 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב' |
להקת אנדרומדה, הרכב פרוג-מטאל שוודי, הצליח לעבור מהפך מהיר תוך שנתיים: מלהקה סוג-ב' שעושה חיקויים של דרים ת'יאטר בלי לשכנע אף אחד שאי-פעם יתקרבו לליגה הבינלאומית, אל מותג שצריך להתייחס אליו במלוא הרצינות. האלבום השני שלה, "שניים הם אחד" (II = I) הוא מוצר מהוקצע, מרשים, מופק לעילא, כוחני אך לא פשטני. שילוב מפתיע של כל המרכיבים החשובים -- סולן מעולה, מתופף כביר, יחידת גיטרה-קלידים מגובשת -- הופך את האלבום למוצר שפשוט שווה לשלם עליו בשביל להנות ממנו במשך חודשים ארוכים.
אנדרומדה היא דוגמה נוספת לכוחה המפתיע של שוודיה כמעצמת רוק מתקדם מודרנית. שוודיה, מדינה של 9 מליון תושבים בלבד, מכילה כמות בלתי-הגיונית של הרכבים מחוננים, נגנים מיומנים, מלחינים מקצועיים, מבטא אנגלי מוצלח והפקה מוסיקלית טובה לא-פחות מזו הנהוגה בארה"ב או באנגליה. הרכבים כמו אנדרומדה לא ממציאים מחדש את הז'אנר, אבל מזרימים בו הרבה חמצן ומעשירים אותו בוריאציות מעניינות. אנדרומדה מחדדת את התובנה לפיה אף סגנון מוסיקלי לא יכול להתבסס אך ורק על הרכבי-על מפורסמים ועטורי-פרסים, שסוחבים על גבם קריירה כבדה של למעלה מעשור.
ב-"II = I" אפשר להרגיש את המוטיבציה של כל חברי אנדרומדה, ואת הרצון שלהם להוכיח את עצמם בפני המאזין הפרוג-מטאליסטי, שכבר שמע הכל, ומחפש ריגוש חדש. מצד שני, מפתיע כל פעם מחדש לגלות עד כמה מהר הם הבשילו, גם מבחינה טכנית (הפקה, ביצוע) וגם מבחינה מהותית (הלחנה, עיבוד). את האלבום הקודם (Extension of the Wish) הלחין בעיקר הגיטריסט יוהאן ריינהולדץ. כאן, לעומת זאת, מדובר במאמץ דמוקרטי הרבה יותר, שבו כל חברי הלהקה היו שותפים לתהליך הכתיבה והעיבוד. שני הבדלים מרכזיים נבעו מכך: א) הקטעים לא נשמעים דומים זה לזה; ב) הדמיון לדרים ת'יאטר הרבה פחות מורגש.
אנדרומדה בהופעה - שנת 2003
קשה להגזים בחשיבות העבודה שעושה כאן תומאס ליון, היפר-מתופף עם שיער ארוך וחצאית סקוטית (רק בהופעות). ליון למד לעומק את עבודתם של המאסטרים (ניל פירט, מייק פורטנוי, לרס אולריך) ויודע להוסיף לערימת הידע הגבוהה של המקצוע כמה רעיונות מקוריים משלו. ליון מזריק אל המטאל, ז'אנר כבד ומסורבל, הרבה סינקופות, קלילות וחן, בלי להישמע ג'אזי. ליון אוהב להדגיש את הביט הבלתי-צפוי, להשאיר את המאזין במתח תת-מודע, ולתת "קונטרה" למלודיה המרכזית של הגיטרה ו/או הקלידים. הוא לא פחות מתוחכם, מרענן ועוצמתי מכל המתופפים הגדולים של הרוק בשנות ה-70, ה-80 וה-90. לכן תומאס ליון הוא שם שמערכת הסטריאו שלכם צריכה להכיר בהקדם: זהו כוח-טבע שצריך להתמודד מולו, להכיר בחיוניתו ולראותו בהופעה חיה (אנדרומדה הוציאו גם דיוידי ב-2007).
