 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Between The Buried and Me The Parallax II: Future Sequence 2012 Metal Blade Records USA (North Carolina) (72:32)
18/11/12 | |
יותר משלוש שנים עברו מאז אלבום האולפן האחרון של להקת "ביטווין דה בריד אנד מי", שנקרא לה כאן בקיצור BTBAM. הרבה מים שחורים וזועפים זרמו מתחת לפרטבורד שלהם מאז האלבום "דה גרייט מיסדיריקט". הלהקה עזבה לייבל, חתמה עם 'מטאל בלייד', הוציאה אלבום אי-פי (EP) וחרשה את העולם, כולל הופעה מרהיבה בישראל, ב-10-09-2011.
האלבום החדש, העונה לשם המורכב 'פאראלקס שתיים: רצף עתיד' או בקיצור TPFS, הוא המשך קונספטואלי ישיר לאלבום האי-פי מ-2011 שענה לשם המורכב לא פחות, 'הפאראלקס: דיאלוגים של היפר-שינה' ("The Parallax: Hypersleep Dialogues"). הקונספט מאחורי האלבום החדש הוא מעט קשה לעיכול, יש להודות: שתי דמויות, משני מישורי קיום שונים, הופכות מודעות זו לזו איכשהו, ומתמודדות במקביל עם בעיות של האנושות בעולמות הנפרדים שלהן. לא פשוט. אני מוצא את עצמי מתחבר יותר לליריקה העמוקה והנוגה שהציגה הלהקה ב'גרייט מיסדירקט'; העומק המחשבתי בחלק מן השירים באותו אלבום ריגשו אותי בהחלט, דבר שלא קרה עם השירים שאחריו, גם אם חלקם כתוב ומנוסח לעילא.
ובכן, האי-פי מ-2011 היה מוצלח מאוד. קטע הפתיח בן 11 וחצי הדקות "Specular Reflection" היווה ללא ספק עליית מדרגה מבחינת הלהקה, והינו אחד מהמשובחים שביצירותיה; שני השירים הנוספים המשיכו קו זה. האי-פי, באורך כולל של 30 דקות, הציג את הלהקה במצב הכי עיקבי שלה. זה היה מבורך, אחרי מספר אלבומים שלעיתים הציגו שירים שהלכו לאיבוד במערבולת של סאונד לא מספיק מלוטש, או מפגני-שרירים במקום שירים.
מה, אם כן, תיכננו לנו חברי BTBAM עתה? גל-הלם של תענוג צרוף. האלבום TPFS בנוי כל כך טוב, מולחן עד כדי שלמות, מופק באופן הטוב ביותר שניתן לדרוש בז'אנר שכל כך קשה להפקה, ומבוצע באופן בלתי מתפשר, עד שלא ניתן אלא להרכין ראש ביראת כבוד.
הקהל חיבק את הלהקה בחזרה, והכניס אותה למצעד ה'בילבורד' (Billboard), מצעד מכירות האלבומים האמריקאי, למקום 22 המכובד בשבוע הראשון ליציאת האלבום. נשמע כמעט בלתי נתפס, שמוזיקה שהמילה ההולמת ביותר לתיאור הקשר שלה למיינסטרים האמריקני תהיה "אורתוגונליות", תיכנס למצעד המכירות במקום כה גבוה. מעריצי הפרוג-מטאל בכלל, ומעריצי BTBAM בפרט העניקו ללהקה מתנה יוצאת דופן בתמיכתם הפעם. תמיכה זו הושגה ע"י עבודה קשה של יותר מעשור. הלהקה עצמה נדהמה לגלות את הכניסה המרשימה ל'בילבורד', ומסרה הודעה נרגשת במיוחד למעריצים לאחר שהתוודעה לדבר.
השיר הראשון, "שלום להכל" ("Goodbye to everything"), הוא יציאה יוצאת דופן מבחינת הלהקה. זה לא שלא שמענו משהו בסגנון בעבר, אבל בדרך כלל הפתיחים של האלבומים של BTBAM נוטים להיות קודרים ועצובים. לא הפעם – מדובר בקטע נעים ומזו'רי, כמעט מתקתק, שמוביל לקטע השני, "אסטרל בודי" ("Astral Body"), קטע מטאלי אוונגרדי, גם הוא בעל אופי מז'ורי למדי. שיר זה זכה גם לקליפ מופק-היטב, המתאר את הקונספט של יציאת הנפש את הגוף. לאחר פתיח והצגת המוטיב המרכזי של הגיטרות, נכנסים כל הכלים למערבולת עוצמתית, שמדגימה את טיב ההפקה של ג'יימי קינג. כל הערוצים ברורים, כל כלי מופרד אך מאוזן עם האחרים והשירה. לדעתי, לא קיים היום אלבום פרוג-מטאל עם סאונד מהוקצע יותר.
