רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Nightfall in Middle-Earth - Blind Guardian

Blind Guardian

Nightfall in Middle-Earth

1998 Century Media

2007 Virgin / EMI Germany Remaster

Germany

(69:18)

Blind-Guardian.com


ביקורת: אורי ברייטמן

06/05/2011

אלבומה ה-6 של להקת בליינד גרדיאן הגרמנית, 'רדת החשיכה בארץ התיכונה' (תרגום נוראי לעברית) הוא אלבום קונספט המבוסס על סיפורי ה'סילמריליון' של טולקין, מחבר 'שר הטבעות'. האלבום הגדיר מחדש את הקריירה של הלהקה, הרחיב את קהל המעריצים שלה ואיפשר לה לשרוד עד היום. 'נייטפול' מצליח לתפוס את המאזין, קודם כל, בזכות אוסף מלודיות שובות-לב. בהמשך, יכול המאזין המנוסה להעריך את העיבודים המוקפדים והרב-שכבתיים, שירתו הכריזמטית של הסולן הנזי קורש, הגיטרות הססגוניות של אנדרה אולבריך בסגנון קווין (Queen), וטקסטים יעילים. האלבום קל עוד יותר לעיכול בזכות מבנה כללי חכם, המאזן בין תוקפנות ורגיעה, מהירות ואיטיות, שירה ודיבור, טוב ורע.


בליינד גרדיאן נוסדה ב-1984 ומשוייכת אל זרם ה'פאואר מטאל', בעיקר. עם השנים, פרצה הלהקה את תבניות הז'אנר, הלכה והתפתחה לכיוונים נוספים. ב-1997, השנה בה החלו הקלטות האלבום, כבר היתה הלהקה מושפעת מרוק מתקדם קלאסי, וכמובן מפרוג-מטאל. הסולן, הנזי קורש, הגדיר את הסגנון של הלהקה באותה תקופה בתור 'מטאל פנטזיה'. הנזי שקע עמוק ב'סילמריליון' של טולקין, שיצא לאור לראשונה 20 שנה בדיוק לפני הקלטת האלבום, וכתב בעצמו את כל הטקסטים באלבום. בליינד גרדיאן נגעה פה ושם בטקסטים של טולקין עוד מ-1991, אבל 'נייטפול' היה האלבום הראשון והאחרון בקריירה שלהם שהיה מוקדש באופן בלעדי לסופר האנגלי, המזוהה כיום בעיקר עם 'ההוביט' ו'שר הטבעות'.


הגדולה של בליינד גרדיאן היא ביכולת לקחת יצירה ספרותית ארוכה מאוד ומורכבת ביותר כמו 'הסילמריליון', ולבחור מתוכה קומץ רגעים חשובים, בלי להתיימר למצות את הספר כולו. כמעט כל המוסיקה נכתבה בידי הצמד המוביל של הלהקה, קורש (שירה) ואולבריך (גיטרות). השניים הצליחו להרכיב כאן מסה קריטית של שירים מוחצי-אוזניים, מגוונים, פרוגרסיביים, עשויים-היטב ומרגשים. ללהקה גם היה נסיון רב באולפן, בשלב זה, והיא עבדה עם המפיק הדני פלמינג רסמוסן, שהתפרסם בעיקר בזכות עבודתו עם 'מטאליקה'.


זה אלבום בלי פספוסים; אין שירים מוחמצים; אין סולואים ארוכים ומשמימים; אין טעויות עריכה; המכלול ארוג ביד-אמן מנוסה. בליינד גרדיאן העיפה החוצה בדרך כל שיר שלא עמד בסטנדרטים הנדרשים. הדיסק המקורי מ-1998 הכיל 65 דקות ו-22 קטעים, מחציתם קצרים מאוד, ומשמשים מעברים מדוברים או מושרים. הקטעים המפורסמים ביותר הם הרביעי ('נייטפול'), השישי ('קללת פיאנור'), התשיעי ('מירור מירור') וה-13 ('טיים סטנדס סטיל'). האלבום עבר רימסטר ב-2007: הסאונד עבר שיפור מורגש, התווסף שיר-בונוס אחד.


