קשה מאוד לחדש בתחום הפרוג-מטאל, אבל טוסין אבאסי וחבריו עושים זאת כאן, בשלישית. הגיטריסט הכביר הזה תוקף את הגלובוס ומביס אותו לאחר 12 סיבובים מיוזעים. האלבום השלישי של 'אנימלז אז לידרז' הוא דוקטורט בתחום הדג'נט (Djent), סופר-שרדינג מתקדם, ותצוגת-תכלית של משקלים אסימטריים שגובלת במדע בדיוני.


דווקא ההקפדה על רוק מתקדם אינסטרומנטלי, ללא מילים או שירה שיפריעו בדרך, מאפשרים ללורד אבאסי (גיטרות, רעמים, ברקים), חוויאר רייס (גיטרות, אפקטים) ומאט גארטסקה (תופים ומופתים - בחור חדש בהרכב) להתמקד במשימתם: הימום המאזין. גם אחרי למעלה מ-30 האזנות, האלבום ממשיך לעניין, לרתק, לשלהב. הריפים המפותלים, השימוש היצירתי במקצבים בלתי-שגרתיים וההפקה הרועמת יוצרים הרפתקה מוסיקלית שבועטת בצוואר, בצלעות ובישבן.


האלבום הראשון של AAL מ-2009 יצר התעניינות בינלאומית בהרכב החדש. שנתיים אחר כך ואינספור הופעות ברחבי תבל, האלבום השני 'ווייטלס' קיבע את הרושם החיובי, ומשך מעריצים נוספים. אפילו אגדות-גיטרה כמו סטיב ואי או ג'ון פטרוצ'י חילקו להם מחמאות בפומבי. בשלב זה, פשוט כבר אי אפשר להתעלם מן ה'הייפ' של הטריו הזה. עכשיו מגיע 'דה ג'וי אוף מושן' ('חדוות התנועה', בעברית), כדי להציג שלל הברקות נוספות בפני עולם משתאה, שחלקו הגדול רחוק מלקלוט את כל הניואנסים.


ג'וי אוף מושן שומר על גיוון לכל אורכו, כאשר קטעים תוקפניים מתאזנים עם קטעים מפוייסים יותר, חלקם אפילו על גבול הקלילות האופטימית. אבאסי מלהטט בכישרון בין טק-מטאל, תת-פיוז'ן, רוק-גיטרות מהיר וקצת אלקטרוניקה בתפאורה. אם נקודת התורפה של האלבום היא המחסור בכלי נגינה מובילים נוספים מלבד גיטרות, הרי שנקודת החוזק שלו היא התיחכום הריתמי שלו. נסו לתופף את הקטעים ותראו שזו משימה מורכבת הרבה יותר ממה שנדמה. המוסיקה כל כך מתוחכמת וטכנית, עד שאי אפשר לדבר כאן על ג'אמים, גרסאות כיסוי או פסיכדליה: 'חיות בתור מנהיגים' חדים כמו תער - נגעת, נדקרת, דיממת.




אבל לא רק מהירות ודיוק מפגין כאן טוסין אבאסי (אלו לא חסרים בעולם הפרוג-מטאל), אלא מקוריות צרופה: הריפים שהוא מייצר על גיטרות 8 מיתרים נולדים מתוך טכניקה מיוחדת ('דאבל פיקינג' / 'דאבל ת'אמבינג', למשל), ומגוון המשקלים לא נותן מנוחה לנוירונים האנושיים. החוש הריתמי של אבאסי מציב אותו מעל רוב הגיטריסטים הפועלים בז'אנר שלו, ומעניק לו את התואר: פרוג-רוקר קולי (מלשון Cool, ממש!). כן, הוא מגניב, לא גיקי.


הפעם נהנה אבאסי מהפקה מוסיקלית טובה עוד יותר, בשיתוף שניים מחברי להקת 'פריפרי' (Periphery), שכנראה מאוד התרשמו מן היכולות הייחודיות שלו. התוצאה: ללא ספק אחד מאלבומי הפרוג-מטאל החדשניים ביותר שהופקו בשנים האחרונות. בכך ממשיך אבאסי את הקו שהחל באלבומו הראשון, ולא מראה סימני עייפות. זה אמנם לא כיוון מוסיקלי מהפכני מבחינתו, אבל הוא ממשיך לשלוף טריקים חדשים מהשרוול בכל דיסק.


הרצועות הבולטות ביותר באלבום הן הראשונה (Kascade - פתיחה מהממת), השישית (Tooth and Claw - היצירה המרכזית באלבום) והאחת-עשר (Mind-Spun שבאמת מסובבת את המוח). זה ממש לא אומר ששאר הרצועות הן 'פילר' (filler) או חומר חלש יותר; רק שה-3 הללו הן הבומבסטיות, המדהימות והמפתיעות ביותר מכולן. בכל קטע באלבום מסתתרת הפתעה קטנה אחת לפחות; כל קטע וקטע מבוססים על יכולת נגינה אישית חריגה, ומופקים בצורה מושלמת. כל המלודיות שזורות היטב, ובסוף האלבום רק נותר ללחוץ שוב 'פליי', למעשה עד שהגיע הזמן ללכת לישון.

מה אומרים הציונים?  הוסיפו תגובה ***

---