הקטע השלישי, באורך 10 דקות, הוא כבר אלים יותר, ונפתח בעוצמה והמורכבות המזוהים כל כך עם ההרכב. החבר'ה לא עושים לעצמם חיים קלים, הם דואגים שהכל יהיה מסובך וקשה לביצוע – המלודיות, הריתמיקה, המשקלים, והמהירות. כל השירים באלבום, מלבד כמה קטעי מעבר קצרים, מכילים אינספור היפוכי קצב, משקלים א-סימטריים בקצב מהיר, ומלודיות מהפנטות. כל המבצעים נמצאים בשיאם האומנותי, ובשיא של יכולותיהם כנגנים (וזמרים). חברי הלהקה – טומי רוג'רס הסולן/קלידן/מסור חשמלי להשכרה, פול ואגונר הגיטריסט/מלחין ראשי, דאסטי ווארינג הגיטריסט, דן בריגס הבסיסט, ובלייק ריצ'רדסון המתופף האימתני, לא צריכים להוכיח את יכולותיהם לאף אחד. הם עשו זאת כבר מזמן.
המוזיקה המורכבת והמאוד-קשה לביצוע שלהם זוכה לטיפול בלתי מתפשר הן באולפן והן על הבמה. הטענה היחידה שהייתה לי עליהם הייתה ההפרזה לעיתים בהצגת היכולות האלו – קטעים כבדים ומהירים, "בלאסט-ביטס" ו"גריידים" של התופים הלקוחים מעולם המטאל הקיצוני ביותר, שלפעמים עבדו ולפעמים היוו מעמסה על האוזן. ב-"TPFS", האלבום החדש והבוגר שלהם, טומי רוג'רס ועמיתיו משתמשים באלמנטים אלו בכל שיר כמעט, אבל משהו בחשיבה השתנה – המאזין לא חש בעומס יותר; הכל מתחבר וזורם.
פעמים רבות בפרוגרסיב המודרני, שירים ארוכים בנויים מקטעים-קטעים, שלא תמיד מתחברים זה לזה באופן טבעי. BTBAM דואגים להחזיר עטרה ליושנה – המוזיקה זורמת, ושינויי קצב והרמוניה מתגנבים מהדלת האחורית ותופסים את המאזין לא מוכן. השירים בני 10 הדקות בממוצע בנויים בצורה מבריקה, ולמרות התהפוכות הבלתי פוסקות מצליחים לשמור על שביל קוהרנטי של הלחנה כל העת.
צריך לציין שני קטעים באופן מיוחד: "אקסטרימופיל עילית" ("Extremophile elite"), רצועה 5, ורצועה 10, "מלטינג סיטי" ("Melting city"); שניהם באורך 10 דקות בערך, ומכילים קטעי פרוג-מטאל וג'אז-פיוז'ן מהטובים שידע הז'אנר בשנים האחרונות. חברי ההרכב משכילים לעשות שימוש בארטילריה של טכניקה, תיאוריה, ולחנים יפהפיים, עם מפגני עוצמה ברוטליים-אך-מחושבים מעת לעת. התוצאה: תרכובת עוצרת נשימה של פרוג-מטאל, שלמרות מורכבותה ורב-גוניותה, מצליחה לשמור על עקביות. המאזין הנאמן ללהקה יזהה ברצועה החמישית פרפראזה על קטע מתוך "Specular Reflection" הפותח את האי-פי הקודם, בתוספת מלודיה אוריינטלית מעניינת ויפה.