גם הסולן, דיויד פרמברג הרוויח ביושר פיסקה משלו. בעולם המטאל, שבו רוב הסולנים פשוט חורכים את גרונם כדי שמישהו יוכל להבחין בהם בין כל גלי הדיסטורשן ורעמי הבס-פדאלים, פרמברג הוא מטהר-אוויר של ממש. הוא מנסח היטב את הליריקה, שואג בלי לעצבן, חוטא בכתיבה עם תבונה ורגישות, נעזר במאניירות בדוקות של אחרים (מייק פאטון, דייב מאסטיין, אליס קופר) בלי להעמיד פנים שהוא המציא את ההיסטוריה, ומצטיין במבטא אמריקני משכנע לגמרי. כשאדם כמו פרמברג מוביל את אנדרומדה, הם נשמעים כמו קווינטט שיכול לכבוש בקלות כל מצעד: המוצא השוודי שלהם לא מורגש.
על שלושת חברי הלהקה האחרים יש קצת פחות מה לומר: הקלידן מרטין הדין, שנכנס גם לנעלי המפיק והטכני, יש אצבעות מצויינות אבל הביצועים שלו אינם חורגים מן המוכר והידוע; הדין עושה את כל מה שנדרש ממנו, אבל הוא טכנאי יותר מאשר אמן. הגיטריסט יואהן ריינהולדץ נחשב ל"כוכב" של הלהקה, אבל בעולם הצפוף והדחוס של גיטריסטי-מטאל, הוא לא יוכרז שמורת-טבע. יש לא מעט אחרים כמוהו, ולכן חשוב לציין שהוא ממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, משתלב היטב בצוות כ"שחקן קבוצתי" ולא מנסה לגנוב את אור הזרקורים (חולשה ידועה של גיטריסטים מהירים). הבסיסט פביאן גוסטבסון הוא חבר הלהקה השקוף מכולם: הוא לא מתבלט, מבצע נאמנה את התפקידים שנכתבו עבורו, וגם בהופעה חיה הוא לא יגרום לכם להחסיר אפילו פעימונת.
מבחינות רבות, "II = I" הוא מפגן של עוצמה מתוחכמת, ולא של חידושים אמנותיים מרחיקי-לכת. הליריקה אף פעם לא מביכה או שטחית, אבל לא זו האטרקציה האנדרומדית שבשבילה התכנסנו כאן. האלבום נפתח עם שלושה שירים חזקים מאוד ("אנציקלופדיה", "מיראז'ים", "להושיט עמוק פנימה"). משם הוא מגיע ליצירת הנושא (שניים הם אחד), שהיא גם הארוכה ביותר: עשר דקות. אחריה מתאווררים עם קטע אינסטרומנטלי שנראה כאילו נגנב מדרים ת'יאטר ביחד עם הציוד וחדר ההלבשה ("משתנים לכדי כלום"). קטע שקט, עם פסנתר וללא תופים ("הניצול") מסדיר את הנשימה ומרגיע את האולם. "טפיל" ו"אחד בראש שלי" מדגימים ניסוי מדעי מרתק: מה היה קורה אם ג'נטל ג'ייאנט היו עושים מטאל; הקטע המסיים ("המשטח השברירי הזה") הוא קלאסיקה אנדרומדית: שרירי, בומבסטי, רב-תפניות, אקלקטי אך נקי מספקות ופקפוקים.
ההבדל המרכזי בין "II = I" ובין האלבום השלישי של אנדרומדה ("קיימרה"), שבא אחריו, הוא רמת הקליטות והנגישות של היצירות והשירים. באלבום הזה אנדרומדה לא רצתה למשוך את תשומת ליבו של קהל המיינסטרים, אלא בעיקר לבנות גרעין מעריצים קשה בקרב הקהילה הפרוג-מטאלית. המניע היה להדגים את רמת השליטה של חברי הלהקה בז'אנר הפרוג-מטאלי, ולא לעודד מאזינים מזדמנים לפזם מנגינות קליטות בדרך לבית הספר, האוניברסיטה או מקום העבודה. לעומתו, האלבום "קיימרה" הוא כבר בגדר נסיון מודע לפרוץ החוצה אל עולם הרוק הגדול, עם דגש על מלודיות ומקצבים שלא ניתן לסרב להם, תוך הפחתת מינון ההתחכמויות, האפקטים והטריקים שיכולה אנדרומדה לשלוף מן השיער הארוך בכל נאנו-שנייה נתונה.
