 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Big Big Train English Electric - Part One 2012 Giant Electric Pea / English Electric Records UK (58:40)
29/12/12 | |
'אינגליש אלקטריק', אלבום האולפן השביעי של להקת 'ביג ביג טריין' מחזיר את הפרוג לבריטניה, ערש הולדתו. אלבום כל כך בריטי קשה למצוא, אפילו כיום, גם כאשר היצע הפרוגרסיב כה גדול ורחב. הלהקה הזו, שהוקמה ב-1990, צובעת את הליריקה בגווני נוסטלגיה אנגליים עזים, אך לא למיתולוגיה של אבירי השולחן העגול ולא לפנטזיה של טולקין. הגעגועים של הקווינטט הזה מופנים אל גיבורי המהפיכה התעשייתית של המאה ה-19, הגברים והנערים שעמלו במכרות, בשדות ובכפרים, מעל ומתחת למים.
הדמיון בין קולו של דיויד לונגדון ובין זה של פיטר גבריאל ופיל קולינס הוא המרכיב המוסיקלי הבולט ביותר באלבום. לונגדון נמצא אי-שם באמצע, בין התיאטרליות הרגישה של גבריאל ובין העוצמה הישירה של קולינס. לזכותו של לונגדון ייאמר, שהוא צובע את 'אינגליש אלקטריק' בגוונים ג'נסיסאים בלתי ניתנים להכחשה; כדי להגביר את הדמיון, הוא גם שולף חליל-צד ומבלבל עוד יותר את הג'נסיסופילים. אבל כמובן שזה לא מספיק: ההפקה המוסיקלית הגדושה והנדיבה, הטקסטים האנושיים, הלחנים האפקטיביים והעיבודים העמוקים משלימים את הפרויקט, והופכים אותו למוצר שלא כדאי להחמיץ.
שמונת השירים המוצגים כאן הם רק פרק ראשון מתוך שניים: אינגליש אלקטריק ה-II ייצא לאור ב-4 למרס 2013. הפרק הראשון יצא ב-3 בספטמבר 2012. זהו כבר אלבומה ה-7 של הלהקה, לאחר שהתבססה והתבגרה לאורך זמן. חשוב לציין שמעורבים מאחורי הקלעים מספר מוסיקאים משמעותיים: המתופף ניק ד'וירג'יליו (שהופיע עם ג'נסיס, והיה גם חבר ספוק'ס בירד ועוד) הפך כאן לחבר-להקה מן המניין; מרטין אורפורד (להקת איי-קיו (IQ), הרכב הניאו-פרוג החשוב ביותר אחרי מריליון) מספק קולות-רקע; אנדי טיליסון (מלהקת דה טאנג'נט, שהתפרקה באופן זמני) מסייע לחברים עם אורגן, מוג ומקלדות נוספות.
הדמיון בין קולו של דיויד לונגדון ובין זה של פיטר גבריאל ופיל קולינס הוא המרכיב המוסיקלי הבולט ביותר באלבום. לונגדון נמצא אי-שם באמצע, בין התיאטרליות הרגישה של גבריאל ובין העוצמה הישירה של קולינס. לזכותו של לונגדון ייאמר, שהוא צובע את 'אינגליש אלקטריק' בגוונים ג'נסיסאים בלתי ניתנים להכחשה; כדי להגביר את הדמיון, הוא גם שולף חליל-צד ומבלבל עוד יותר את הג'נסיסופילים. אבל כמובן שזה לא מספיק: ההפקה המוסיקלית הגדושה והנדיבה, הטקסטים האנושיים, הלחנים האפקטיביים והעיבודים העמוקים משלימים את הפרויקט, והופכים אותו למוצר שלא כדאי להחמיץ.
שמונת השירים המוצגים כאן הם רק פרק ראשון מתוך שניים: אינגליש אלקטריק ה-II ייצא לאור ב-4 למרס 2013. הפרק הראשון יצא ב-3 בספטמבר 2012. זהו כבר אלבומה ה-7 של הלהקה, לאחר שהתבססה והתבגרה לאורך זמן. חשוב לציין שמעורבים מאחורי הקלעים מספר מוסיקאים משמעותיים: המתופף ניק ד'וירג'יליו (שהופיע עם ג'נסיס, והיה גם חבר ספוק'ס בירד ועוד) הפך כאן לחבר-להקה מן המניין; מרטין אורפורד (להקת איי-קיו (IQ), הרכב הניאו-פרוג החשוב ביותר אחרי מריליון) מספק קולות-רקע; אנדי טיליסון (מלהקת דה טאנג'נט, שהתפרקה באופן זמני) מסייע לחברים עם אורגן, מוג ומקלדות נוספות.