האלבום החדש, העונה לשם המורכב 'פאראלקס שתיים: רצף עתיד' או בקיצור TPFS, הוא המשך קונספטואלי ישיר לאלבום האי-פי מ-2011 שענה לשם המורכב לא פחות, 'הפאראלקס: דיאלוגים של היפר-שינה' ("The Parallax: Hypersleep Dialogues"). הקונספט מאחורי האלבום החדש הוא מעט קשה לעיכול, יש להודות: שתי דמויות, משני מישורי קיום שונים, הופכות מודעות זו לזו איכשהו, ומתמודדות במקביל עם בעיות של האנושות בעולמות הנפרדים שלהן. לא פשוט. אני מוצא את עצמי מתחבר יותר לליריקה העמוקה והנוגה שהציגה הלהקה ב'גרייט מיסדירקט'; העומק המחשבתי בחלק מן השירים באותו אלבום ריגשו אותי בהחלט, דבר שלא קרה עם השירים שאחריו, גם אם חלקם כתוב ומנוסח לעילא.
ובכן, האי-פי מ-2011 היה מוצלח מאוד. קטע הפתיח בן 11 וחצי הדקות "Specular Reflection" היווה ללא ספק עליית מדרגה מבחינת הלהקה, והינו אחד מהמשובחים שביצירותיה; שני השירים הנוספים המשיכו קו זה. האי-פי, באורך כולל של 30 דקות, הציג את הלהקה במצב הכי עיקבי שלה. זה היה מבורך, אחרי מספר אלבומים שלעיתים הציגו שירים שהלכו לאיבוד במערבולת של סאונד לא מספיק מלוטש, או מפגני-שרירים במקום שירים.
מה, אם כן, תיכננו לנו חברי BTBAM עתה? גל-הלם של תענוג צרוף. האלבום TPFS בנוי כל כך טוב, מולחן עד כדי שלמות, מופק באופן הטוב ביותר שניתן לדרוש בז'אנר שכל כך קשה להפקה, ומבוצע באופן בלתי מתפשר, עד שלא ניתן אלא להרכין ראש ביראת כבוד.
הקהל חיבק את הלהקה בחזרה, והכניס אותה למצעד ה'בילבורד' (Billboard), מצעד מכירות האלבומים האמריקאי, למקום 22 המכובד בשבוע הראשון ליציאת האלבום. נשמע כמעט בלתי נתפס, שמוזיקה שהמילה ההולמת ביותר לתיאור הקשר שלה למיינסטרים האמריקני תהיה "אורתוגונליות", תיכנס למצעד המכירות במקום כה גבוה. מעריצי הפרוג-מטאל בכלל, ומעריצי BTBAM בפרט העניקו ללהקה מתנה יוצאת דופן בתמיכתם הפעם. תמיכה זו הושגה ע"י עבודה קשה של יותר מעשור. הלהקה עצמה נדהמה לגלות את הכניסה המרשימה ל'בילבורד', ומסרה הודעה נרגשת במיוחד למעריצים לאחר שהתוודעה לדבר.
השיר הראשון, "שלום להכל" ("Goodbye to everything"), הוא יציאה יוצאת דופן מבחינת הלהקה. זה לא שלא שמענו משהו בסגנון בעבר, אבל בדרך כלל הפתיחים של האלבומים של BTBAM נוטים להיות קודרים ועצובים. לא הפעם – מדובר בקטע נעים ומזו'רי, כמעט מתקתק, שמוביל לקטע השני, "אסטרל בודי" ("Astral Body"), קטע מטאלי אוונגרדי, גם הוא בעל אופי מז'ורי למדי. שיר זה זכה גם לקליפ מופק-היטב, המתאר את הקונספט של יציאת הנפש את הגוף. לאחר פתיח והצגת המוטיב המרכזי של הגיטרות, נכנסים כל הכלים למערבולת עוצמתית, שמדגימה את טיב ההפקה של ג'יימי קינג. כל הערוצים ברורים, כל כלי מופרד אך מאוזן עם האחרים והשירה. לדעתי, לא קיים היום אלבום פרוג-מטאל עם סאונד מהוקצע יותר.