בליינד גרדיאן
להקת בליינד גרדיאן; מקדימה: הסולן הנזי קורש


הלוואי שהיה אפשר לומר שניתן להנות מ'נייטפול' בלי להבין את הטקסטים, באותה מידה לאחר שנכנסים לעומקם. היכרות מוקדמת עם ה'סילמריליון' עושה כאן הבדל של יום ולילה, תרתי-משמע. למעריצי טולקין יש נטייה מטרידה למתוח ביקורת על כל מוסיקאי שמנסה להלחין את הסיפורים, לא משנה עד כמה טובה התוצאה הסופית. ואכן, מרבית אלבומי הרוק שעסקו ביצירות טולקין נכשלו באופן מחפיר. יש מאות, אולי אלפים, של תקליטים ודיסקים טולקינאיים מיותרים, מביכים, חובבניים, לא משכנעים ולא סוחפים, שניסו לצייר את עולמם של העלפים (Elves), ההוביטים, האורקים, הגמדים והדרקונים. אבל ב'נייטפול', הכל עובד בצורה מושלמת, למרבה התדהמה ונגד כל הסיכויים.


לפני שנצלול אל אוקיינוס הטקסטים והסיפורים הפנטסטיים, נתייחס לאופי המוסיקלי של בליינד גרדיאן. הלהקה מציגה נוסחה ייחודית, המשלבת את הרוק הכבד של איירון מיידן וג'ודאס פריסט, עם הצבעוניות והתיאטרליות של להקת קווין (Queen). בליינד גרדיאן מערבבת היטב את המטאל המסורתי עם הגלאם והפולק, אבל לא מזניחה את הצד הפרוגרסיבי המוכח של מיידן וקווין. ב'נייטפול' בולט במיוחד הצד האופראי של להקת קווין, כאשר מרבית החומר המוסיקלי מתבסס דווקא על תקופת הרנסאנס והבארוק. למוסיקה יש גוון קלאסי מובהק, הנע על התפר שבין סוף תקופת ימי הביניים ועד מותו של באך, פחות או יותר. זו בחירה סגנונית מוצדקת לחלוטין: סיפורי טולקין לא נשמעים טוב על רקע מנגינות בלוז והרמוניות אפרו-אמריקניות.


בליינד גרדיאן מצליחה להישאר נאמנה לרוח הספר של טולקין דווקא בגלל שהיא לא מתנהגת כמו להקת מטאל טיפוסית. הוולגריות, הפראיות והלכלוך ממנה והלאה. הלהקה הגרמנית הזו לוקחת את רוח-הקרב של סיפורי המלחמה הטולקינאים, ויוצרת תרכובת אירופאית ייחודית משלה. הדיסטורשן הנקי וההרמוני של אולבריך מתמזג עם התופים הבארוקים-מטאליים של תומאס סטאוץ'. סגנון השירה של הנזי קורש דינמי מאוד - הוא יכול להיות עדין כאישה, מלכותי כנסיך אך גם אכזרי ומפחיד כמפלצת. הוא לוחש, מזמר וגם צורח באימה, הכל בהתאם לסיטואציה. הביצועים הדרמטיים שלו כאן הם נפלאים - פרדי מרקורי יכול רק להתהפך בקברו.


בחירה אמנותית נכונה נוספת היא בתחום המקצבים: הלהקה משתמשת במשקל שש שמיניות (6/8) האופייני לריקודי פולק עתיקים (לא רק ואלס וינאי במשקל 3/4), המנוני-פאבים כפריים, משפטים מלודיים בסולם המאז'ורי דווקא, וכל זאת תוך שימוש עדין בדגימות של תזמורת קלאסית מלאה. הגיטרה החשמלית, עד כמה שהיא משכפלת וממשיכה את סגנון הנגינה של בריאן מיי (Queen), ממלאת תפקיד של כינור מוביל או של תזמורת כלי-מיתר ברקע. הגיטרה האקוסטית חשובה במיוחד, ומאזנת את החשמלית ביצירת מיקס גדוש ומשכנע.


