"באנקו דל מוצ'ו סוקורזו", או בקיצור באנקו, היא אחת מן הלהקות המפורסמות של הרוק המתקדם האיטלקי, לצד הרכבים דומים כמו מוזיאו רוזנבאך (Museo Rosenbach), לה אורמה (Le Orme) וכמובן פי-אף-אם (PFM) המפורסמים באותה מידה. "דארווין!" הוא אחד משלושת אלבומיה המוצלחים ביותר של באנקו, שהוקלט בתור הזהב של הז'אנר.


יש לציין מראש שכל סצינת הפרוג האיטלקי דורשת זמן הסתגלות מצידו של המאזין המערבי, המורגל לרוק בריטי ואמריקאי. מדובר במדינה אחרת, בעלת שפה אחרת, תרבות אחרת, מסורת מוסיקלית מגוונת וסגנון ביצוע אחר. אם אפשר להכליל, הרי שהאיטלקים פחות עסוקים בשורשים הבלוזיים של הרוק, ושואבים הרבה יותר מן האופרה האיטלקית, המלודרמה והבארוק. גם מי שאוהב לשמוע את השפה האיטלקית, עדיין יתקשה להבין את המילים ומשמעותן. באנקו לא הכינו גרסה אנגלית, וגם תוכנות תרגום אוטומטיות לא יעשו חסד עם הליריקה של באנקו.


באנקו, בדומה ללהקות רוק מתקדם רבות, נהנית מכשרונותיהם של שני קלידנים, האחים ויטוריו וג'יאני לבית נוצ'נזי. בלעדיהם, הלהקה לא היתה מגיעה רחוק. ההשכלה הפורמלית שקיבלו על הפסנתר, הצ'מבלו והקלרינט איפשרה להם, מצד אחד, לכתוב לחנים מסובכים בלי להסתבך וליפול; מצד שני, סייעה להם בכתיבת העיבודים המורכבים, שדרשו מיומנות בדיאלוג הסילוני בין שלל המקלדות, פיתוח קונטרה-פונקט וכתיבת וריאציות מעניינות.


התוצאה הסופית: הערכה רבה מצד הקהל והביקורת, אפילו מחוץ למולדת. "דארווין!" מוצף בהברקות מוסיקליות משובחות על הקלידים. שאר המוסיקאים, לעומת זאת, לא מפתיעים לטובה, ואפילו הגיטריסט מרסלו טודארו כמעט נשכח לגמרי. הסולן הנרגש פרנצ'סקו דיג'יאקומו עושה עבודה נאה, בעיקר כשהוא שקט ועדין. המתופף פייר לואיג'י קלדרוני נשמע חלש ועמום במיקס הסופי.


שלא במפתיע, האלבום ספוג השפעות ברורות של להקות בריטיות חלוציות. מי שיאזין לאלבום מספר פעמים, יבחין בדמיון הרב ליצירה "טארקוס" (Tarkus) של אמרסון לייק ופאלמר, שיצאה על גבי אלבום שנה קודם לכן; האלבום "מדל" (Meddle) של פינק פלויד, שיצא גם הוא שנה קודם; אפילו השילוב בין הקלרינט והגיטרה החשמלית מזכיר רגעים דומים באלבום הראשון של קינג קרימזון. סגנון הנגינה על אורגן ההאמונד מזכיר לא פעם את באנקס, מלהקת ג'נסיס בתחילת דרכה. באנקו בוודאי לא המציאו את הגלגל, אבל הם הוסיפו לגרסה האיטלקית כמה אביזרים משלהם.


הקטעים החביבים באלבום הם, למשל, תזמון 6:06 בקטע הראשון: שילוב בין ריף מהיר שחוזר על עצמו בסינתיסייזרים אנלוגיים מיושנים, ובין אילתור מהיר על ההאמונד והקלרינט. גם תזמון 10:12 באותו קטע מציג פוגה מפותחת ומלוטשת על מגוון כלים, אקוסטים וחשמליים כאחד. סולו ה'מוג' שמסיים את היצירה הראשונה נשמע בדיוק כמו קית' אמרסון בתחילת שנות השבעים. באנקו מרשים לעצמם להשתמש בעיבודים דינמיים, המתמרנים בין רגעים שקטים ומעורפלים ובין סערות פתאומיות בהן משתתפים כל הכלים, עד קצה גבול היכולת האולפנית.


