רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Black Light Syndrome

Bozzio Levin Stevens

Black Light Syndrome

1997 Magna Carta Records

USA

(47:56)

Magnacarta.net



ביקורת: אורי ברייטמן

האלבום האינסטרומנטלי הזה, 'בלאק לייט סינדרום' של להקת בוזיו-לוין-סטיבנס, הוא אחת ההפתעות הנעימות שיצאו מבית חברת התקליטים הפרוגית "מגנא כרטא" בתחילת שנות האלפיים, בעיר ניו-יורק. הוא מציג פאואר-טריו (Power Trio) מצ'ואיסטי שנע בלי להתנצל על הגבולות המטושטשים בין רוק מתקדם, פיוז'ן, מטאל, ניו אייג' וג'אז אורבני.


השלישייה הזו היא פקעת תוססת של ניגודים. סטיב סטיבנס, גיטריסט מטאלי פטפטן, נוטה לגלוש לעיתים למחוזות מוכרים-מדי וחרושים-מדי. טוני לוין, בסיסט גמלוני עם יצר עז להרפתקנות ספונטית, הוא דווקא הצלע השמרנית בהרכב. טרי בוזיו, אגדת רוק היפראקטיבית וגם מתופף מוכשר להחריד, מציג פיתוח נוסף במיזוג התרבותי הפורה בין מערב (אמריקה) למזרח (הודו). איכשהו, הם נשמעים טוב ביחד.


אפשר לתאר את המשולש הזה מכמה זוויות התבוננות. אחת מהן היא להדגיש את העובדה שבוזיו משתמש בכלי הקשה אקזוטיים, ויחד עם לוין (אשף ה"צ'אפמן סטיק") מרכיב יחידת קצב עם צליל קדמוני-משהו, כמו ממותה שמתרוצצת ללא מטרה ברחבי אצטדיון. מעליהם מתנוסס סטיבנס, כולו מכור לאדרנלין, משתובב ומתענג על כל פעלולי המאצ'ואיזם שגיטרה חשמלית מרובת-אפקטים יכולה להעניק לכל מי שמוכן לשחק איתה בלי לחשוש.


זווית אחרת תציע את סטיבנס כליבו של ההרכב. הוא מביא את המלודיות, הוא מספק את עיקר העניין, והוא מוביל את האילתורים קדימה. מסביבו מתפתלים בוזיו ולוין: הראשון לא מפסיק לחתור למגע ולהציע דעות מקוריות על מה שנראה מובן מאליו, והשני מגשר בין השניים בעזרת שליטה מוחלטת בתדרים הנמוכים של ההקלטה כולה, נוגע לנו בבטן תוך שהוא מהרהר על הקרקעית.


חובבי האילתור הקשוח עלולים להנות מאוד מן האלבום הזה. הוא מציג הזדמנות מעניינת להשוואה עם אלבום מעניין בהרבה, פוליטאון, שגם בו מככבת שלישייה אינסטרומנטלית עם אותו טרי בוזיו בתפקיד המתופף, אך עם דיויד תורן על הגיטרה ומיק קארן על הבאס. כאן מוביל סטיבנס את השניים האחרים לכיוון האקשן הבלתי-פוסק: הוא לא ממש חובב הרהורים והיסוסים, ונוטה לפתח מוטיבים בצורה ישירה, ללא מעקפים. במקרה של פוליטאון, הגיטריסט דיויד תורן הפך את האלבום למסע פילוסופי לחקר הצליל, הזמן והמרחב. כאן, בעולם תסמונת האור השחור, התוצאה הסופית הרבה פחות מופשטת, אבל גם הרבה יותר צפויה-מראש.


הגבול הדק בין ג'אם סשן חביב ובין יצירה רצינית נחצה לא פעם ולא פעמיים כאן. זה בהחלט עשוי לקרות אם יש לך רק ארבעה ימים להשקיע בהקלטה עצמה. מבין שבעת הקטעים, יציאת הפלמנקו 'דואנדה' (Duende) היא הקטע החלש באלבום כולו, שכן היא נכנסת לז'אנר שבו לשלושה אין שום יתרון יחסי על כל הרכב דרום-ספרדי אחר בעולם.


הנגיעות הניו-אייג'יות עם הגיטרה האקוסטית העדינה בקטע 'בוק אוף אאורז' (Book of Hours) ) מזכירות מאוד את הקו האירופאי הנקי של אלבומי חברת אי-סי-אם (ECM) אבל סטיבנס לא ניחן באותה בחשיבה ייחודית מספיק כדי להתחרות במיטב מאלתרי הלייבל האיכותי ההוא.


ההפקה המוסיקלית מפזרת "Echo" בנדיבות על שלושתם, ומאפשרת לצלילים שלהם לתפוס הרבה יותר נפח בלי להישמע בומבסטי מדי. עיון בחוברת המצורפת לדיסק מסביר שבוזיו נותר באולפן לבדו כשבועיים בשביל לבשל את המיקס עם איש הסאונד, ללא עזרת השניים האחרים, שעזבו לטובת עיסוקים אחרים. ככל הנראה, הטכנאי והמפיק המוסקלי ידעו מתי להסיר את האפקטים באופן זמני, כדי להחזיר את הגוון הג'אזי הנקי לכמה דקות פה ושם.


זה לא היה ניסוי ראשון ואחרון: השלישייה העליזה הוציאה אלבום נוסף ביולי 2000, שמו 'סיטיואיישן דיינג'רס' (Situation Dangerous). הפקת האלבום השני, בניגוד לקודמו, נמשכה זמן רב יותר. האזנתי לו במלואו, אבל כבר במדור הדגימות באתר 'מגנא כרטא' מבינים שהתוצאה הסופית אמנם פחות ספונטנית אך דומה מדי לכיוון המוסיקלי של האלבום הקודם, כך שאין כאן שום הפתעות. אפשר גם להבחין שם טוב יותר בהשפעות הפיוז'ניות של ג'ון מקלפלין והמהווישנו אורקסטרה. עם זאת, השלושה לא זרקו החוצה את השפעות הפלמנקו, שעדיין נשמעות לעתים מנותקות מן ההקשר הכללי.


מה הופך את "תסמונת האור השחור" לאלבום ראוי להצצה? בסופו של דבר, זהו התיפוף היצירתי והמהדהד של בוזיו, הסבלנות של לוין והבטחון העצמי של סטיבנס שמחזיקים את הכל בלי לאבד עניין. חלק מהמוטיבים לעוס למדי, חלק מהפיתוחים כבר נשמעו יותר ממאה פעמים בעבר, אבל מכיוון שמדובר במוסיקאים ברמה גבוהה, לפחות בחלק מהזמן אי אפשר להתלונן.

לסיכום, זו לא יצירת מופת בשום אופן, והייתי בהחלט ממליץ על פוליטאון כדוגמה ל"איך עושים זאת עם יותר מחשבה, יותר אומץ, ויוצאים באמת גדולים בסוף". הנגנים טובים, ההפקה טובה, הלחנים והעיבודים סבירים, אבל שלושת המוסיקאים האלה לא באמת העזו לחרוג מן התלם שבו צעדו מוסיקאים כה רבים עד היום.

הציון: 8/10

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים באותו סגנון







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")