 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Blotted Science The Machinations of Dementia 2007 EclecticElectric USA (57:12) ביקורת: אורי ברייטמן 14/3/08 | |
אף אחד לא ציפה לזה. מלבד, כמובן, קומץ הפרוג-מטאליסטים שעבורם השם רון ג'רזומבק הוא לא ג'יבריש. אלבום הבכורה של בלוטד סיינס הוא כמו ארבעה מרפקים לצלעות בתחילתו של יום בהיר, או אולי - טרור מוסיקלי על אוזניים ללא אבטחה צמודה. את המוסיקה הזאת אפשר לכנות טק-מטאל (Tech-Metal), ובאותה מידה גם אקסטרים פרוג-מטאל. זהו אלבום אינסטרומטאלי (בלי נ' - InstruMetal) למי שמוכן לוותר על ליריקה, על בלאדות, על זמרת חטובה, על להיטי-רדיו ועל רחמים באופן כללי.
רון ג'רזומבק, הגיטריסט ומנהיג ההרכב, צבר קילומטראז' מכובד בסצינת המטאל הפרוגרסיבי בארה"ב. בסוף שנות השמונים הוא הפציע בטקסס עם להקת ווצ'טאואר (Watchtower) שהיממה את מאזיני המטאל המשועממים. מצויד בשלל טריקים ותרגילים חדשים, שחרגו מתחום המהירות הטהורה והברק הטכני הריקני, עזר ג'רזומברק לפתח את סגנון הפרוג-מטאל, שהיה אז עדיין בתחילת דרכו. עם זאת, ג'רזומברק לא נהנה מן ההצלחה המסחרית של עמיתיו לז'אנר, דרים ת'יאטר; הוא פשוט לא רצה לכתוב להיטים.
מאז הספיק ג'רזומברק להקים הרכב נוסף בשם 'ספסטיק אינק' (Spastic Ink), גם הוא מבריק ואף משעשע, אך עדיין מחתרתי למדי. ג'רזומברק לא אוהב להתפשר, ונטה לבלבל את קהילת המטאל עם שילוב בין חוש הומור של סרטים מצויירים ובין נגינה וירטואוזית באופן קיצוני, כזו שמתחה -- וממשיכה למתוח, יש לציין -- עד קצה גבול היכולת את הכישורים העצביים של המוח האנושי. עכשיו הוא מגיח עם בלוטד סיינס, עוד ניסוי חסר-פשרות באוונגארד מטאליסטי, והחגיגה שטופת הסטרואידים המוסיקליים נמשכת בשינויים מסוימים.
להקת בלוטד סיינס
מימין לשמאל: אלכס וובסטר (בס); צ'רלי זלני (תופים); רון ג'רזומבק (גיטרות)
ההקדמה ההיסטורית המעייפת הזאת נועדה להבהיר נקודה פשוטה: ג'רזומבק הוא תופעה של ממש. מעבר ליכולת טכנית בלתי ניתנת להכחשה, החשיבה המלודית שלו מקורית מאוד, ולכן הביצועים שלו אינם ניתנים לחיזוי. המוסיקה של בלוטד סיינס (אפשר לשמוע דגימות טובות באתר שלהם במייספייס), בדומה מאוד למוסיקה של ספסטיק אינק, מבודדת את עצמה מן הקונספט המוכר של "שיר" או "אפוס".
פיתוח הקטעים באלבום מבוסס על הגיון פנימי אד-הוק בלבד, ולא על נוסחאות מוכתבות. יש כאן רגעים שיגרמו לנהגים ללחוץ על דוושת הגאז עד שהמנוע יעוף מן הרכב; יש כאן ריפים שיגרמו לנשים בחודש השלישי להריונן לקחת קונקורד לבית החולים; יש כאן תרגילים ריתמיים שיגרמו למתופפים מתחילים לשרוף את המקלות ולהירשם בדחיפות למינזר טיבטי. זה לא רק פרוג-מטאל על ערימה של סטרואידים: יש כאן מוסיקה מצמררת, מבעיתה וממכרת - אך יש בה תיחכום, מורכבות וקמצוץ של גאונות.