אנדרומדה היא דוגמה נוספת לכוחה המפתיע של שוודיה כמעצמת רוק מתקדם מודרנית. שוודיה, מדינה של 9 מליון תושבים בלבד, מכילה כמות בלתי-הגיונית של הרכבים מחוננים, נגנים מיומנים, מלחינים מקצועיים, מבטא אנגלי מוצלח והפקה מוסיקלית טובה לא-פחות מזו הנהוגה בארה"ב או באנגליה. הרכבים כמו אנדרומדה לא ממציאים מחדש את הז'אנר, אבל מזרימים בו הרבה חמצן ומעשירים אותו בוריאציות מעניינות. אנדרומדה מחדדת את התובנה לפיה אף סגנון מוסיקלי לא יכול להתבסס אך ורק על הרכבי-על מפורסמים ועטורי-פרסים, שסוחבים על גבם קריירה כבדה של למעלה מעשור.
ב-"II = I" אפשר להרגיש את המוטיבציה של כל חברי אנדרומדה, ואת הרצון שלהם להוכיח את עצמם בפני המאזין הפרוג-מטאליסטי, שכבר שמע הכל, ומחפש ריגוש חדש. מצד שני, מפתיע כל פעם מחדש לגלות עד כמה מהר הם הבשילו, גם מבחינה טכנית (הפקה, ביצוע) וגם מבחינה מהותית (הלחנה, עיבוד). את האלבום הקודם (Extension of the Wish) הלחין בעיקר הגיטריסט יוהאן ריינהולדץ. כאן, לעומת זאת, מדובר במאמץ דמוקרטי הרבה יותר, שבו כל חברי הלהקה היו שותפים לתהליך הכתיבה והעיבוד. שני הבדלים מרכזיים נבעו מכך: א) הקטעים לא נשמעים דומים זה לזה; ב) הדמיון לדרים ת'יאטר הרבה פחות מורגש.
אנדרומדה בהופעה - שנת 2003
קשה להגזים בחשיבות העבודה שעושה כאן תומאס ליון, היפר-מתופף עם שיער ארוך וחצאית סקוטית (רק בהופעות). ליון למד לעומק את עבודתם של המאסטרים (ניל פירט, מייק פורטנוי, לרס אולריך) ויודע להוסיף לערימת הידע הגבוהה של המקצוע כמה רעיונות מקוריים משלו. ליון מזריק אל המטאל, ז'אנר כבד ומסורבל, הרבה סינקופות, קלילות וחן, בלי להישמע ג'אזי. ליון אוהב להדגיש את הביט הבלתי-צפוי, להשאיר את המאזין במתח תת-מודע, ולתת "קונטרה" למלודיה המרכזית של הגיטרה ו/או הקלידים. הוא לא פחות מתוחכם, מרענן ועוצמתי מכל המתופפים הגדולים של הרוק בשנות ה-70, ה-80 וה-90. לכן תומאס ליון הוא שם שמערכת הסטריאו שלכם צריכה להכיר בהקדם: זהו כוח-טבע שצריך להתמודד מולו, להכיר בחיוניתו ולראותו בהופעה חיה (אנדרומדה הוציאו גם דיוידי ב-2007).
גם הסולן, דיויד פרמברג הרוויח ביושר פיסקה משלו. בעולם המטאל, שבו רוב הסולנים פשוט חורכים את גרונם כדי שמישהו יוכל להבחין בהם בין כל גלי הדיסטורשן ורעמי הבס-פדאלים, פרמברג הוא מטהר-אוויר של ממש. הוא מנסח היטב את הליריקה, שואג בלי לעצבן, חוטא בכתיבה עם תבונה ורגישות, נעזר במאניירות בדוקות של אחרים (מייק פאטון, דייב מאסטיין, אליס קופר) בלי להעמיד פנים שהוא המציא את ההיסטוריה, ומצטיין במבטא אמריקני משכנע לגמרי. כשאדם כמו פרמברג מוביל את אנדרומדה, הם נשמעים כמו קווינטט שיכול לכבוש בקלות כל מצעד: המוצא השוודי שלהם לא מורגש.