מצד אחד, 'אינגליש אלקטריק' הוא אלבום רגרסיבי ביודעין, נוסטלגי לא רק ברמה הרגשית אלא אפילו ברמה האידיאולוגית. הוא לא רק נשען על ג'נסיס בתקופת 'סלינג אינגלנד' אלא גם מצטט ממנה מדי פעם, עד רמת חיקוי צליל הגיטרה של סטיב האקט. מצד שני, שמונת השירים עובדים יפה כמכלול עצמאי, ומרכיבים אלבום קונספט מובחן, אחיד, מרגש-לפרקים, נקי ומהוקצע.
בולטים במיוחד הקטע הראשון, המדבר על אחד הצוללנים הראשונים בעולם (דה פרסט ריברית'ר; The First Rebreather) - לטעמי אחת מיצירות הפרוגרסיב המשכנעות והמיומנות שיצאו לאור ב-2012; והקטע השביעי (א בוי אין דארקנס; A Boy in Darkness), שהוא מחווה מכובדת לנערים האומללים שעבדו במכרות, ותזכורת לחשיבותה של היכולת להיכנס לצד האפל של החיים, כדי להתחשל, להתבגר, להחלים ולהתחזק. אף אחד מן הקטעים איננו מביך לכשעצמו: חובבי ג'נסיס ימצאו קווי-דמיון בין כל יצירה שהוקלטה כאן, ובין יצירה אחרת של ג'נסיס מן השנים 1971-1974. אחרי עשרות רבות של האזנות, אפשר לקבוע שחלק מן היצירות הן נעימות אבל בלתי-חיוניות.
ממש לא קשה להמליץ על האלבום הזה, לקהל רחב-יחסית: האנגלית של לונגדון מצויינת, ואפשר להבין כמעט כל מילה שהוא שר; ההפקה המוסיקלית העשירה מקיפה גם כינורות, חצוצרה, קורנית, טרומבון ודאבל-בס אקוסטי; השירים הדרמטיים מתאזנים, בדיוק לפי הנוסחה, בעזרת קטעים קלילים יותר. כדי להקל על קליטת הקונספט, הקטע השמיני והאחרון (Hedgerow) מתכתב ישירות עם השני (Uncle Jack), ומעניק תחושת סיום מספקת, בסגנון סרג'נט-פפרי חגיגי ומודע-לעצמו, של 'ילדים טובים ביטלס'. גם במבחן ההאזנות החוזרות, האלבום מסיים כאן את התואר בהצטיינות, אך לא בהצטיינות יתרה. ואחרי שכל זה נאמר לפרוטוקול, זה לא מסוג האלבומים שגורם לרוק המתקדם להיוולד מחדש, אלא אולי להיפך: להתגעגע לשנות ה-70 ולהיאנח עם כוס תה וחלב.
חברי ביג ביג טריין; משמאל לימין: ניק ד'וירג'יליו (תופים); דייב גרגורי (גיטרות); גרג ספוטון (קלידים, גיטרות); דיויד לונגדון (שירה, חליל-צד); אנדי פול (בס, קלידים)
בולטים במיוחד הקטע הראשון, המדבר על אחד הצוללנים הראשונים בעולם (דה פרסט ריברית'ר; The First Rebreather) - לטעמי אחת מיצירות הפרוגרסיב המשכנעות והמיומנות שיצאו לאור ב-2012; והקטע השביעי (א בוי אין דארקנס; A Boy in Darkness), שהוא מחווה מכובדת לנערים האומללים שעבדו במכרות, ותזכורת לחשיבותה של היכולת להיכנס לצד האפל של החיים, כדי להתחשל, להתבגר, להחלים ולהתחזק. אף אחד מן הקטעים איננו מביך לכשעצמו: חובבי ג'נסיס ימצאו קווי-דמיון בין כל יצירה שהוקלטה כאן, ובין יצירה אחרת של ג'נסיס מן השנים 1971-1974. אחרי עשרות רבות של האזנות, אפשר לקבוע שחלק מן היצירות הן נעימות אבל בלתי-חיוניות.
ממש לא קשה להמליץ על האלבום הזה, לקהל רחב-יחסית: האנגלית של לונגדון מצויינת, ואפשר להבין כמעט כל מילה שהוא שר; ההפקה המוסיקלית העשירה מקיפה גם כינורות, חצוצרה, קורנית, טרומבון ודאבל-בס אקוסטי; השירים הדרמטיים מתאזנים, בדיוק לפי הנוסחה, בעזרת קטעים קלילים יותר. כדי להקל על קליטת הקונספט, הקטע השמיני והאחרון (Hedgerow) מתכתב ישירות עם השני (Uncle Jack), ומעניק תחושת סיום מספקת, בסגנון סרג'נט-פפרי חגיגי ומודע-לעצמו, של 'ילדים טובים ביטלס'. גם במבחן ההאזנות החוזרות, האלבום מסיים כאן את התואר בהצטיינות, אך לא בהצטיינות יתרה. ואחרי שכל זה נאמר לפרוטוקול, זה לא מסוג האלבומים שגורם לרוק המתקדם להיוולד מחדש, אלא אולי להיפך: להתגעגע לשנות ה-70 ולהיאנח עם כוס תה וחלב.