הרמה באלבום אינה אחידה לגמרי. לצד קטעים מעולים (כגון "סינפטיק פלסטיסטי", "נייט טרור", "אינסומניאק" ושני הקטעים הסוגרים: "אדנוסין ברייקדאון" ו-"אדנוסין בילדאפ") יש קטעים שאפשר לסווג אותם כקטעי-מעבר, התפרצויות אנרגיה, מרגיעונים (הכל יחסי) או פשוט 'פילרים' (מלשון Fillers). למרות ההסתייגות הנ"ל, האלבום זורם יפה כמכלול, וגם בשפל הנמוך ביותר של "מזימות השטיון" (כן, זה התרגום העברי של הביטוי האנגלי 'דה משיניישנז אוף דמנשיה'; אפשר גם "קנוניות הדמנציה", או ''תחבולות הטירוף'', ''תעלולי הדמנטיה'', אם מתעקשים), הוא עדיין מסעיר יותר מרוב אלבומי המטאל שיצאו ב-2007, ומרוב אלבומי ה"טק-מטאל" שיצאו בשנות האלפיים.
למרות שמדובר, על הנייר, בשלושה מוסיקאים בלבד, אין לנו כאן עסק עם פאואר-טריו, אלא רביעייה של ממש. ג'רזומבק מכפיל את תפקידי הגיטרות ללא הרף, כך שנוצרות מספר שכבות הרמוניות, עם דיאלוגים, גיבויי-ריפים ושלל תרגילים השמורים ללהקה מן המניין. מי שנכווה בעבר מאלבומים של "פאואר-טריו" עם צליל רזה מדי, ימצא ש"בלוטד סיינס" לא חוסכים בשכבות ולא נחים לרגע. מעבר לעבודה הבלתי-תאומן של ג'רזומבק לאורך כל הדרך (ארפג'ים סילוניים זה חלק מהסיפור), גם וובסטר הבסיסט וזלני המתופף מגירים גאלונים של זיעה אל רצפת האולפן. יחידת הקצב עומדת בקצב המטמטם של הגיטריסט עד השנייה האחרונה של המירוץ הפרוגרסיבי בן 57 הדקות הזה.
הנסיונות לסווג את האלבום הזה במגירת ה"מטאל" הפשטני, הוולגרי והמסורבל עולים בתוהו ובוהו. להקת "בלוטד סיינס" נעזרת במגוון רחב מאוד של טכניקות הרמוניות וקיצביות מתקדמות, שמטרתן לשמור על מתח מתמיד מצד המאזין העירני. ג'רזומבק ועמיתיו מוציאים לפועל עיבודים כמו-תזמורתיים שלא יביישו את שוחרי המוסיקה הקלאסית המודרנית, בתנאי שהם מסוגלים לספוג צונאמי של דיסטורשן לורידים.
השלישייה מתוזמרת להפליא, מתואמת בחדות מירבית גם ברגעי האכזריות האפלה ביותר, ומקפצת בחדווה בלתי מוסברת אל מול כל אתגר, לא משנה באיזו מהירות (טמפו) הוא כתוב. זה היה יכול להיות תענוג לראות אותם בהופעה חיה, אבל רק בתנאי שגיטריסט נוסף (ואולי אפילו שניים נוספים) יצטרפו להרכב כדי להעביר לבמה את מה שהוקלט, במאמץ רב, באולפן שלהם בסאן-אנטוניו, טקסס.
עשרות האזנות ל"מזימות השטיון" רק מחזקות את ודאות פסק הדין של ביקורת זו: אלבום שדוחס בואקום כמות עצומה של רעיונות מוסיקליים המבוצעים בביטחון ובמקצועיות. הרושם הראשוני שנוצר, לכאורה, הוא ש"בלוטד סיינס" מתמקדת רק ביכולת אינסטרומנטלית רצחנית, שבגללה נאלץ ג'רזומבק לעבור ארבעה ניתוחים בידיו. אך בפועל, זוהי דווקא רמת הלחנים והעיבודים, הגבוהה מן הממוצע בז'אנר הנישתי הזה, שמצדיקה את רכישת האלבום הישר מן הלהקה (בלי לשלם לחברת תקליטים מושחתת בדרך).
הסיבה שבגללה האלבום לא מקבל ציון גבוה באופן מיוחד, היא זו: דווקא בגלל ש"בלוטד סיינס" כל כך מנסה להתחמק מקלישאות, שבלונות ומאניירות מוסיקליות -- שלעתים מציפות את ז'אנר הפרוג-מטאל בפרט, והמטאל בכלל -- בולטים הרגעים המעטים שבהם גם היא נופלת לאותם בורות מפתים שבהם ממתינות לה התבניות הידועות והנוחות של המטאל.
