רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Viljans Öga by Anglagard

Anglagard

Viljans Öga

2012 Änglagård Records

Sweden

(57:29)

Anglagard.net



ביקורת: אורי ברייטמן

03/08/12

אלבום האולפן השלישי של להקת אנגלגארד מסתמן בתור אחד מאלבומי הפרוגרסיב הגדולים של השנים האחרונות, וללא ספק אלבום הפרוגרסיב הטוב ביותר שיצא עד כה ב-2012. אנגלגארד היא להקה שבדית (בשבדית מבטאים את שמם 'אנגלגורד') הוציאה שני אלבומים בשנות ה-90 ('היבריס' ב-1992 ו'אפילוג' ב-1994), ולקחה הפסקה ארוכה מאוד -- 18 שנה -- עד שהוציאה לאור את האלבום הזה, שתרגום שמו לעברית הוא 'עין הרצון'. האלבום הוא תענוג ענק, מהסוג שנחרת בזיכרון ולא עוזב. אם אתם צריכים לקנות דיסק אחד בלבד בשנה הקרובה, אז זה הדיסק.


זוהי סימפוניית-רוק בעלת ארבע תנועות. כמו בכל סימפוניה, הפרק הראשון הוא למעשה סונטה, והוא המלכותי, החשוב והדרמטי מכולם. הפרק השני הוא ה'אנדנטה' (אדג'יו), מתון יותר וצנוע יותר ביומרותיו; הפרק השלישי הוא ה'סקרצו', אלים וקצבי מקודמיו. הפרק הרביעי גם הוא סונטה, אבל בדרך כלל נושא אופי של פרידה גרנדיוזית. ארבע התנועות מרכיבות עולם-צלילים עקבי, עשיר ומספק לחלוטין. אנגלגארד לוקחים את הזמן אבל לא מבזבזים אותו, מפתחים בסבלנות את המוטיבים ומובילים אותם למקומות רבים ומגוונים.


היבריס
היבריס
אלבומם הראשון, 'היבריס', כלל בתוכו מספר קטעי שירה בשפה השוודית. 'אפילוג', לעומתו, לא הכיל מילה אחת. גם האלבום השלישי (בשוודית: 'אינאס ארגה') לא מאמין בטקסטים, ונותן למוסיקה טהורה לעשות את העבודה. אף קטע לא נמשך פחות מ-12 דקות, והאלבום בכללותו לא מרגיש ארוך בכלל. למעשה, מיד כשהוא מסתיים מתעורר חשק עז להאזין לו שוב, ושוב ושוב. ההקלטה הצלולה והמיקס המאוזן תורמים לחוויה האודיופילית. אנגלגארד הם חבורה של פרפקציוניסטים, והשאיפה שלהם לשלמות אנטי-מסחרית כבר הפכה למסורת.


האלבום כולו הוא מופת של עבודת-צוות מאוזנת. זו לא בדיוק להקה במובן האמריקני של המילה, אלא אנסמבל אירופאי שווה-זכויות וחובות. הלחנים והעיבודים הם קבוצתיים לחלוטין, וגם כלי הנגינה המשתתפים לא מקבלים 'עמדות-סולו' להוכחת וירטאוזיות אישית. אין כאן 'שירים' במובן התבניתי והמקובל של המילה, ובוודאי שאין כאן אילתורים חופשיים. ועדיין, הכוכבת של האלבום היא החלילנית אנה הולמגרן, שעושה עבודה נפלאה על חליל הצד שלה, לצד כמה התפרצויות קצרות של סקסופון בקטעים אסטרטגיים.


להקת אנגלגארד בפסטיבל נירפסט 2012
להקת אנגלגארד בפסטיבל נירפסט 2012; צילום: ranti.junus, פליקר


הסאונד של אנגלגארד לא השתנה כמעט בכלל מאז 1994, ורק כמה אפקטים מיוחדים שובצו לאורך הדרך על ידי המתופף מתיאס אולסון. הקלידים של תומאס יונסון שוטפים את המיקס באגמים של מלוטרון, נחלים של פסנתר ומפלים של האמונד. הגיטרות של יונאס אנגדגארד קצת פחות דומיננטיות, אולי מפני שהוא צריך לעשות עבודה של שניים (הגיטריסט טורד לינדמן עזב). הבסיסט יוהאן בראנד (לשעבר יוהאן הוגברג; מסתבר ששינה את שם משפחתו) מצוין כתמיד, ויש לו מספר נקודות שבהן הוא קופץ להיפר-חלל כשהוא משתמש בפדלים מסוג 'טאורוס'.


