"היבריס" הוא אחד מאלבומי הרוק המתקדם המרשימים ביותר שהוקלטו בראשית שנות התשעים. להקת אנגלגארד לא האריכה ימים: היא הוציאה בשנות התשעים רק שני אלבומי אולפן, אלבום אחד (באיכות סאונד בינונית ומטה, לרוע המזל) בהופעה חיה בפסטיבל פרוגפסט 1994 (Buried Alive) והתפרקה באותה שנה בארה"ב. ב-2002 הם נפגשו שוב לחזרות (בלי טורד), וביוני 2003 שוב עלו על הבמה: בתחילה בסטוקהולם, אחר כך לפסטיבל גרמני, ואחר כך שוב לארה"ב, הפעם לפסטיבל נירפסט בניו-ג'רזי. אלבומי האולפן האבודים יצאו במהדורה מחודשת ומעוצבת-היטב. יצא לאור גם אלבום אולפן שלישי, משובח לא פחות מהראשון.


ההתחלה היתה חובבנית לכאורה: בקיץ 1991 חיפשו שני בחורים שוודים, יוהאן (באס) וטורד (גיטרות), מוסיקאים המתעניינים ברוק מתקדם משנות השבעים, להקמת להקה פרוגרסיבית. הם פרסמו מודעות בחנויות תקליטים ובמגזיני מוסיקה. על המודעות ענו תומאס (קלידים) ויונאס (גיטרה חשמלית). בספטמבר הצטרף המתופף מתיאס. אנה (חליל-צד) הצטרפה מאוחר יותר, באביב 1992. לאחר מספר הופעות בעיר סטוקהולם, הם נכנסו בחודש אפריל לאולפן "לארגן" והקליטו אלבום דמו. מאי-יוני עברו בחזרות מפרכות ובעיבודים פרפקציוניסטיים, עד שנולד "היבריס".


מיד לאחר ש"היבריס" יצא לאור בשוודיה ומחוצה לה, הוזמנה הלהקה בשנת 1993 לפסטיבל "פרוגפסט" הראשון בלוס אנגל'ס, והפילה את הקהל (המועט) מן הכיסאות. גרג ווקר, מארגן הפסטיבל, הכריז שמדובר ב"להקת הרוק המתקדם הטובה ביותר בעולם כיום". הביקורות האקסטטיות מכל רחבי המחתרת הפרוגרסיבית הרקיעו שחקים. מיתוס נוצר. באינטרנט הפרימיטיבי הפיצו קבוצות הדיון את הבשורה: "יש מנהיג לשבט שלנו!".





'היבריס' הוא מונח יווני, המתאר יומרה אנושית מופרכת. אדיפוס המלך, למשל, לקה ב"היבריס" כאשר ניסה לקרוא תיגר על גורלו, ועל נבואת האורקל מדלפי. היוונים ניסו לתמוך ב"סופרוזינה", מונח שניתן לתרגם אותו כ'מתינות', בעברית. היומרה של אנגלגארד, לעומת זאת, איננה מופרכת כלל בהתחשב בתוצאה הסופית: אלבום כמעט מושלם, מהוקצע, עשיר, טהור, עיקבי, מוקפד, בוגר, מאוזן, דינמי, עמוק, ייחודי ואף משפיע ברמה היסטורית. אנגלגארד לקחו את המורבידיות הסקנדינבית האפילה, לשו אותה עם בארוק כנסייתי, קמצוץ מטאל, עירבבו עם גותיקה קלה, אפו בתנור עם כל יסודות הרוק המתקדם הקלאסי, והוסיפו קורט מודרניזם בשביל הניחוח הסופי.


האלבום המקורי כולל ארבע קטעים ארוכים. בגירסה מאוחרת נוסף קטע בונוס: גרסה ראשונית לקטע שהופיע באלבום הבא, "אפילוג" (Epilog). הקלידן, תומאס יונסון, הביא לאולפן מלוטרון חדש עם כמה צלילים מפחידים במיוחד (מקהלת גברים קודרת, למשל), והפגין שליטה מרשימה בכל הטריקים של שנות השבעים, עם כמה תוספות משלו. מי שמתמצא בפרוג גרמני, יבחין די בקלות בהשפעה ישירה של ההרכב שיק פורס פרולינג (Schicke Fuhrs Frohling) מהאלבום "סימפוניק פיקצ'רז" (Symphonic Pictures).