מעבר לכך, "בלוטד סיינס" היא עדיין להקת מטאל (פרוג או לא פרוג, אקסטרים או לא אקסטרים), ומנעד הצלילים שהיא בוחרת להשתמש בו עדיין כפוף לגבולות הקשיחים-למדי של הז'אנר בה היא מעוניינת לפעול. לכן גם כאשר "בלוטד סיינס" מפתיעה את מאזיניה, היא עושה זאת רוב הזמן בתוך מרחב צר-יחסית של דיסטורשן, ריפים קצרים ומהירים, והרבה אלימות. במילים פשוטות: לא תמצאו כאן קלידים, כלי נשיפה, ליריקה עמוקה או עיבוד תזמורתי מבריק. החבר'ה באו לרטש את הגיטרות והתופים שלהם, לא להמציא מחדש את הרוק האוונגארדי.
לכן, לצד הברקות מקסימות כמו אפקט של מערת עטלפים, יש אכזבות קלות בדמות "מכונות ירייה מוסיקליות" שנמשכות כמה עשרות שניות, ומזכירות להקות מטאל משמימות. כשזה קורה, זה לא הורס את האלבום, אבל מפחית מן הרושם הסופי שלו. לאור הליריקה והשירה המאכזבים שפגעו באלבומה השני של "ספסטיק אינק", ג'רזומבק פעל בתבונה כשבחר להשאיר את "בלוטד סיינס" במרחב האינסטרומנטלי הנקי. גם ההפקה המוסיקלית והרימסטר המעולה הם כמה רמות מעל לצליל המאכזב שהופק בשני אלבומיה של "ספסטיק אינק" - במיוחד בזה מ-1997 (התופים האלקטרוניים פשוט לא עובדים) אבל גם בשני, שהוקלט ב-2004.
אם משווים את מה שהולך כאן לדברים שנעשו בעבר על ידי להקות דומות כמו ספיירל ארכיטקט, פלאנט-אקס, ליקוויד טנשן אקספרימנט, דת', משוגע, אתאיסט, נקרופגיסט, אגורא, טוויסטד אינטו פורם, ביהולד דה ארקטופוס או קנווס סולריס -- בלוטד סיינס נמצאת במקום מצוין, במיוחד למי שאוהב את המטאל הפרוגרסיבי שלו בלי זמר מטריד.
שימו בצד את האסונות שהתרגלתם לספוג בשקט מצד להקות מטאל קיצוניות: "גראולים" מכוערים; ליריקה שטוחה; נגינה כבדה וחסרת-חן; מסרים פגאניים בגרוש; נסיון מלאכותי להישמע גותי ושחור בכל מחיר; עכשיו קבלו את המוסיקליות הטהורה, הנקייה והמרעננת של להקה חדשה ומומלצת להחריד. הגישה, הסגנון והביצוע נוטים כולם אל ה"אקסטרים", ובכוונה תחילה. זה לא אומר שאין כאן כמה רגעים שקטים, אפילו מלנכוליים, אבל בגדול - אל תנסו לנגן את זה בבית: חבל על הגפיים שלכם.
The Animation of Entomology
2011 באוקטובר 2011 הוציאה 'בלוטד סיינס' אלבום שני, הפעם EP באורך 25 דקות בלבד. שמו: האנימציה של האנטומולוגיה (The Animation of Entomology). אנטומולוגיה, לידיעתכם, היא תורת החרקים. המוסיקה ב-EP הזה חוקרת את אותו עולם מוסיקלי מסחרר ומפחיד של ''דמנטיה''. הצוות, לעומת זאת, הוא כמעט אותו הצוות: הנס גרוסמן מחליף את זלני על התופים, וביצועיו על מערכת התופים טובים כמעט כמו קודמו. הרעיונות ההרמוניים של הצמד ג'רזומבק+וובסטר דומים מאוד לאלבום הבכורה, ורמת התוכן היא כמעט באותה רמה. מי שהתלהב מהאלבום ב-2007 יאהב גם את זה שיצא ב-2011, למרות שהוא הרבה יותר קצר, ופחות חדשני (אחרי שמאזינים לראשון ומבינים את הראש). אז אין ספק שהשני אינו מהווה שיפור על קודמו, ואיננו מראה התפתחות כלשהי. העיקר שאין בו 'גראולים', כי פשוט אין זמר.