היבריס
אפילוג
כמו ב'אפילוג', אנגלגארד נעזרת כאן במספר נגנים אורחים בעלי נטייה קלאסית, שמשלימים את התזמורת הקאמרית של אנגלגארד. הקטע הראשון, אותו מבטאים בשוודית 'אור וילנדה' (בעברית: 'מתוך מנוחה'), נפתח במלודיה עממית 'ייצוגית' אותה מנגנים חליל-הצד של הולמרגן עם הצ'לו המתבקש של טובה טורנברג. מחלקת כלי הנשיפה התרחבה מאוד כאן בעזרתו האדיבה של דניאל בורגגארד (למה הכל נגמר שם עם 'גארד'?), שמוסיף המון עם קלרינט, קלרינט-בס וסקסופון באריטון -- ועם הטובה (tuba) והחצוצרות של מר אולף אקרשטט. הפיתוח האנגלגארדי המוכר והאהוב מודגם כאן במלוא הדרו, והוא ממשיך את היומרות והשאיפות של שני קודמיו.


הקטע השני, 'סורימאנטל' (בעברית: 'גלימת אבל'), נפתח בשקט, מפותח בסבלנות, מגיע לשיא באמצע הדקה ה-7, מסיים בהדר בדקה ה-9 ומשם נסוג בסבלנות רבה עד קצה המדרון השקט. הקטע השלישי, שנכתב 'סנארדום' אבל בשוודית הוא 'סנורדום' כמו Snordoom (אין תרגום לעברית), הוא אולי ה'רוקי' והאגרסיבי מכולם; כאן אנגלגארד הולכת הכי רחוק שהיא יכולה במונחים של קינג קרימזון, קאמל, פ'אנק-פולק שבדי ותפיסה קבוצתית מגובשת. המוטיבים של 'סנורדום' נצרבים הכי עמוק בתודעה, ומתוך הארבעה אפשר לומר ש"סנורדום" סוחב איתו את העוצמה הישירה ביותר: קלאסיקת-פרוגרסיב מודל 2012.


הקטע הרביעי והמסיים, 'לנגטאנז קלוקה' (בעברית: שעון הגעגועים), מייצג את הגישה האוונגארדית של 'אפילוג'. זו יצירה שמרשה לעצמה יותר מ-4 וחצי דקות כדי להתחמם ולהתניע, ואז 3 דקות כדי להתקרר ולהיפרד סופית. תחושת הסיום של 'אינאס ארגה' היא מעט מרירה, כאילו הקרקס הגותי הגיע העירה - אנגלגארד יוצאים מן האולם בחיוך לימוני, תוך שימוש במצעד מלוטרוני עקום שקורץ, אולי, ל'אין דה קורט' של קרימזון מ-1969. חליל-צד פיסח, האמונד נוער, ויבראפון משועשע, הופ וגמרנו פתאום; ניפגש שוב עוד 18 שנה.


אז מה היה לנו כאן, בעצם? אלבום נפלא, מושלם מכל בחינה, אבל צפוי לחלוטין. מעריצי אנגלגארד ידעו שזה מה שמחכה להם, רק חבל שהם נאלצו 'להמתין' במשך 18 שנה כדי לקבל את זה. העולם השתנה שוב ושוב, אבל אנגלגארד נותרה בדיוק באותו מקום. מצד אחד, זו מוסיקה נהדרת ואין מה להתלונן; מצד שני, יש משהו מאכזב קימעה בתוצר הסופי: רצינו הפתעה, אבל לא קיבלנו. זו מוסיקה פוריטנית, מנותקת מאופנות, קלאסית במטרותיה -- אבל היא לא מרשה לעצמה ללכת רחוק מדי, ולשבור את המסגרת שבנתה לעצמה בתחילת שנות ה-90.

לסיכום, אנגלגארד הצליחו לשמור על הרמה הגבוהה-להחריד שהפגינו בשני אלבומיהם הקודמים. אי אפשר למצוא כאן פגמים מוסיקליים כלשהם: לא בתחום ההלחנה, לא בעיבודים, לא בבחירת כלי הנגינה, לא ברמה הטכנית וגם לא בקונספט הסימפוני. הלהקה השוודית הזאת קבעה את הרף שאליו מוסיקאים פרוגרסיביים מכל העולם מנסים להגיע, ולרוב לא מצליחים להתקרב אליו. ולמרות שבודד להם שם בפיסגה, חלפו 18 שנה בין 'אפילוג' ובין 'אינאס ארגה': זו אותה מוסיקה, היא כבר לא חדשנית כבעבר, ולמרבה ההפתעה - היא הפכה צפויה מדי. מי שמתחיל את היכרותו עם הלהקה דווקא כאן יתרגש עמוקות, אך מי שכבר חווה אותם בעבר, יפעיל לא מעט את בלוטות הנוסטלגיה.

הציון: 9/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום של אנגלגארד

***




איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il