חברי ביג ביג טריין; משמאל לימין: ניק ד'וירג'יליו (תופים); דייב גרגורי (גיטרות); גרג ספוטון (קלידים, גיטרות); דיויד לונגדון (שירה, חליל-צד); אנדי פול (בס, קלידים)
המגבלות של ההרכב, ולונגדון בראשו, נחשפות דווקא בקטע הרביעי, ג'ודאס אנריפנטנט (Judas Unrepentant). הלהקה מנסה לגולל את סיפורו של זייפן אמנות בשם תום קיטינג. הבחור הפיץ בשוק כמות גדולה של ציורים מזוייפים, עד שנתפס והועמד לדין ב-1977. הוא נפטר זמן קצר אחר כך, בהיותו בן 66 בלבד. זה שיר 'חברתי' מהסוג בו התמחתה ג'נסיס בשיאה, אבל חסר בו חוש ההומור הסאטירי-אירוני שאפיין את גבריאל וקולינס. במקום להיות יצירה משעשעת על דמות בלתי-מוסרית בעליל, שקשה להזדהות איתה בהכרח, אנחנו מקבלים הגשה מלודרמטית ורצינית מדי, שאינה הולמת את מושא הטקסט. אז אולי חברי הלהקה רומזים כאן לעצמם? אולי הפרוג שהם עושים עלול להיחשב לזיוף, לא רק רסטורציה או מחווה, של ג'נסיס, ותו לא?
זה ללא ספק האלבום הפופולרי והמגובש ביותר בתולדות להקת 'ביג ביג טריין', ומעיד על בגרות מוסיקלית מלאה. ועדיין, אם הולכים אחורה ל-2009, לאלבומם הקודם "דה אנדרפול יארד" (The Underfall Yard), מקבלים להקת פרוג-רוק שהיתה מוכנה לקחת סיכונים אמנותיים גדולים יותר בעבר.
במילים אחרות, 'אינגליש אלקטריק' כל כך נזהר בצעדיו, עד שהוא יוצר את הרושם שיש לו מה להסתיר. לשם השוואה, מומלץ להאזין ליצירת הקונספט שנשאה את שמו של האלבום הקודם, אפוס פרוגי נועז ומסקרן באורך 23 דקות, כדי להבין את משמעותו של הימור מוצלח. גם הפרק השני של 'אינגליש אלקטריק' לא נשמע בועט ודינמי כמו 'אנדרפול יארד', למרבה הצער.
זה ללא ספק האלבום הפופולרי והמגובש ביותר בתולדות להקת 'ביג ביג טריין', ומעיד על בגרות מוסיקלית מלאה. ועדיין, אם הולכים אחורה ל-2009, לאלבומם הקודם "דה אנדרפול יארד" (The Underfall Yard), מקבלים להקת פרוג-רוק שהיתה מוכנה לקחת סיכונים אמנותיים גדולים יותר בעבר.
במילים אחרות, 'אינגליש אלקטריק' כל כך נזהר בצעדיו, עד שהוא יוצר את הרושם שיש לו מה להסתיר. לשם השוואה, מומלץ להאזין ליצירת הקונספט שנשאה את שמו של האלבום הקודם, אפוס פרוגי נועז ומסקרן באורך 23 דקות, כדי להבין את משמעותו של הימור מוצלח. גם הפרק השני של 'אינגליש אלקטריק' לא נשמע בועט ודינמי כמו 'אנדרפול יארד', למרבה הצער.
לסיכום, 'אינגליש אלקטריק - חלק ראשון' הוא אלבום ניאו-פרוגרסיבי מושקע ומכובד, אך מעט זהיר מדי לטובתו. מעריצי ג'נסיס מוזמנים להתנסות בחוויה חמוצה-מתוקה שבוודאי לא תשאיר אותם אדישים: זה לא שיבוט של עידן גבריאל או שיכפול של תקופת קולינס, אלא המשך ישיר של המוסיקה שנעשתה בעשור האבוד ההוא. הסולן, דיויד לונגדון, עושה עבודה מצויינת אבל אין באלבום הזה זינוק משמעותי לז'אנר. זה לא אלבום השנה, וגם הפרק השני לא היה מרשים יותר. הכל כאן טוב ויפה, נגיש וחרוץ, ובאותה נשימה יש לזכור - מכאן, 'איזור הנוחות' של הניאו-פרוג, לא תבוא הבשורה של הפרוג הבריטי המתחדש.
הציון: 8/10
מה אומרים הציונים?
תגובות
אלבומים דומים באותו כיוון
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")