לא תמיד מצליח טכנאי הסאונד להתמודד עם המשימה המורכבת: האלבום רצוף במקומות שבהם העוצמות לא מאוזנות. הווליום עולה ויורד מעבר להגיון סביר. חיבורים בין תתי-פרקים לא תמיד נשמעים מספיק מלוטשים; הטלאים בין כל ההקלטות מתגלים יותר מדי פעמים, וכל זה בהחלט פוגם בחוויה הכללית. צריך לזכור שבאנקו ניסו לעשות באולפן איטלקי את מה שעשו באותה תקופה באולפני "אבי רואד" או "אדוויז'ן" לונדון, ולא תמיד זה הלך להם.


רוב האטרקציות מופיעות כבר ביצירה הפותחת, "האבולוציה" (L'Evoluzione), אפוס דרמטי של 14 דקות בנושא האבולוציה והאיש מאחוריה - צ'ארלס דארווין, אלא מי. גם הקטע השני, 'כיבוש עמדת העמידה' (באיטלקית: La Conquista Della Posizione Eretta), מלא אנרגיה והפתעות. אין הרבה קטעים שמגדירים את מהות הרוק המתקדם הסימפוני ה"קלאסי" כמו צד א' של האלבום הזה. קחו למשל את הכניסה של הסינתיסייזר בתזמון 2:29 בקטע השני, ותקבלו את כל מה שמרשים בשילוב בין הדרמה של הרומנטיקה האירופאית ובין הקצב הסוחף של המוסיקה האפריקנית. היצירה השנייה מסתיימת בפינאלה אופראית גרנדיוזית, שלפתע עוברת תפנית אל מה שנשמע בדיוק כמו פינק פלויד של תחילת שנות ה-70.


מכאן האלבום מתחיל קצת לרדת ברמתו. היצירה השלישית, 'ריקוד הזוחלים הגדולים' (Danza Dei Grandi Rettili) היא רק קטע-מעבר ג'אזי קליל, כמעט מוסיקת-מעליות. היצירה הרביעית, 'מאה ידיים ומאה עיניים' (Cento Mani E Cento Occhi) קצרה ומבולבלת, הלחן פחות מרשים, וכל חברי הלהקה מרשים לעצמם לשיר, מה שהופך את כל הסיפור למעט דביק. הסיום של היצירה הרביעית, בתזמון 4:10 ואילך, נשמע קצת יותר מדי כמו 'שובו של ההוגוויד הענק' (Return of the Giant Hogweed) של ג'נסיס. באנקו חקיינים? אולי.


היצירה החמישית, '750 אלף שנה לפני האהבה' ( 750,000 Anni Fa ... L'Amore?) היא בלאדה רומנטית שמקבלת תפנית סימפונית חזקה בתזמון 2:12 בעזרת לחן חכם המעיד על הבנה הרמונית מעמיקה, הרבה מעבר לתחום הרוקנרול. עם זאת, ההקלטה השטוחה וקוצר-היריעה לא מאפשרים פיתוח נוסף. היצירה השישית, 'רחמים על ההיסטוריה' (Miserere Alla Storia) נפתחת יפה מאוד, עם נגינה מוצלחת על הפסנתר, לא מתפתחת לכיוונים מפתיעים אבל כוללת כמה רגעים יפים, שנשמעים לפעמים כמו פסקול לסרט מפחיד של פדריקו פליני. ובאמת, הקטע השביעי והאחרון ('אני שואל את הזמן מה השעה והוא אומר לי שהוא לא') הוא ריקוד סהרורי במשקל שלושה רבעים (3/4), שמעניק לכל האלבום "טוויסט" הזוי ומהנה.


בהאזנה ראשונה, קצת קשה לחבב את "דארווין"; במיוחד למי שלא התוודע למוסיקה איטלקית. כדי להפיק את המירב מהחוויה התרבותית שמספקת באנקו, צריך לנסות ולהפסיק להשוות בין הרוק המתקדם שהם עושים, ובין זה שעושים בלונדון ובניו-יורק. זה פשוט לא אותו הדבר.

לסיכום, "דארווין!" של באנקו הוא אלבום שנטוע עמוק במדינה בה הוקלט, מכיל ערכים מוסיקליים שונים ואוסף של יתרונות אופייניים (חום, דרמה ורגישות) לצד חסרונות צורמים לעיתים - כמו הפקה מוסיקלית בינונית, חקיינות רגעית. בעיקר בזכות כישוריהם המיוחדים של שני הקלידנים, "דארווין" הוא אלבום רציני ומושקע של להקה אנרגטית שהתאמצה מאוד כדי לעשות מוסיקה שלא משאירה אף מאזין אדיש. למרות שהוא רחוק משלמות, ואיננו מגיע לפסגות החלוציות של קצפת הפרוג הבריטי, בהחלט יש גם לאיטלקים במה להתגאות.

הציון: 8.5/10

 עוד ביקורות פרוג איטלקי משובח