הקטע השלישי, באורך 10 דקות, הוא כבר אלים יותר, ונפתח בעוצמה והמורכבות המזוהים כל כך עם ההרכב. החבר'ה לא עושים לעצמם חיים קלים, הם דואגים שהכל יהיה מסובך וקשה לביצוע – המלודיות, הריתמיקה, המשקלים, והמהירות. כל השירים באלבום, מלבד כמה קטעי מעבר קצרים, מכילים אינספור היפוכי קצב, משקלים א-סימטריים בקצב מהיר, ומלודיות מהפנטות. כל המבצעים נמצאים בשיאם האומנותי, ובשיא של יכולותיהם כנגנים (וזמרים). חברי הלהקה – טומי רוג'רס הסולן/קלידן/מסור חשמלי להשכרה, פול ואגונר הגיטריסט/מלחין ראשי, דאסטי ווארינג הגיטריסט, דן בריגס הבסיסט, ובלייק ריצ'רדסון המתופף האימתני, לא צריכים להוכיח את יכולותיהם לאף אחד. הם עשו זאת כבר מזמן.
המוזיקה המורכבת והמאוד-קשה לביצוע שלהם זוכה לטיפול בלתי מתפשר הן באולפן והן על הבמה. הטענה היחידה שהייתה לי עליהם הייתה ההפרזה לעיתים בהצגת היכולות האלו – קטעים כבדים ומהירים, "בלאסט-ביטס" ו"גריידים" של התופים הלקוחים מעולם המטאל הקיצוני ביותר, שלפעמים עבדו ולפעמים היוו מעמסה על האוזן. ב-"TPFS", האלבום החדש והבוגר שלהם, טומי רוג'רס ועמיתיו משתמשים באלמנטים אלו בכל שיר כמעט, אבל משהו בחשיבה השתנה – המאזין לא חש בעומס יותר; הכל מתחבר וזורם.
פעמים רבות בפרוגרסיב המודרני, שירים ארוכים בנויים מקטעים-קטעים, שלא תמיד מתחברים זה לזה באופן טבעי. BTBAM דואגים להחזיר עטרה ליושנה – המוזיקה זורמת, ושינויי קצב והרמוניה מתגנבים מהדלת האחורית ותופסים את המאזין לא מוכן. השירים בני 10 הדקות בממוצע בנויים בצורה מבריקה, ולמרות התהפוכות הבלתי פוסקות מצליחים לשמור על שביל קוהרנטי של הלחנה כל העת.
צריך לציין שני קטעים באופן מיוחד: "אקסטרימופיל עילית" ("Extremophile elite"), רצועה 5, ורצועה 10, "מלטינג סיטי" ("Melting city"); שניהם באורך 10 דקות בערך, ומכילים קטעי פרוג-מטאל וג'אז-פיוז'ן מהטובים שידע הז'אנר בשנים האחרונות. חברי ההרכב משכילים לעשות שימוש בארטילריה של טכניקה, תיאוריה, ולחנים יפהפיים, עם מפגני עוצמה ברוטליים-אך-מחושבים מעת לעת. התוצאה: תרכובת עוצרת נשימה של פרוג-מטאל, שלמרות מורכבותה ורב-גוניותה, מצליחה לשמור על עקביות. המאזין הנאמן ללהקה יזהה ברצועה החמישית פרפראזה על קטע מתוך "Specular Reflection" הפותח את האי-פי הקודם, בתוספת מלודיה אוריינטלית מעניינת ויפה.
לסיכום, האלבום המלא השביעי של 'ביטווין דה בריד אנד מי' הוא ניצחון של פרוג מטאל. יותר מכך, TPFS הוא ניצחון גם ברמה המסחרית ל-BTBAM, ולז'אנר בכלל. כמה מתוק הוא הניצחון, ויותר מכך – כמה הולם: BTBAM מציגים כאן ארסנל בלתי נדלה של רעיונות וביצועים שניתן לשייך באופן חד-חד ערכי ללהקה זו בלבד. עבודת התופים לאורך כל האלבום פשוט מאלפת, סולואי הגיטרה, הריפים והקטעים השקטים הם ממתק לאוזן, והשירה היא מעבר למצוינת. טומי רוג'רס מוכיח כי אין כיום סולן במטאל שמשתווה לו בגיוון והעוצמה הווקאלית. רמת ההלחנה מותירה פער אדיר בין BTBAM ובין להקות פרוג מטאל טיפוסיות, שלעיתים באלבום שלם לא מצליחות להישמע מגוונות כמו ש-BTBAM נשמעות בשיר יחיד. בוטום-ליין: למרות שיש להודות שהאלבום אינו מהפכני, בהחלט אסור להחמיץ אותו.
הציון: 9/10
ביקורת-אורח מאת אסף לוי, גיטריסט בלהקת קסנולית' (