיד מרגישים את הבוסריות של יוחנן, קרמר ואברמוביץ'. הם פשוט לקחו על עצמם משימה כבירה, השמורה למלחינים ומעבדים מנוסים, המחזיקים מאחוריהם תקציב הפקה גדול. אם צריך לדבר בשפת המקרא, הרי שהשלישייה הישראלית נפלה קורבן, רחמנא ליצלן, ל"מכת בכורות" מוסיקלית. יהיה קשה לתקן את הרושם הבעייתי שהשאיר אחריו האלבום, במיוחד אחרי כל העמל והזמן שהושקעו בו.
אין שום ספק ש'עמספר' עבדו קשה על האלבום הזה (מ-2004 עד 2008). מבחינה טכנית, מורגשת כאן עבודה רבה על הערוצים הרבים, המשלבים מגוון שפות, דמויות, קולות וכלים. הלהקה צמצמה את עלילות ישראל במצרים לחלקן הראשון, משלב העבדות, דרך דמותו של משה המנהיג המתלבט, ועד הלילה שבו מכת הבכורות הכריעה סופית את הדיקטטור פרעה. הרעיון היה לשמור את סיפור הטיול במדבר לחלק השני, ולהקדיש את החלק האחרון למעמד הר סיני. בכל מקרה, היומרה להתמודד עם המיתוס התנ"כי היא אדירה, בעיקר להרכב אלמוני שזוהי יצירתו הפומבית הראשונה.
התבנית המתאימה להכיל את סיפור היציאה מעבדות לחירות, ברוב המקרים, היא אופרת-רוק. כדי להוביל את העלילה, נבחרת דמות ראשית (משה, במקרה הזה). הדמות המובילה משתפת את המאזינים במחשבותיה ומעשיה, תוך שהיא פוצחת מדי פעם בדואטים עם דמויות אחרות. במרבית המקרים, שילוב דמות של 'קריין מספר' עובד לרעתו של האלבום, כיוון שהוא פוגע בזרימת השירים. הטקסטים צריכים להיות פשוטים מספיק בשביל לעקוב אחרי העלילה, ומצד שני, לא פשטניים או קלישאיים, כדי לא להרתיע את המבקרים. אבל זה ממש לא מה שקורה כאן, ב'עבדים לכל החיים'.
לאורך כל 77 דקותיו של האלבום המיוסר והמייסר הזה, לא ברור מיהו הגיבור הראשי: המלך פרעה, המנהיג משה, הקריין העברי, או העם העברי כולו. העובדה שהאלבום מורכב מ-3 שפות שונות (אנגלית, עברית וארמית) לא עוזרת להסיר את הערפל הסמנטי. הבחירה של המוסיקאים להשתמש בדגימות של תזמורת קלאסית במקום ללכת על הדבר האמיתי, והשימוש המוגזם באפקטים (רעמים, כרכרות, אש, צרחות), ממקמת את הדיסק בתוך עולם פסקולי משחקי המחשב לנוער.
המבנה הפסקולי של האלבום, רווי הדיבורים והמעברים, אינו מאפשר פיתוח רגיל של שירים קצביים ומהנים בעלי התחלה, אמצע וסוף. סולואי הגיטרה המרובים, לרוב באותו סולם מינורי-מזרחי (יענו, 'מינור הרמוני'), אינם מעניינים מספיק. ומעל לכל, הלחנים והעיבודים מתחילים להישמע אותו דבר, בשלב מסוים, כי הכתיבה אינה מקורית ורב-גונית כדי להחזיק את המתח. הלהקה שאבה השראה ברורה מלהקות פרוג-מטאל מפורסמות כמו ואנדן פלאס הגרמנית (הסולן אנדי קונץ היה אמור להשתתף בפרויקט הזה), ולהקת סימפוני-אקס האמריקנית.