ההשפעה של להקת ג'נסיס גם היא מובהקת כאן: כל מי שהאזין לאלבום "לייב" מ-1973 יזהה של ג'נסיס בקלות את הדמיון, בעיקר ביצירה "דה נייף" (The Knife). הדינמיקה, הסאונד והאינטנסיביות כמעט זהים. ההאמונד הבארוקי, התופים המיליטנטיים, חליל-הצד הרועד של גבריאל, ה"קרשנדו" הזהיר: חברי ג'נסיס יכולים רק להתגאות בממשיכים כל כך מוכשרים ונאמנים למקור.


נכון, מי שאיננו מבין שוודית עלול להרים גבה למשמע שירתו של טורד לינדמן, אבל האזנות חוזרות מגלות את הקסם החבוי בכל שפה זרה (כמעט). הטקסטים עוסקים בתהיות קיומיות אל מול הטבע הדומם, והפחד משינויי העונות.


מלבד יכולות הביצוע הגבוהות של כל חברי ההרכב, מתבלטים במיוחד המתופף האינטליגנטי מתיאס אולסן (עם מערכת תופים מקיפה במיוחד, ושלל כלי הקשה אקזוטיים), כמו גם הבסיסט יוהאן הוגברג, המשתמש בגיטרת ריקנבקר קלאסית, ומפגין יכולת מרשימה לא פחות מאביו הרוחני, כריס סקווייר. עם זאת, חבל לייצר את הרושם כאילו מדובר בשישיית כוכבים: זה אנסמבל דמוקרטי, שוויוני, מאוזן ומגובש.


הלחנים המלודיים הסוחפים הם היתרון המרכזי באלבום. הלחנים שומרים על גישה מלודית יציבה, המעוגנת היטב בעקרונות היסוד של המוסיקה הקלאסית והפולק (Folk) השוודי בפרטי והאירופאי בכלל. עם זאת, כמה הבלחות של דיסונאנס מאזנות את התמונה, ונותנים תחושה חזקה של מתח בין מסורות מנוגדות. בכלל, העיבודים העשירים והמגוונים מצטיינים בדינמיקה פנימית רחבה, שהופכת את ההאזנה לאנגלגארד למעניינת במיוחד. הגישה הדינמית הגיעה לקיצונות באלבום הבא והמושלם-באמת "אפילוג" (1994), ששיחק בלי סוף עם "חלש-חזק-חלש", והחזיק את מאזיניו רתוקים לכורסה באימה, מפחד להתקפה הבאה. ההקלטה הדיגיטלית של 'היבריס' מעולה, ואף השתפרה מעט באלבום הבא.


החוברת המצורפת לאלבום מלאה בצילומים יפהפיים של יער שוודי אפוף-מיסתורין, ערפילים ועצים עתיקים. צילום העטיפה האחורי מראה מלוטרון לבן מונח באמצע שדה, סתם כך. הצליל האקוסטי הנקי של אנגלגארד מתחבר יפה לדימוי הויזואלי הזה. למרות השימוש בגיטרה חשמלית ובבאס חשמלי, יש כאן הרבה מאוד גיטרות אקוסטיות, פסנתר אקוסטי (אמנם מסינתיסיזר, אבל הצליל נשמע אמין) ועוגב כנסייתי (כנ"ל). קטע הבונוס המצורף לגרסת הרימסטר מסוף שנות התשעים, "גנגלאט פראן קנאפטיבל" (Ganglat Fran Knapptibble), יעניין בעיקר את חובבי הטריוויה, שכן הוא מהווה מעין גרסת 'דמו' לקטע המדהים "סקוגסראנדן" (Skogsranden) מהאלבום הבא, "אפילוג".


אחד ההישגים המרשימים של "היבריס" הוא הפרכת המיתוס לפיו שיאו של הרוק המתקדם חרוט בשנות השבעים. אלבום חלוצי ומפתיע זה הוכיח בצורה הברורה ביותר שלז'אנר הפרוגי יש לאן להתפתח ויש פסגות חדשות לכבוש. אבל יש תנאי להצלחה: אם רק המוסיקאים הנכונים יהיו מוכנים להתייחס אליו ברצינות, בעבודת פרך פרפקציוניסטית, בלי ציניות, וכך תהיה ראויה לכל השבחים האפשריים בעולם.

לסיכום, המונח "אלבום חובה", שכבר מזמן ירד לזנות ופג תוקפו, מתאים לאלבום זה, המהווה השקעה בטוחה לחובבי רוק מתקדם דרמטי, סוחף ועשיר. כל השוואה ללהקת פרוג עתיקה תעשה עימו עוול. זו יצירת מופת מודרנית, הרחוקה רק כמה סנטימטרים מן השלמות המוחלטת שהגיע אליה "אפילוג" אחר כך.

הציון: 9.5/10

 אלבומים מומלצים דומים