העלילה והשירים

הסילמריליון - טולקין
הסילמריליון - טולקין
מי שלא רוצה לדעת יותר מדי כרגע על סיפורי טולקין המופיעים ב'נייטפול', מומלץ לקפוץ למטה, אל סוף העמוד.
'נייטפול' לא עוסק בתקופת 'שר הטבעות'. אנחנו נמצאים כעת בעידן הראשון של העולם, פרי מוחו של טולקין. הנבל הראשי כאן אינו סאורון, אלא מלקור. במהלך הסיפור שמו משתנה ומתייצב על מורגות'. הארכי-נבל הזה אינו אדם בן-חלוף או עלף בשר ודם, אלא ישות אלוהית ('ואלא', ליתר דיוק) בעלת כוח אדיר. הוא משתייך לקבוצת האלים (ה'ואלאר' - Valar) שיצרו את העולם הטולקינאי.


שמו של הקטע הפותח הוא 'מלחמת החרון', המכונה גם 'הקרב השישי'. אנו שומעים את מורגות' בתקופה מאוחרת יותר, רגע לפני התבוסה הגדולה של צבאו, שסימנה את קץ העידן הראשון. מורגות' לא הצליח להימלט: הוא נלכד על ידי שאר ה'ואלאר', וסופו שהושלך למאסר ב'ריק' הנצחי, 'דלת הלילה' מחוץ לעולם. אך לפני שזה קורה, וכשהוא נמצא בשפל המדרגה, נזכר מלקור בתחילת נצחונו הגדול הראשון.


הקטע השני ('אל תוך הסערה') קופץ אחורה לתחילת הסיפור: מלקור מתכנן פעולת טרור ענקית, וזקוק לכוח צבאי שלא מן העולם הזה. לכן הוא מגייס לעזרתו עכבישה ענקית, בשם אונגוליאנט (Ungoliant). העכבישה מתוארת על ידו כ'שיפחתה של תאוותיה-עצמה'. והיא אכן לא יודעת שובע: לנצח תרצה לשתות ולאכול עוד ועוד. השניים חודרים בחשאי אל ואלינור, ממלכת האלים והעלפים (מלשון Elf) הקדומים. שם הם מבצעים פשע משולש: ראשית כל, משמידים את שני העצים הגדולים (מקור-אור ראשוני), גונבים את ה'סילמריל', שלוש אבני-חן יקרות המכילות בתוכן את אור העצים; בסיום השוד המוצלח, הם מבצעים רצח ראשון מסוגו של מלך העלפים (פינווה). במהירות רבה בורחים מלקור והעכבישה, ומתכתשים ביניהם על הבעלות בסילמריל. זהו מרכיב קריטי במיתולוגיה הטולקינאית: סכנת החומרנות. הפזמון ('אנחנו מבצעים את רצונו של האחד') הוא שירם של הבלרוגים, שדי האופל הבוערים, בדרכם לעזרת אדונם, מלקור, שנכנס לצרות.


בקטע השלישי הקצר (לאמות') אנו שומעים את זעקת מלקור במאבקו נגד אונגוליאנט העכבישה. הוא קורא לעזרת משרתיו, הבלרוגים, שאכן מחלצים אותו מרשת העכביש של אונגוליאנט, ומניסים את העכבישה התאוותנית וחסרת-הגבולות הרחק משם. כאן נכנס 'נייטפול', הקטע הרביעי שממצה את הסיפור כולו, אם תרצו: 'החשיכה חדרה בדממה ושינתה את כולנו', מקוננים העלפים. פיאנור, בנו של המלך המחוסל, עושה את טעות חייו: הוא נשבע לפצוח במסע של נקמה אינסופית נגד מלקור, אותו הוא מכנה מעתה והלאה מורגות' (Morgoth). פיאנור הזועם משביע את בני-עמו להצטרף אליו. בכך יביא את גזע ה'נולדור' של העלפים לאסון שיהדהד לדורות. הכעס, השינאה, הגאווה והנקמה הובילו את העלפים אל מחוזות הצד האפל, שבו אין מנצחים.