אם מודל ההצלחה של 'עמספר' היה 'אורפנד לנד', אז קשה להבין את ההבדל בתוצאה הסופית: 'אורפנד' יודעים לבנות אלבום אתנו-מטאל קצבי, סוחף ומעניין. 'מבול' (Mabool) הוא אלבום מקצועי ומשופשף, שתענוג להאזין לו מההתחלה ועד הסוף; גם האלבום הרביעי של 'אורפנד', בעל השם הארוך ('דרכו האינסופית של לוחם האור' מ-2010), הוא ממתק-אוזניים אמיתי. אבל 'עמספר' מסווג את עצמו בתור 'פרוג-מטאל' כאשר הלכה למעשה, אין בו אפילו ריף-גיטרה נורמלי אחד לרפואה. זה מחמיר כאשר מקשיבים לביצועי התופים, לכאורה נקודת החוזקה של ההרכב, ומגלים שהם נשמעים יבשים כמו דגימות אלקטרוניות, והתיפוף עצמו איטי, כבד, מסורבל וחסר-דמיון.
'עמספר' גייסו לאלבום את הקול המצוין של מאטס לוון, אבל לא נתנו לו להמריא: המאזין ממתין להתפרצות הגדולה מגרונו של לוון, אבל הרגע הנכסף לא מגיע לעולם. 'עמספר' לא נותנים לכוכב שלהם אפילו שיר אחד שבו הוא יכול להוכיח את יכולותיו הפיזיות המרשימות. אין קו מלודי שנחרט בזיכרון, אין אפילו פיזמון שחוזר על עצמו. לוון מתחמם, מתקרב, אבל לא מבקיע בכל המשחק שלו במצרים. ועד הרגע האחרון לא ברור לגמרי אם הוא משה, או פרעה, או אדם אחר העומד מן הצד ומספר מה קרה שם על הנילוס, לפני מליון זריחות - אם בכלל קרה שם משהו כזה.
זו היתה טעות לשווק את האלבום של 'עמספר' דווקא לחובבי פרוג-מטאל שאהבו את 'מבול'. אם מסתכלים על השורה התחתונה, הרי שאי אפשר לצלוח את 'סלייבס פור לייף' כפי שצולחים את 'מבול' או כל אלבום של דרים ת'יאטר, לצורך העניין. מלבד רגעים ספורים של רומנטיקה (השיר 'ציפורה', נסיון בעייתי להיכנס אל ממלכת עפרה חזה), האלבום הוא מסע עגום, מיוסר, קודר, כבד ובעיקר מאוד איטי, במשעולי מיתוס עממי שכבר ראינו ושמענו אותו במלוא הדרו, בעבר הקרוב והרחוק. מפיק מוסיקלי מקצועי היה פוסל את הקונספט עוד לפני שלב ההקלטות, ובונה אותו בצורה אחרת לחלוטין. אם בוחנים את המוצר במבחן החוויה של המאזין הפרוגרסיבי, הרי שהוא פשוט לא משהו שכיף לעשות לו 'פליי' - לא להאזין לחלק ממנו, לא לקרוא את הליריקה, לא לשים ברקע ולא לפזם באוטו.
לסיכום, אמנם חובה לספר ביציאת מצרים, אבל לא חובה לשבח, לפאר, לרומם, להדר, להלל, לעלה ולקלס את 'סלייבס פור לייף' של 'עמספר' הישראלים. בתיאוריה, מעודד לראות מוסיקאים מקומיים הולכים בגדול עם חזון בומבסטי של מוסיקה קולנועית; אך הלכה למעשה, זה פשוט עצוב לראות אותם נופלים עם המוצר שלהם כבר ברמת הקונספט הראשוני. 'עמספר' לא הצליחו לבנות גיבור מרכזי שאפשר להתחבר אליו, ליצור איזון רגשי בין אוסף הקטעים השונים, להלחין מלודיות כובשות, לעבד את המוסיקה בפורמט נגיש (שירים) עם מעברים מינימליים ביניהם, ולהתמודד עם גבולות ומוסכמות הז'אנר הפרוג-מטאלי. אפשר רק להתפלל לשיפור בשני הפרקים הבאים בטרילוגיה המקראית הזו.
הציון: 7/10
