בשנות ה-80 זה היה כמעט בלתי-חוקי לעשות רוק מתקדם. אבל גם בשנות ה-90 אמני הפרוגרסיב אכלו הרבה קש. תמיד יבוא מישהו שיגיד לך שאתה רק חקיין, שאתה מנסה לחזור אחורה לשנות השבעים. איכשהו יבוא מבקר ויכתוב שאתה רק תלמיד של קינג קרימזון, של ג'נסיס, או של אמנים אחרים שמעולם לא שמעת על שמם. כל הקודם זוכה, זה כלל שימושי בחיים, אפילו במוסיקה. מי שנולד מאוחר מדי, לא זוכה מן ההפקר.


כל זה אי אפשר לומר על 'אנקדוטן' השוודים באלבומם השני, 'נוקליאוס' ['גרעין' או 'תמצית', בתרגום עברי]. זה נכון שהם ממשיכים את הקו של קינג קרימזון באלבומים בוערים כמו 'רד', 'סטארלס אנד בייבל בלאק' ודומיהם. הם תמיד יזכירו למאזין המנוסה אמנים אחרים. כך זה היה עם אלבומם הראשון, ומוד (Vemod), שאמנם זכה לתגובות טובות, אך סלחניות: "הם נחמדים, כמעט טובים כמו המקור".


זמן רב עמלו באולפן ארבעת חברי הלהקה על הפרוייקט הזה. הם ערמו שכבה על שכבה של צלילים פתלתלים, חמקמקים, דאגו שכל העיבודים יהיו מהודקים ומוקלטים-היטב. התוצאה היא אלבום עשיר, רב-שכבתי, דינמי וחדשני למדי. מלוטרון עוצמתי שגועש באוזניות כאילו הוא עולה בלהבות, באס פריך וזועם, גיטרות פרוג-פאנקיות שנשמעות לעתים כמו כינור חשמלי, צ'לו קודר ותופים שלא מנסים לגנוב את הבכורה מן הכלים האחרים. באחד הקטעים השקטים מופיע גם כינור עצוב ומארגן דואט עם עצמו.


ראשית, לא לדאוג: כל הטקסטים כתובים באנגלית, ולא בשוודית. שנית, זה אלבום שמאזן היטב בין תבניות פרוגרסיביות מתונות ובין רוק 'אמצע הדרך', ודואג להישאר כל הזמן על קו התפר בין מורכבות מחושבת ובין פראיות חסרת גבולות. פה ושם אפשר לאבחן את השפעותיו של רוברט פריפ על נגינת הגיטרה, בעיקר בתחום ה'אוסטינטו'. הסולואים, למשל, כמעט אף פעם לא נשמעים כתובים-מראש, וכמעט בכל קטע יש קליימקס צורמני משלו. העיבודים מרבים להחליף משקלים בסיטונות. המרחב הדינמי גדול, דורש האזנה מרוכזת וגם לא-מעט עצבי-ברזל.


אנקדוטן אוהבים במיוחד לחלוף במהירות ממערבולות מטאליות מצ'ואיסטיות אל הזיות פרוגיות חולניות. מי שלא מסוגל להתמודד עם המעברים הקיצוניים הללו (בעיקר נשים בהריון וילדים מתחת לגיל 13) אולי יסבול, או יחטוף סיוטים בלילה. זו "שיטת המקל והגזר" בגירסתה המוסיקלית הטהורה: רגע אחד אתה מרגיש כאילו מצליפים בך לאט עם שוט-עקרבים צונן, ורגע אחר אתה שוכב במיטת-מים עם המאהבת הגדולה בתבל; רגע אחד אתה לועס בתאווה כנפי עטלפים קפואות ברוטב אקונומיקה, ורגע אחר מוגשת לך מנת גלידה וקצפת בגובה עשרים מטרים, מוכנה לבליעה. הניגוד החריף בין מצבי הרוח הכל-כך-שונים מסעיר, ולא נותן מנוחה.


ההפקה המוסיקלית המושקעת היא מה שמרים את האלבום הזה ליגה אחת מעל לאלבומים רבים אחרים שנעשו בשנות השבעים: הקלטה משובחת, מגוון ערוצים נרחב, דינמיקה מתקדמת, מיקס מתוחכם ושימוש מדויק שנעשה בכלים חשמליים ואקוסטים. הכל פשוט נשמע יותר משכנע, יותר ריאליסטי, יותר קרוב לביצוע בזמן-אמת. בקטע הלפני-אחרון, הבלאדה הפנומנלית This Far From The Sky מגיע הכישרון ה"אנקדוטני" למיצויו, ומתקרב (בלי לחשוש) לקרסוליה של קינג קרימזון המיתולוגית.


השובינסיטים שבינינו אולי יתפלאו לגלות בהרכב אדם ממין נקבה: אנה סופי-דאלברג, שנעה בין המלוטרון והצ'לו. ניקלאס ברג מביא איתו ארסנל אופייני לשנות השבעים: אורגן-מפוח, מלוטרון, גיטרות חשמליות, פנדר רודז, קלווינט ואת קולו האישי. יאן אריק ליליסטרום על הבאס והקולות, פיטר נורדינס חובט בתופים בעוז. הרכב צעיר, רענן, רועש, חכם, סבלני ודרמטי, שלא מפחד מן השכנים מלמטה ופונה גם למטאליסטים המורעלים ביותר.

לסיכום, "נוקליאוס" הוא האלבום הפרוגרסיבי, הנועז והמוצדק ביותר לרכישה בקטלוג של להקת אנקדוטן. הוא עבר רימסטר ב-2004 עם קטע בונוס ('לונה סרפס'). כדאי לבדוק גם את אלבומם הבא מ-1999 (פרום וית'ין), ואת ההופעה המצוינת שלהם ביפן מ-2005 תחת הכותרת 'ווייקינג דה דד'.
הציון: 9/10