שיר-מעבר (אינטרלוד) קצר, הקטע החמישי באלבום, הוא דמותו של מאגלור, אחד מבניו של פיאנור. מאגלור הוא משורר מחונן, וכעת הוא ממתין להחלטת אביו. זו מתפרצת עלינו בשיר השישי, 'קללת פיאנור': המנהיג מתייסר קשות בעקבות מרחץ-דמים בו נאלצו הוא וחבריו להרוג את בני-עמם. פיאנור יודע שאין מחילה על מעשיו. אך כמו כל גיבור טראגי, הוא ממשיך במשימתו ומנסה לשנות איכשהו את הגורל האכזר המצפה לו, על פי הנבואה ועל פי מצפונו האישי. למרות הכל, אני עדיין בחיים, הוא צועק. לא לזמן רב, כמובן.


הקטעים ה-7 וה-8 מביאים את סיפורו האומלל של מאידרוס, בנו הבכור של פיאנור. הוא נלכד על ידי מורגות', שאוסר אותו אל צלע ההר (הוא נתלה בשרשרת על פרק ידו). מכיוון שמאידרוס הוא עלף לכל דבר ועניין, הרי שמדובר במאסר נצחי (העלפים, בניגוד לנו, לא מתים מזיקנה). העיבוד הסימפוני המפואר ממחיש את בדידותו המזהרת של מדרוס, גם הוא גיבור טראגי המשלם על טעויותיו, בעזרתו האדיבה של הלורד האפל, מורגות'. שיחרורו מן השבי אינו מוזכר כאן.


הלהיט הגדול של האלבום, ללא ספק, הוא 'מירור מירור', הקטע התשיעי, שהצליח גם בתור סינגל. הוא סוטה מעט מן העלילה הראשית של בני פיאנור, ומגולל את סיפור הקמתה של ממלכת הסלע הנסתר, גונדולין, שהתרחש מאוחר יותר על ציר הזמן. שני מנהיגי-עלפים (Elf Lords), פינרוד וטורגון, ראו בחלומם את הדרך לעמק נסתר, בו החליטו להקים עיר-מפלט מצבאו המתחזק של מורגות'. אולמו, אל המים, ציווה על טורגון להקים את העיר שם. סיפור גונדולין חשוב בהקשר של האלבום, כדי להצביע על כיוון אחר שבו ניתן לנקוט במשבר הקיומי מול מורגות': בריחה מן המציאות, התחמקות זמנית ממאבק קטלני. על סופה המר של גונדולין עוד יסופר בהמשך האלבום.


הקטעים ה-10 וה-11 מציגים פן מעט שונה של בני נולדור וגורלם השחור משחור. פינגולפין, לוחם עז, נסיך הנולדור, הוא בנו השני של המלך פינווה המחוסל. כאשר אחיו, פיאנור, נטש אותו ושרף את ספינות העלפים, הוא נאלץ לכתת רגליו במדבר של קרח, ביחד עם צבאו וחבריו. פינגולפין מפוכח לגמרי באשר לסופו העגום. הוא שמע את נבואת מאנדוס, והבין שאין דרך חזרה מן השואה המתקרבת על עמו בגלל מלחמת האחים והמרד נגד ה'ואלאר' של ואלינור. הוא חש אשמה כבדה על כך שלא הצליח לעצור את אחיו מלצאת למסע המקולל חזרה לארץ התיכונה, נגד כוחות חזקים ממנו פי כמה. לכן הוא מגדיר את עצמו -- ואולי אף את עמו -- במילה אחת: אבוד.