רון ג'רזומבק, הגיטריסט ומנהיג ההרכב, צבר קילומטראז' מכובד בסצינת המטאל הפרוגרסיבי בארה"ב. בסוף שנות השמונים הוא הפציע בטקסס עם להקת ווצ'טאואר (Watchtower) שהיממה את מאזיני המטאל המשועממים. מצויד בשלל טריקים ותרגילים חדשים, שחרגו מתחום המהירות הטהורה והברק הטכני הריקני, עזר ג'רזומברק לפתח את סגנון הפרוג-מטאל, שהיה אז עדיין בתחילת דרכו. עם זאת, ג'רזומברק לא נהנה מן ההצלחה המסחרית של עמיתיו לז'אנר, דרים ת'יאטר; הוא פשוט לא רצה לכתוב להיטים.
מאז הספיק ג'רזומברק להקים הרכב נוסף בשם 'ספסטיק אינק' (Spastic Ink), גם הוא מבריק ואף משעשע, אך עדיין מחתרתי למדי. ג'רזומברק לא אוהב להתפשר, ונטה לבלבל את קהילת המטאל עם שילוב בין חוש הומור של סרטים מצויירים ובין נגינה וירטואוזית באופן קיצוני, כזו שמתחה -- וממשיכה למתוח, יש לציין -- עד קצה גבול היכולת את הכישורים העצביים של המוח האנושי. עכשיו הוא מגיח עם בלוטד סיינס, עוד ניסוי חסר-פשרות באוונגארד מטאליסטי, והחגיגה שטופת הסטרואידים המוסיקליים נמשכת בשינויים מסוימים.
להקת בלוטד סיינס
מימין לשמאל: אלכס וובסטר (בס); צ'רלי זלני (תופים); רון ג'רזומבק (גיטרות)
ההקדמה ההיסטורית המעייפת הזאת נועדה להבהיר נקודה פשוטה: ג'רזומבק הוא תופעה של ממש. מעבר ליכולת טכנית בלתי ניתנת להכחשה, החשיבה המלודית שלו מקורית מאוד, ולכן הביצועים שלו אינם ניתנים לחיזוי. המוסיקה של בלוטד סיינס (אפשר לשמוע דגימות טובות באתר שלהם במייספייס), בדומה מאוד למוסיקה של ספסטיק אינק, מבודדת את עצמה מן הקונספט המוכר של "שיר" או "אפוס".
פיתוח הקטעים באלבום מבוסס על הגיון פנימי אד-הוק בלבד, ולא על נוסחאות מוכתבות. יש כאן רגעים שיגרמו לנהגים ללחוץ על דוושת הגאז עד שהמנוע יעוף מן הרכב; יש כאן ריפים שיגרמו לנשים בחודש השלישי להריונן לקחת קונקורד לבית החולים; יש כאן תרגילים ריתמיים שיגרמו למתופפים מתחילים לשרוף את המקלות ולהירשם בדחיפות למינזר טיבטי. זה לא רק פרוג-מטאל על ערימה של סטרואידים: יש כאן מוסיקה מצמררת, מבעיתה וממכרת - אך יש בה תיחכום, מורכבות וקמצוץ של גאונות.
הרמה באלבום אינה אחידה לגמרי. לצד קטעים מעולים (כגון "סינפטיק פלסטיסטי", "נייט טרור", "אינסומניאק" ושני הקטעים הסוגרים: "אדנוסין ברייקדאון" ו-"אדנוסין בילדאפ") יש קטעים שאפשר לסווג אותם כקטעי-מעבר, התפרצויות אנרגיה, מרגיעונים (הכל יחסי) או פשוט 'פילרים' (מלשון Fillers). למרות ההסתייגות הנ"ל, האלבום זורם יפה כמכלול, וגם בשפל הנמוך ביותר של "מזימות השטיון" (כן, זה התרגום העברי של הביטוי האנגלי 'דה משיניישנז אוף דמנשיה'; אפשר גם "קנוניות הדמנציה", או ''תחבולות הטירוף'', ''תעלולי הדמנטיה'', אם מתעקשים), הוא עדיין מסעיר יותר מרוב אלבומי המטאל שיצאו ב-2007, ומרוב אלבומי ה"טק-מטאל" שיצאו בשנות האלפיים.
