בי קיו ראן היא התשובה היפנית ללהקת קינג קרימזון. קשה לחשוב על להקה שמזכירה יותר את קינג קרימזון בשנים 1972-1974 יותר מההרכב הזה, שהוא כמעט אלמוני לחלוטין למי שלא בקיא בסצינת הרוק המתקדם של יפן. מנהיג בי קיו ראן, הגיטריסט והזמר סומה קוניו (Suma Konio), הצליח לפצח את כל סודות הנגינה של רוברט פריפ. סגנון הנגינה שלו הוא שיחזור, חיקוי והמשך ישיר לפעלולי הדיסטורשן הוירטואוזים של מנהיגה הממושקף של קרימזון הבריטית. אבל יש כאן יותר מזה.

 

"מוסיקה אלימה" משנת 1998 הוא למעשה אלבום האולפן האמיתי האחרון של בי קיו ראן. ההרכב עצמו הוקם עוד בשנת 1973, אבל הוציא אלבום ראשון רק בשנת 1981. בגלל האקסצנטריות של החומר הביקיוראני, הם לא צברו קהל מעריצים רחב מדי, אפילו במולדתם הרחוקה. העובדה שהם מקפידים לשיר אך ורק ביפנית מנעה מהם להתקבל בברכה על ידי חובבי רוק מתקדם מארצות המערב. ועדיין, לפחות חלק מן המוסיקה של ביו קיו ראן עומד באותה רמה של קינג קרימזון ההיסטורית (זאת של לארקס, של סטארלס ושל רד המפורסמים). יש משהו מדכדך בעובדה שכל כך הרבה שרופי-קרימזון משוטטים להם בעולם בלי לדעת על קיומה של בי קיו ראן.

 

קשה לתאר את עוצמת התענוג שעלול לחוש הקרימזוניסט הממוצע לשמע פתיחת "מוסיקה אלימה". האם לרוברט פריפ יש אח תאום בטוקיו? האם יכול להיות שמדובר בהופעת אורח חסרת-קרדיט במהלך סיבוב הופעות אסיאתי של קרימזון הגדולה? משהו בגזע המוח מסרב בכל תוקף לקלוט שאדם שאינו רוברט פריפ (ועוד יפני) מסוגל להגיע לשלמות סגנונית שכזאת. גם עמיתיו להרכב עושים עבודתם נאמנה: הבסיסט סאגוסו טושימסה עומל בפרך על הבס (באוברדרייב, כמובן) כדי להשתוות לזה של ג'ון ווטון; המתופף שימיזו יושיוקי לא חסך מאמצים כדי לחקות במדויק את מכת ה'סנר' הייחודית של ביל ברופורד, ומתמודד בגבורה עם כל המשקלים האסימטריים שניתנו לו; הקלידן קאמיה נוריוקי תורם מלוטרון במקומות הנכונים, סינתיסייזר בגוון אמרסוני ותוספות אפקטים נחוצות בהחלט.

 

כל מי שאי-פעם קנה מוצר יפני יודע, שלא מספיק להיות חקיין טוב. צריך גם להציע משהו בעל ערך לצרכן. כאן בי קיו ראן מגלים שיש להם מה שאין להרבה אחרים: יכולת הלחנה ועיבוד. כל הקטעים מחודדים, מגוונים, מפתיעים ועמוסים באנרגיות מפחידות. קוניו וחבריו פשוט עבדו קשה במשך שנים רבות כדי ללמוד כיצד לבנות קטע מעניין: הם נעזרים בכל הטריקים הפרוגרסיביים שנצברו לאורך השנים, ומוסיפים כמה טריקים חדשים לערימה. רגעים ליריים בגוון סימפוני מונגדים עם פרוג כסאחיסטי במיוחד, ואינטנסיביות רוקרית חייתית מעומתת עם שליטה עצמית גבוהה ברמה של ג'ודואיסט חגורה שחורה. בי קיו ראן לא נותנים הנחות לעצמם, וכמובן שלא נותנים הנחות למאזין: המוסיקה תובענית, לעתים צורמנית, שתלטנית ולא צפויה. תוסיפו על כל זה גם הרבה יפנית בווליום גבוה, ותקבלו הלם תרבותי פרוגרסיבי.

 

אי-ידיעת השפה היפנית היא מכשול רציני בפני מי שמתיימר לכתוב ביקורת על פרוג יפני עם ליריקה. חוסר היכולת להבין על מה שרים הביקיוראנים פוגע בהבנת האלבום כיצירה אמנותית רצינית. הסתמכות על שמות הקטעים ("עיר אלימה", "רגליים על הקרקע", "מסיבה אלימה", "מבצר אלים", "אדם של יד לפה", "פ'אנק משונה", "סיוט אלים") אינה מספיקה. עצם העובדה שהאלבום מצליח להרשים גם בלי להביא לכדי מיצוי את המישור הלירי, רק פועלת לטובתו. המוסיקה מושקעת מספיק כדי להחזיק את תשומת הלב של המאזין הקשוח ביותר, כמעט לכל אורך הדרך. חבל רק שהלהקה לא מציעה תרגום אנגלי של הליריקה.

 

למרות כל הקונוטציות האלימות, לביו קיו ראן יש גם חוש הומור. הוא אמנם משונה למדי, אבל הוא קיים. הוכחה לכך אפשר למצוא בקטע השלישי ('מסיבה אלימה'), בעל מקצב עליז וקטע-מעבר שמזכיר מאוד את אמרסון לייק ופאלמר ברגעיהם המתוזמרים ביותר. פה ושם אפשר למצוא סולו ויברפון מעניין, שגם פוצח בכמה דיאלוגים עם הגיטרה הדומיננית של קוניו. יכולת השירה של קוניו, עם זאת, אינה מן המשובחות. רוב הביקורות שנכתבו על אלבומיה של בי קיו ראן מציינות זאת בצער. כשהוא מרים את קולו יותר מדי, הוא נוטה לאבד את עצמו. אך רוב האלבום הוא אינסטרומנטלי, ובתחום הזה כוחה של הרביעייה הביקיוראנית אכן במותניה. איכות הסאונד לא צלולה מספיק, אבל היא הולמת את ההפקה המוסיקלית הרועשת והמחוספסת של בי קיו ראן: האלבום כולו נשמע כאילו הוא מאיים לבקוע את הרמקולים בכל שנייה, ובלי לומר סליחה.

 

לסיכום, 'מוסיקה אלימה' הוא אלבום יקר-ערך עבור מי שמעריך את התקופה האלימה של קינג קרימזון (1972-1974) ומצטער על סיומה המפתיע. למרות שהשפה היפנית עשויה להרתיע בתחילה, ולמרות שהדיסק די קשה להשגה, הוא עדיין ייחודי ומרשים. היכולת האינסטרומנטלית של בי קיו ראן אינה נופלת מזו של גדולי הממלכה המאוחדת של פעם. המוסיקה אכן אלימה, סוערת ומצ'ואיסטית, תוקפת את האוזניים בלי היסוס ישר מהשנייה הראשונה - אבל זה פרוג-אנד-רול בשבילכם. כפי שאמנויות הלחימה היפניות מוכיחות, האלימות לעולם לא באה על חשבון השליטה העצמית, התיחכום והדיוק. התוצאה: המאזין מופל על הריצפה ונכנע מיד.
הציון: 9/10

מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")