הקטעים ה-12 וה-13 מתמקדים ב'קרב להבת הפתע'. אם 'מירור מירור' הוא להיט האצטדיונים, הרי ש'טיים סטנדס סטיל' ('הזמן עצר מלכת') הוא המנון מועדוני המטאל. הקרב הטראגי בין פינגולפין ובין מורגות' הוא אחד מפסגות העידן הראשון. נסיך נולדור מוצא בו את מותו, לגמרי לבדו מול ישות שלא ניתן להרוג אותה. הטקסט מתאר את בדידותו של העלף האמיץ והנואש, אל מול הלורד השחור בעל פטיש הגיהנום הבוער ('גרונד'). קשה להפריז בתיאור הצלחתו של השיר הזה. זו דוגמה נוספת לכוחו של הסולן, הנזי קורש, בהכפלת קולו ליצירת אפקט מקהלתי מובהק. ערוצי השירה הרבים של הנזי מדגישים את המתח בין בדידותו של פינגולפין ובין התהילה שזכה לאחר מותו מבני-עמו.


קטעים 14-15 קופצים אל סיפור נפילת העיר גונדולין דרך סיפורו האישי של מאיגלין, שנשבה על ידי מורגות' והסגיר את סוד מיקומה של העיר. הליריקה של השיר ת'ורן כוללת קריצה מפורשת לשם האלבום Edge of Thorns מאת להקת סווטאז' (Savatage) מ-1993; להקת מטאל תיארטלית זו שימשה השראה ישירה להנזי קורש בפרט ולבליינד גרדיאן בכלל. מעבר לטיפול הזהיר בדמותו המורכבת של מאיגלין, השיר ת'ורן כולל גם התייחסות למשאלתו של פינגון (מלך הנולדור לאחר מות פינגולפין) לגלות את הדרך האבודה אל אמאן (ואלינור), 'הממלכה הברוכה' בה שוכנים האלים, ממנה הגיעו העלפים ('בני-לילית', בתרגום ישן). ואולי חשוב מכך: הפזמון נשען על מלודיה המנונית נהדרת, שמועצמת בעזרת הכפלת-ערוצים טיפוסית של הסולן.


לאחר הדרמה והדיסטורשן של מאיגלין, בלדת פסנתר קצרה בשם 'דה אלדאר' (קטע 16) נותנת קצת זמן לנשום. הבלדה מתארת את פרידתו של פינרוד, בן נולדור ואחיה של גלדריאל, מן העולם. פינרוד היה הראשון מבן ה'אלדאר' (כינוי לעלפים שעשו את המסע אל ואלינור) שפגש בני-אדם והעריך אותם. פינרוד יצא ביחד עם ברן אל המסע להשבת הסילמאריל, אך נהרג כאשר נאבק להציל את ברן מידיו של אדם-זאב אכזרי, אותו הרג במו-ידיו. הטקסט מציין את העובדה שרוחו של פינרוד תחזור למקום מושבה, ואלינור, כפי שאכן קרה: הוא הוחזר לחיים ובילה את שארית חייו בממלכה הברוכה. הנזי קורש מפליא כאן בשירה זועקת ומלודרמטית, שאולי איננה לטעמו של כל אחד, אבל היא מתרגמת את הדרמה הטולקינית לאופרה של ממש. קטע 17 מוקדש להספד שנושא ברן לפינרוד, ומקשר לשיר הבא, המוקדש כולו לדמותו של ברן.


קטע 18 ("כשהצער שר") הוא נאום החרטה והכיסופים של ברן, לוחם אנושי (לא עלף, לשם שינוי) שקשר את גורלו עם לות'יאן, העלפית היפה ביותר בהיסטוריה של העולם. סיפור האהבה חסר התקדים, בין עלפית בעלת חיי-נצח ואדם רגיל שחייו קצרים, הוא אחד המפורסמים והאהובים ביותר מסיפורי טולקין. ב'שר הטבעות' יש הד לסיפור זה, דרך סיפור האהבה של אראגורן וארוון (שהיתה רק חצי-עלפית). ציור עטיפת האלבום 'נייטפול' מקפיא את הרגע שבו לות'יין שרה בפני מורגות' במבצר אנגבאנד. העלפית היפהפיה כישפה והרדימה את כל הנוכחים בחדר החשוך, וכך איפשרה לאהובה, ברן, לקחת סילמאריל אחד מתוך כתר הברזל של מורגות'.


