אנימלז אז לידרז (בעלי חיים בתור מנהיגים) הוא פרוגרסיב מטאל אינסטרומנטלי כפי שהוא אמור להיות: קצבי, וירטואוזי, סוחף, קשוח, דינמי, מהיר אך מדויק, מלודי אך לא נמרח, יומרני אך אזין, חורך, בוער, שורף ובועט באלגנטיות, מצ'ואיסטי אך לא שיכור-כוח.


נעים להכיר: הגיטריסט טוסין אבאסי - עוד לא שמעתם דבר כזה. לאיש, המתגורר בעיר וושינגטון (הבירה), יש ככל הנראה 8 אצבעות בכל יד. לכן הוא מנגן בעיקר על גיטרות של 7 ו-8 מיתרים. סגנון הנגינה הטכני שלו מעורר תגובות של "לא יאומן שקיים אדם כזה" כמעט בכל מקום שבו הוא מופיע. אבל מעבר לוירטואוזיות על-טבעית גרידא, האלבום כולו נהנה ממלודיות מלוטשות, משקלים מאתגרים, הפקה מוסיקלית מדויקת ואיזון רגשי בין הקטעים.



טוסין אבאסי הייחוד של אנימלז אז לידרז, פרויקט בהנהגתו של אבאסי, הוא המיזוג בין מלודיה וקצב. הרבה מאוד להקות בתחום המטאל הפרוגרסיבי יודעות לכתוב מלודיות טובות, אבל שוכחות בדרך עד כמה חשובה הקצביות הפנימית של המלודיה.

במילים אחרות, זה לא רק המתופף שאמור לדאוג לקצב, אלא המלודיה עצמה צריכה להיות קצבית. באלבום הזה, כל משפט מלודי הוא בעצמו חלק בלתי-נפרד מן המקצב. הגיטריסט מתופף על הגרזן שלו בשיטת ה'טאפינג' (Tapping), תוך כדי שהוא מפרק כל אקורד לארפג'יו (Arpeggio) מורחב. כאשר זה נעשה במהירות גבוהה, התוצאה הסופית היא הוריקן מוסיקלי.


תפקידי התופים גם הם טכניים במהותם, ולאורך כל הדרך לא ברור לגמרי אם מדובר בדגימות-מחשב באיכות מושלמת, או במתופף מדויק מאוד. כך או כך, יש קשר ישיר בין עבודת הגיטרה והתופים, וברוב המקרים הם רק מחזקים זה את זה.

משקלים אסימטריים הם דבר שבשיגרה אצל אבאסי. יש לזה צידוק ברור: כאשר המלודיה והקצב מתמזגים, אין ברירה אלא להשתמש במשקלים אסימטריים כדי לתת למלודיה את המסגרת הריתמית המתאימה לה ביותר. אבאסי מחליף משקלים באופן תדיר, כאילו כלום, ולא מגמגם לרגע.

אבאסי אחראי גם לתפקידי הבס באלבום, וגם כאן הם יותר קצביים מאשר מלודיים. נגינת הבס הקצבית שלו מזכירה מאוד את טוני לוין. אבאסי בחר במתופף נאווין קופרווייס (Navene Koperweis), הגיטריסט חוויאר רייס והקלידן שבון ליטלפילד, בתור המוסיקאים שילוו אותו בהופעות החיות. כך שמי שיזכה לראות את 'חיות בתור מנהיגים' על הבמה, ישמע משהו אחר לגמרי.


אבאסי מעורה-היטב בסצינת המטאל הפרוגרסיבי בארצות הברית ומחוצה לה. ההשוואות המוסיקליות הברורות ביותר הן דרים ת'יאטר, משוגע (Meshuggah), סיקת' (SikTh), סיניק (Cynic) ולהקות פרוג-מטאל קיצוני ("אקסטרים") נוספות. אבל אבאסי יודע להניח בצד את הדיסטורשן לכמה רגעים, ולנגן נקי, לעתים גם על גיטרה אקוסטית. עדיין, קהל היעד של אבאסי וחבריו ללהקה (שיצאה לסיבוב הופעות מוצלח בעקבות הצלחת האלבום) הוא בעיקר גיטריסטי מטאל צעירים, וזאת מסיבה אחת ברורה: אין ליריקה באלבום. כאשר המוסיקה אינסטרומנטלית, פוטנציאל ההצלחה מוגבל ביותר.



להקת אנימלז אז לידרס בניגוד לאלבומי-מופת, שבהם כל קטע הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמו, כאן יש הבדלים ברורים ברמה. הקטעים המוצלחים ביותר באלבום הם הראשון (טמפטינג טיים), השלישי (ת'ורולי אט הום), השמיני (קאפו), התשיעי (אינמוראטה) והאחרון (סונג אוף סולומון). לא ברור אם שמו של הקטע השביעי ('מחירו של כל דבר, והערך של שום דבר') הוא מחווה ללהקת 'סיניק', כיוון שזו היתה הגדרתו של אוסקר וויילד לאדם ציני.


קשה לומר שהאלבום נסיוני, אוונגארדי או פורץ-דרך בז'אנר הפרוגרסיבי. הוא לא מספר סיפור, הוא לא מורכב מדי מבחינה הלחנתית, ואינו תוצאה של מאמץ קבוצתי-דמוקרטי. אבאסי מתבסס על נוסחאות מוכרות, ומוסיף להן את היכולת הטכנית והריתמית הנדירה שלו. רוב תפקידי הגיטרה שלו הם כל כך קשים ומהירים, עד שהוא נאלץ להעלות ליוטיוב סרטונים פשוטים בהם הוא מוכיח שהוא ניגן אותם בעצמו, בלי לרמות ובלי להיעזר בתוכנות. בבסיסו של האלבום נמצאות המלודיות, שמחזיקות את כל הקטעים על הרגליים, ומאפשרות לאלבום לזרום בקלות עד סופו הדרמטי. דגימות אלקטרוניות ואפקטים דיגיטליים מצטרפים כתוספת, 'ממתק-אוזניים' אם תרצו, שמוסיף נפח להפקה המוסיקלית.

לסיכום, לפנינו גיטריסט אמריקני נדיר ביכולותיו הטכניות, שניחן גם ביכולת לכתוב מלודיה טובה ולהוביל אותה לחוף מבטחים בעזרת הצגת נושא, פיתוח וסגירה. הוירטואוזיות המהממת של טוסין אבאסי באלבום הזה, בשילוב חוש הקצב הנדיר שלו, עומדים בזכות עצמם, ויהיה מעניין לראות אותו בהרכבים נוספים בעתיד. היכולת של אבאסי להפוך את המלודיה לחלק אינטגרלי מן המקצב, הופכת את האלבום לכיף גדול ומהיר. הבחירה שלו להימנע משילוב ליריקה מוצדקת, והאלבום נהנה מהפקה מוסיקלית נקייה ומקצועית, שהפכה את האלבום לאחת ההפתעות הנעימות של 2009.

הציון: 8/10

תגובות על אנימלז אז לידרז

---