למרות שמדובר, על הנייר, בשלושה מוסיקאים בלבד, אין לנו כאן עסק עם פאואר-טריו, אלא רביעייה של ממש. ג'רזומבק מכפיל את תפקידי הגיטרות ללא הרף, כך שנוצרות מספר שכבות הרמוניות, עם דיאלוגים, גיבויי-ריפים ושלל תרגילים השמורים ללהקה מן המניין. מי שנכווה בעבר מאלבומים של "פאואר-טריו" עם צליל רזה מדי, ימצא ש"בלוטד סיינס" לא חוסכים בשכבות ולא נחים לרגע. מעבר לעבודה הבלתי-תאומן של ג'רזומבק לאורך כל הדרך (ארפג'ים סילוניים זה חלק מהסיפור), גם וובסטר הבסיסט וזלני המתופף מגירים גאלונים של זיעה אל רצפת האולפן. יחידת הקצב עומדת בקצב המטמטם של הגיטריסט עד השנייה האחרונה של המירוץ הפרוגרסיבי בן 57 הדקות הזה.
הנסיונות לסווג את האלבום הזה במגירת ה"מטאל" הפשטני, הוולגרי והמסורבל עולים בתוהו ובוהו. להקת "בלוטד סיינס" נעזרת במגוון רחב מאוד של טכניקות הרמוניות וקיצביות מתקדמות, שמטרתן לשמור על מתח מתמיד מצד המאזין העירני. ג'רזומבק ועמיתיו מוציאים לפועל עיבודים כמו-תזמורתיים שלא יביישו את שוחרי המוסיקה הקלאסית המודרנית, בתנאי שהם מסוגלים לספוג צונאמי של דיסטורשן לורידים.
השלישייה מתוזמרת להפליא, מתואמת בחדות מירבית גם ברגעי האכזריות האפלה ביותר, ומקפצת בחדווה בלתי מוסברת אל מול כל אתגר, לא משנה באיזו מהירות (טמפו) הוא כתוב. זה היה יכול להיות תענוג לראות אותם בהופעה חיה, אבל רק בתנאי שגיטריסט נוסף (ואולי אפילו שניים נוספים) יצטרפו להרכב כדי להעביר לבמה את מה שהוקלט, במאמץ רב, באולפן שלהם בסאן-אנטוניו, טקסס.
עשרות האזנות ל"מזימות השטיון" רק מחזקות את ודאות פסק הדין של ביקורת זו: אלבום שדוחס בואקום כמות עצומה של רעיונות מוסיקליים המבוצעים בביטחון ובמקצועיות. הרושם הראשוני שנוצר, לכאורה, הוא ש"בלוטד סיינס" מתמקדת רק ביכולת אינסטרומנטלית רצחנית, שבגללה נאלץ ג'רזומבק לעבור ארבעה ניתוחים בידיו. אך בפועל, זוהי דווקא רמת הלחנים והעיבודים, הגבוהה מן הממוצע בז'אנר הנישתי הזה, שמצדיקה את רכישת האלבום הישר מן הלהקה (בלי לשלם לחברת תקליטים מושחתת בדרך).
הסיבה שבגללה האלבום לא מקבל ציון גבוה באופן מיוחד, היא זו: דווקא בגלל ש"בלוטד סיינס" כל כך מנסה להתחמק מקלישאות, שבלונות ומאניירות מוסיקליות -- שלעתים מציפות את ז'אנר הפרוג-מטאל בפרט, והמטאל בכלל -- בולטים הרגעים המעטים שבהם גם היא נופלת לאותם בורות מפתים שבהם ממתינות לה התבניות הידועות והנוחות של המטאל.
מעבר לכך, "בלוטד סיינס" היא עדיין להקת מטאל (פרוג או לא פרוג, אקסטרים או לא אקסטרים), ומנעד הצלילים שהיא בוחרת להשתמש בו עדיין כפוף לגבולות הקשיחים-למדי של הז'אנר בה היא מעוניינת לפעול. לכן גם כאשר "בלוטד סיינס" מפתיעה את מאזיניה, היא עושה זאת רוב הזמן בתוך מרחב צר-יחסית של דיסטורשן, ריפים קצרים ומהירים, והרבה אלימות. במילים פשוטות: לא תמצאו כאן קלידים, כלי נשיפה, ליריקה עמוקה או עיבוד תזמורתי מבריק. החבר'ה באו לרטש את הגיטרות והתופים שלהם, לא להמציא מחדש את הרוק האוונגארדי.