על שלושת חברי הלהקה האחרים יש קצת פחות מה לומר: הקלידן מרטין הדין, שנכנס גם לנעלי המפיק והטכני, יש אצבעות מצויינות אבל הביצועים שלו אינם חורגים מן המוכר והידוע; הדין עושה את כל מה שנדרש ממנו, אבל הוא טכנאי יותר מאשר אמן. הגיטריסט יואהן ריינהולדץ נחשב ל"כוכב" של הלהקה, אבל בעולם הצפוף והדחוס של גיטריסטי-מטאל, הוא לא יוכרז שמורת-טבע. יש לא מעט אחרים כמוהו, ולכן חשוב לציין שהוא ממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, משתלב היטב בצוות כ"שחקן קבוצתי" ולא מנסה לגנוב את אור הזרקורים (חולשה ידועה של גיטריסטים מהירים). הבסיסט פביאן גוסטבסון הוא חבר הלהקה השקוף מכולם: הוא לא מתבלט, מבצע נאמנה את התפקידים שנכתבו עבורו, וגם בהופעה חיה הוא לא יגרום לכם להחסיר אפילו פעימונת.
מבחינות רבות, "II = I" הוא מפגן של עוצמה מתוחכמת, ולא של חידושים אמנותיים מרחיקי-לכת. הליריקה אף פעם לא מביכה או שטחית, אבל לא זו האטרקציה האנדרומדית שבשבילה התכנסנו כאן. האלבום נפתח עם שלושה שירים חזקים מאוד ("אנציקלופדיה", "מיראז'ים", "להושיט עמוק פנימה"). משם הוא מגיע ליצירת הנושא (שניים הם אחד), שהיא גם הארוכה ביותר: עשר דקות. אחריה מתאווררים עם קטע אינסטרומנטלי שנראה כאילו נגנב מדרים ת'יאטר ביחד עם הציוד וחדר ההלבשה ("משתנים לכדי כלום"). קטע שקט, עם פסנתר וללא תופים ("הניצול") מסדיר את הנשימה ומרגיע את האולם. "טפיל" ו"אחד בראש שלי" מדגימים ניסוי מדעי מרתק: מה היה קורה אם ג'נטל ג'ייאנט היו עושים מטאל; הקטע המסיים ("המשטח השברירי הזה") הוא קלאסיקה אנדרומדית: שרירי, בומבסטי, רב-תפניות, אקלקטי אך נקי מספקות ופקפוקים.
ההבדל המרכזי בין "II = I" ובין האלבום השלישי של אנדרומדה ("קיימרה"), שבא אחריו, הוא רמת הקליטות והנגישות של היצירות והשירים. באלבום הזה אנדרומדה לא רצתה למשוך את תשומת ליבו של קהל המיינסטרים, אלא בעיקר לבנות גרעין מעריצים קשה בקרב הקהילה הפרוג-מטאלית. המניע היה להדגים את רמת השליטה של חברי הלהקה בז'אנר הפרוג-מטאלי, ולא לעודד מאזינים מזדמנים לפזם מנגינות קליטות בדרך לבית הספר, האוניברסיטה או מקום העבודה. לעומתו, האלבום "קיימרה" הוא כבר בגדר נסיון מודע לפרוץ החוצה אל עולם הרוק הגדול, עם דגש על מלודיות ומקצבים שלא ניתן לסרב להם, תוך הפחתת מינון ההתחכמויות, האפקטים והטריקים שיכולה אנדרומדה לשלוף מן השיער הארוך בכל נאנו-שנייה נתונה.
לסיכום, "שניים הם אחד" הוא אלבום מצויין של להקה חדשה-יחסית, שהגיעה משום-מקום ועברה תהליך התבגרות מהמם במהירותו. כמעט כל הקטעים מבושלים היטב ומוגשים בטמפרטורה הנכונה, אך הלהקה לא מכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר בז'אנר הפרוג-מטאלי, ומראה יכולת אינטגרטיבית גבוהה. לחנים ועיבודים מגוונים, הגשה מלאת-ביטחון והפקה מאוזנת מרכיבים חוויה מספקת ביותר לכל מי שפרוג-מטאל יקר לליבו. אנדרומדה היא להקה מעולה שראויה להתייחסות רצינית הרבה יותר מכל חובב רוק מתקדם שנוטה לצד המטאלי, והיא הצליחה להפיק את אחד האלבומים המהנים והממריצים ביותר שהפרוג הנפיק ב-2003.
הציון: 8.5/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")