לאחר שנהרג על ידי הזאב הענק קארכארות, עברה רוחו של ברן אל היכלי מנדוס, משכנות המתים. במקום זה מרוכז השיר: ברן מהרהר על חייו הקודמים ומשתוקק לראות שוב, אולי בפעם האחרונה, את אהובתו לות'יין. היא הצליחה לשכנע את מאנדוס להחזירו לחיים, והיא עצמה הפכה בת-תמותה. כנראה בגלל שמדובר בדמות של אדם רגיל, ה'ריף' המוביל את השיר הזה הוא יותר 'רוקי' ו'ארצי' מכל ריף אחר באלבום, והסגנון הוא ת'ראשי (Thrash) מובהק. קטע 19, אינטרלוד רגוע, מתאר בקצרה את טול גאלן, אי ירוק בו בילו ברן ולות'יין את שארית חייהם - הוא כאדם שמת וקם לתחייה, והיא כעלפית שוויתרה על חיי-נצח לטובת מימוש אהבתה.


קטעים 20-21 מקרבים את הסיפור אל הקרב החמישי, ומכניסים דמות אנושית חשובה נוספת בעידן הראשון: הורין ת'אליון. הוא היה מגדולי הלוחמים בעידן הראשון, אך הוא נשבה על ידי מורגות'. האחרון עינה אותו כדי שהורין יסגיר את מיקומה של העיר הנסתרת גונדולין, בה שהה תקופה מסוימת והתידד עם המלך טורגון.

השיר של בליינד גרדיאן ('מעבר אפל', מס' 21) נע בין שלוש נקודות-מבט: זו של מורגות', המתפאר בנצחונו ומבטיח להפוך למלך העולם; זו של הורין, שנאלץ לצפות בשני ילדיו מתאבדים מתוך השבי המכושף והארוך של מורגות'; וזו של מאגלור, המשורר, המתפעל מבואם של בני האדם אל הארץ התיכונה -- אך גם מציין (בקטע 22) את התבוסה בקרב החמישי, ואחר כך גם את בגידתם של בני האדם בבעלי-בריתם, העלפים. תם העידן הראשון: מורגות' גורש, ומעתה סאורון (ישות בדרגת מאיא, פחותה בהשוואה ל'ואלא') הוא נציג האופל.


לא נשחית יותר מדי מילים על קטע הבונוס, מס' 23 ואחרון בגרסת הרימסטר של 2007. נאמר רק שמדובר בבלדה רכה, ההספד של טורין על אחותו, ניאנור. משפחתו של טורקין קוללה על ידי מורגות' בכבודו ובעצמו. אפשר להבין מדוע השיר לא נכנס לאלבום, אבל הוא לא פוגם ברושם הסופי של האלבום. הוא רק מאפשר לו להסתיים בצורה מוסיקלית יותר, בהשוואה לסיום הרגיל, שבו מאגלור מצהיר על סוף הקרב החמישי. הלהקה תיכננה להוציא 4 שירים המבוססים על ה'סילמריליון' במהלך 1999, אך הדבר לא הסתייע, בעיקר בגלל בעיות בריאותיות מצידו של הנזי, הסולן. הבונוס הוא אחד מתוך השירים ש'אבדו'.