לכן, לצד הברקות מקסימות כמו אפקט של מערת עטלפים, יש אכזבות קלות בדמות "מכונות ירייה מוסיקליות" שנמשכות כמה עשרות שניות, ומזכירות להקות מטאל משמימות. כשזה קורה, זה לא הורס את האלבום, אבל מפחית מן הרושם הסופי שלו. לאור הליריקה והשירה המאכזבים שפגעו באלבומה השני של "ספסטיק אינק", ג'רזומבק פעל בתבונה כשבחר להשאיר את "בלוטד סיינס" במרחב האינסטרומנטלי הנקי. גם ההפקה המוסיקלית והרימסטר המעולה הם כמה רמות מעל לצליל המאכזב שהופק בשני אלבומיה של "ספסטיק אינק" - במיוחד בזה מ-1997 (התופים האלקטרוניים פשוט לא עובדים) אבל גם בשני, שהוקלט ב-2004.
אם משווים את מה שהולך כאן לדברים שנעשו בעבר על ידי להקות דומות כמו ספיירל ארכיטקט, פלאנט-אקס, ליקוויד טנשן אקספרימנט, דת', משוגע, אתאיסט, נקרופגיסט, אגורא, טוויסטד אינטו פורם, ביהולד דה ארקטופוס או קנווס סולריס -- בלוטד סיינס נמצאת במקום מצוין, במיוחד למי שאוהב את המטאל הפרוגרסיבי שלו בלי זמר מטריד.
שימו בצד את האסונות שהתרגלתם לספוג בשקט מצד להקות מטאל קיצוניות: "גראולים" מכוערים; ליריקה שטוחה; נגינה כבדה וחסרת-חן; מסרים פגאניים בגרוש; נסיון מלאכותי להישמע גותי ושחור בכל מחיר; עכשיו קבלו את המוסיקליות הטהורה, הנקייה והמרעננת של להקה חדשה ומומלצת להחריד. הגישה, הסגנון והביצוע נוטים כולם אל ה"אקסטרים", ובכוונה תחילה. זה לא אומר שאין כאן כמה רגעים שקטים, אפילו מלנכוליים, אבל בגדול - אל תנסו לנגן את זה בבית: חבל על הגפיים שלכם.
The Animation of Entomology
2011 באוקטובר 2011 הוציאה 'בלוטד סיינס' אלבום שני, הפעם EP באורך 25 דקות בלבד. שמו: האנימציה של האנטומולוגיה (The Animation of Entomology). אנטומולוגיה, לידיעתכם, היא תורת החרקים. המוסיקה ב-EP הזה חוקרת את אותו עולם מוסיקלי מסחרר ומפחיד של ''דמנטיה''. הצוות, לעומת זאת, הוא כמעט אותו הצוות: הנס גרוסמן מחליף את זלני על התופים, וביצועיו על מערכת התופים טובים כמעט כמו קודמו. הרעיונות ההרמוניים של הצמד ג'רזומבק+וובסטר דומים מאוד לאלבום הבכורה, ורמת התוכן היא כמעט באותה רמה. מי שהתלהב מהאלבום ב-2007 יאהב גם את זה שיצא ב-2011, למרות שהוא הרבה יותר קצר, ופחות חדשני (אחרי שמאזינים לראשון ומבינים את הראש). אז אין ספק שהשני אינו מהווה שיפור על קודמו, ואיננו מראה התפתחות כלשהי. העיקר שאין בו 'גראולים', כי פשוט אין זמר.
לסיכום, אלבום הבכורה של "בלוטד סיינס" הוא אוסף של שוקים חשמליים מבורכים, מרעננים וממריצים ביותר. הלהקה שומרת מרחק מן הוולגריות המאפיינת את המטאל הקיצוני, אך אין בה שמץ מן העדינות המרוסנת של הפרוג הסימפוני. לפניכם שלושה מוסיקאים עצמאיים שהולכים עד הסוף המר והמצמרר, ומפיחים רוח-חיים בז'אנר ה'פרוג-מטאל' שקפא על שמריו לאחרונה. הלהקה מפנה עורף לקהל חובבי הלהיטים והמצעדים, הפזמונים וההמנונים -- ומחבקת בחום את הגרעין הקשה של חובבי הפרוג האתגרי: אלו שמוכנים לטפס על הר מטאלי תלול ומחודד, כדי לנשום לזמן קצר את אוויר הפסגות המשכר שבסופו.
הציון: 8.5/10
תגובות על בלוטד סיינס
|
ספיירל ארכיטקט - איי סקפטיק'ס יוניברס
פלאנט-אקס - קוואנטום
ליקוויד טנשן אקספרימנט
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")