 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | |
|
"קיימרה" הוא אלבום פרוג-מטאל מעולה, שמלבד חדשנות מציע הכל - עיבודים דרמטיים, מלודיות גדולות, ריפים עוצמתיים, גיוון פנימי, איזון נכון בין קטעים, אילתורים וירטואוזיים, סולן כריזמטי, הפקה מקצועית וביטחון עצמי. זהו אלבומה השלישי של להקת אנדרומדה, הרכב שוודי שהחל לפעול בשנת 1999 ומתחיל לצבור לעצמו מוניטין, אמנם באיטיות אך בצדק. שני מובילי ההרכב הם הגיטריסט יוהאן ריינהולדז והסולן דיויד פרמברג. שניהם עושים עבודה מצויינת, אבל מה שהופך את "קיימרה" ללהיט הוא אוסף השירים הנדיר המרכיב אותו.
 להקת אנדרומדה שני אלבומיה הקודמים של אנדרומדה מתחילת שנות האלפיים הציגו הרכב עם יכולת טכנית גבוהה, שאפתנות רבה ויכולת להתמודד עם הז'אנר הפרוג-מטאלי בכבוד. עם זאת, ניכר משניהם שהלהקה עדיין לא השכילה להתמקד באלמנט החשוב ביותר: כתיבה. ב"אקסטנשן אוף דה וויש" (2001), המוסיקה מרשימה, אבל דומה יותר מדי לדרים ת'יאטר, וגם לא תמיד נחרטת בזיכרון. באלבום "שניים=אחד" (II=I) משנת 2003 יש המון יצירות חזקות, אבל הלהקה היתה עסוקה יותר בתיחכום ובגיוון, ופחות בנגישות מירבית. ב"קיימרה", לעומת שני קודמיה, בניית הקטעים וליטוש המלודיות ממוקמים ברמה גבוהה יותר. זה אלבום נגיש, ממוקד במאזין, מלודי מאוד, חזק אך אף פעם לא מבזבז אנרגיה על אלמנטים בלתי-נחוצים. בשלב זה בקריירה שלהם, חברי אנדרומדה כבר יודעים מתי לחתוך כל שיר בשיא, מתי לסגור את הסולו ומתי לתת לזמר הפסקה קלה. כלהקה, הם צברו מספיק קילומטראז' בשביל לוותר על הוכחות-יכולת, וללכת בכל הכוח קדימה עם מוסיקה חד-משמעית. מבחינה מוסיקלית וסגנונית, אנדרומדה אינם מבשרים כיוון חדש במטאל הפרוגרסיבי. הם לא פיתחו נוסחה חדשה ולא שיכללו את אמנות העיבוד הפרוגרסיבי. אפילו מבחינה אישית, אף אחד מן המוסיקאים בהרכב אינו מוביל דרך מקורית שתייצר גל רענן של חקיינים צעירים ברחבי תבל. העניין הוא ש"קיימרה" הוא אלבום מוצלח מכיוון שכמעט כל היצירות שמרכיבות אותו נדחפות חזק אל הזיכרון המלודי של המאזין הפרוגמטאלי. במילים אחרות: זהו אוסף מענג של שירים ואפוסים, שמתחרה בהצלחה בכל הגדולים והמפורסמים של הז'אנר: דרים ת'יאטר, סימפוני-אקס, פייטס וורנינג, אריון, ארק, פיין אוף סלביישן, ריברסייד, שאדו גלרי, ת'רשהולד, ואנדן פלאס. הסולן של אנדרומדה, דיויד פרמברג, מצטיין ביכולת דינמית גבוהה: המבטא האמריקני שלו מושלם, הוא יודע לשאוג בלי להישמע בומבסטי, ללחוש בלי להישמע טיפש, לזרוק קמצוץ של אירוניה בהשראת מייק פאטון, ובאופן כללי הוא מבליט יפה ומפרש בחוכמה כל טקסט שהוא נוגע בו. הגיטריסט יוהאן ריינהולדז זוכה להערכה בחוגי מטאליסטים סקנדינביים, אבל דווקא האיפוק והריסון שהוא מפגין כאן מאפשרים לאלבום לזרום בצורה כמעט מושלמת לאורך כל הדרך. מילה טובה מגיעה גם למתופף תומאס ליון, שמיישם הלכה-למעשה את אמנות הסינקופה, ולא נותן גם לקטעים הסטנדרטיים בארבעה-רבעים לשעמם אותו ואת המאזין. וכל זה לא היה שווה דבר אם המוסיקה עצמה לא היתה כתובה בכישרון, בנויה בחוכמה ומבוצעת בצורה מדויקת ומוקפדת. השיא של "קיימרה" הוא באפוס הסוגר "בלינק אוף אן איי", החושף ריף-ממותה שצועד בכבדות ומרעיד כל חדר עם סאב-וופר סביר. מי שמחפש אילתור קבוצתי שהולך עד הסוף, קורע מיתרים ופוצע עורות-תופים, ימצא ערך רב במחצית השנייה של "אינר סירקל", הקטע השביעי באלבום. יש כאן להיטים של ממש, כמו השיר השני והשלישי ("אין דה אנד" ו"הידן רידל"), שתחנות הרדיו המטאליות פשוט חייבות להשמיע. כולם כבר יודעים שאין צדק בעולם, והעובדה שלהקה מוכשרת כמו אנדרומדה לא זוכה להתייחסות תקשורתית רק מוכיחה שבלי לייבל גדול, אף אחד לא ישמע עליך מלבד כמה קוראים אדוקים של אתרי מטאל שחורים, מאגרי פרוג קיקיוניים ובלוגים ברזיליאיים.
לסיכום, "קיימרה" של להקת אנדרומדה הוא אלבום שמצדיק את רכישתו בכל פרמטר אפשרי, מלבד חדשנות מוסיקלית. יש בו ערימה מהודקת של שירים ויצירות שטופות-אדרנלין שידברו לליבו של כל פרוגר עם נטיות מטאליות. שילוב נדיר-למדי של סולן אלגנטי, גיטריסט מיומן ושלל מלודיות מעולות מרכיבים מוצר שכדאי להשקיע בו את הזמן. מי שלא אוהב פרוג-מטאל יירתע מ"קיימרה" בכל מקרה, אבל מי שרוצה להיחשף לשם חדש (כמה דרים ת'יאטר אפשר לבלוע?) בלי לחשוש מאכזבה בגלל בוסר או וולגריות, יבוא על סיפוקו. מבט מהיר לאחור בקטלוג של אנדרומדה מלמד שוב שלא מספיק להיות וירטואוז: צריך לדעת לכתוב מנגינה שלא תהיה מוכנה לצאת לך מהמוח בלי שתיאלץ למחוק את כל מה שהיה שם קודם לפניה. הציון: 8.5/10איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| |