סיכום האלבום

'נייטפול' לא היה אלבום כה מוצלח אם לא היה מכיל כל כך הרבה שירים מוצלחים, הנשזרים זה בזה בצורה אלגנטית ומקצועית. הוא גם לא היה מרגש כל כך, אם לא היה מתבסס על מקור מפורסם ועשיר כמו ה'סילמריליון' שהפך לספר-פולחן. ואין ספק שבלי הובלתו הכריזמטית של הסולן, הנזי קורש, האלבום היה קורס אל תוך עצמו. אך זוהי ההצטלבות הנדירה בין מוסיקה משובחת, הגשה משכנעת, הפקה חכמה, בסיס לירי מוצלח ועיבוד יעיל - שהפכה את 'נייטפול' למה שהוא: מוצר-חובה לכל מי שמתעניין במטאל פרוגרסיבי שהוקלט בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הרימסטר של ורג'ן מ-2007 רק הפך אותו יותר אטרקטיבי, יותר מלוטש ונקי לאוזן.


Imaginations Through the Looking Glass
Imaginations Through the Looking Glass
דיוידי של בליינד גרדיאן מ-2004
לא מפתיע לגלות ששירי האלבום עוברים פחות טוב בהופעה חיה. בדיוידי של הלהקה, שצולם ב-2003 ויצא לאור ב-2004, בוצעו מספר שירים מ'נייטפול' מול קהל גרמני אוהד במיוחד. בהשוואה לאלבום האולפני, החומר עובד פחות טוב על הבמה, ולא רק בגלל שאי אפשר להכפיל את קולו של הנזי באותה גרנדיוזיות, כמו בגרסה האולפנית הנוצצת; גם הגיטרות ההרמוניות של אולבריך לא מוכפלות באותו אופן, והאפקט הקונטרה-פונקטי שלהם כמעט ולא נשמע. מעבר לכך, האפקטים הקוליים המיוחדים באלבום לא עוברים מול קהל, וקשה מאוד לדמיין את העולם הטולקיני כשרואים רק את הלהקה על הבמה. ואולי חשוב מכל: האלבום מתפקד במיטבו כשהוא מושמע ברצף, כי למרות שכל שיר עומד בזכות עצמו, החבילה כולה נהנית מסינרגיה פנימית: השלם עולה עשרות מונים על סכום חלקיו.


קשה להגזים באפקטיביות, השלמות והעוצמה האפית של 'נייטפול'. בליינד גרדיאן נשענה על הפופולריות והחשיבות של טולקין, אך עשתה זאת בחוכמה ובמיומנות, תוך הפגנת דמיון רב. האלבום מגוון מאוד, נע בין המטאלי לסימפוני, האקוסטי והתיאטרלי. קטעי המעבר קצרים ולא מעיקים; סולואי הגיטרה חסכוניים ומלודיים; השירה כבירה, הווקאליזות מפעימות; הליריקה מעודדת את המאזין לרוץ ל'סילמריליון' וללמוד את החומר. הנזי קורש עשה בחוכמה כאשר בחר להציג את הגיבורים הטראגיים של טולקין, על צדדיהם האפלים: אלו דמויות קלאסיות לאלבום מטאל, כי נידונו לגורל אכזר. במוסיקה של בליינד גרדיאן, אין הבדל קיצוני מדי בין ה'טובים' וה'רעים': כולם מבצעים טעויות חמורות, כולם נשאבים לצד האפל באישיותם, כולם חוטאים וכולם מתים - או סובלים לנצח, ללא אפשרות לישועה.

לסיכום, זהו לא רק אלבומה הטוב ביותר של הלהקה עד כה, אלא גם עיבוד הרוק הטוב ביותר ל'סילמריליון' מאז ומעולם, וללא ספק אחד מאלבומי המטאל הפרוגרסיבי הטובים ביותר שיצאו אי-פעם לאור בגרמניה. אף אחד מאלבומיה האחרים של 'בליינד גרדיאן' אינו כה מוצלח. 'נייטפול' עובר בהצטיינות יתרה את מבחן ההאזנות החוזרות, ומעניק סיפוק אדיר למי שמוכן למצוא את הקשר החשוב שבין הטקסט הטולקינאי והמוסיקה הפרוג-מטאלית.

הציון: 10/10

 מה אומרים הציונים?

 תגובות על בליינד גרדיאן

תגובות

***