רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

The Great Misdirect

Between the Buried and Me

The Great Misdirect

2009 Victory Records

USA

(59:34)

myspace.com/betweentheburiedandme



ביקורת: אסף לוי

23/9/11

'ביטווין דה בריד אנד מי' (Between The Buried And Me) היא להקה אמריקנית, שבחרה את שמה מתוך שורה בשיר 'גוסט טריין' של להקת קאונטינג קרואז. במקום לתרגם את שמם לעברית ('בין הקבורים לביני'), נקרא להם מעתה בקיצור BTBAM. הלהקה החלה את דרכה בז'אנר המטאלקור (MetalCore) (שילוב בין מטאל להארדקור-פאנק), עם נגיעות פרוגרסיביות - ולרוע המזל, גם עם בעיות בתחום ההפקה המוסיקלית של אלבומיה. השפעות מוצהרות: מטאליקה, קינג קרימזון, פאנתרה, קווין, פינק פלויד, ארת' קרייסיס, קאונטינג קרואז, סאונדגארדן, מסטודון, מארס וולטה, מגהדת'.


שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה, מהשנים 2002, 2003 ו-2005, סבלו מהפקה לא מהוקצעת במיוחד ולא מאוזנת; הקטעים הפרוגרסיביים שנטו לכיוון המטאל הכבידו על המאזין, גם כאשר נכתבו ונוגנו כהלכה. הלהקה נותרה בשוליים עד 2007. אז הפתיעו חברי ההרכב עם האלבום המשובח 'קולורס' (Colors), שהיווה עבורם מקפצה לעולם הפרוג-מטאל, ולתודעת מעריצי המטאל הקיצוני ברחבי העולם. השיפור המהותי בהפקה ובעיקר בתחום ההלחנה והמבנה (חוסר במבנה, יותר נכון) קנו ל-BTBAM פרסום ותהילה, עד כמה שפרסום ותהילה קיימים בשוק האכזר והרווי ממילא של הפרוג-מטאל.


הלהקה, שמקורה בצפון קרוליינה שבארצות הברית, המשיכה את המגמה החיובית גם באלבום החמישי 'דה גרייט מיסדירקט' ("The Great Misdirect"), בתרגום לעברית 'ההטעייה הגדולה', שיצא לאור ב-2009. הסאונד של 'מיסדירקט' מצליח להיות צלול מספיק בכדי לשמוע היטב כל ניואנס, אבל מספיק דחוס ועוצמתי בכדי לתת בראש. האלבום מציין את סיום החוזה של BTBAM עם חברת ההפצה 'ויקטורי', איתה חתמו בתחילת דרכם על סדרת אלבומים.


באלבומים שיצאו מאז, כולל 'קולורס', מצאו חברי BTBAM את הנוסחה המוסיקלית העובדת עבורם: פרוגרסיב קיצוני, אלים לפרקים, מרגש לפרקים, מעין שילוב בין הטכניקה המסחררת של דרים ת'יאטר ובין הקיצוניות של המטאלקור והדת'-מטאל המודרני. מחוץ לגרעין המטאלי, מקשטים הנגנים את השילדה במגוון השפעות הנעות מג'אז קלאסי ופיוז'ן עד למוסיקה קלאסית, דרך בלוז, בלוגראס ומוזיקת עולם.


ביטווין דה בריד אנד מי
מימין לשמאל: פול וואגונר, דן בריגס, בלייק ריצ'רדסון, טומי רוג'רס, דאסטי ווארינג


'דה גרייט מיסדיירקט' נפתח בשיר השקט והיפה 'מראות' (Mirrors). צליל עמום ומבשר רעות מתגבר לאט לאט, כאשר ברקע רוחשת מערכת קשר ישנה ומלמולים לא מובנים נטמעים ברחש המתגבר. ברגע זה פורט פול וואגונר על הגיטרה לראשונה באלבום, והוא הולך לעבוד קשה בהמשך. הרחש נעלם, ורק הגיטרה של פול מהדהדת באפלה, משמיעה למאזין צליל נקי ושמן, אקורדים בעלי אופי מינורי וליינים שמעבירים צמרמורת במורד עמוד השדרה.


בליווי הגיטרה בלבד, פוצה הסולן טומי רוג'רס את פיו, ובקול שבור, כואב, כמעט וקורס תחת נטל הליריקה האובדנית, הוא מספר לנו על כך ששום דבר אינו אמיתי ("everything’s a novelty"), ושכולם ממשיכים להתפתח מלבדו. באווירה המהפנטת שיוצר לו פול עם הגיטרה הוא ממשיך, כמעט מחניק בכי, ומתאמץ לבקש מן המאזין לעצום עין אחת, ולזוז הצידה, לפנות מקום לבלתי נמנע.


ב-1:43 נכנסים שאר חברי ההרכב למיקס, ובבת אחת הופך השיר את עורו ומקבל אופי של קטע ג'אז-פיוז'ן, בעיקר בגלל יחידת הקצב החכמה של בלייק ריצ'רדסון בתופים ודן בריגס על הבס. סולו גיטרה מעודן מלווה באופן הולם את החגיגה של ריצ'רדסון-את-בריגס; נגיעות של קלידים, עם צליל שמזכיר את האורגנים האנלוגיים של שנות ה-70, מתגברות, ובסופו של דבר מעבירות את המאזין לרצועה השניה, שמתפוצצת משומקום; עם זאת, החיבור בין הקטעים לא נשמע מאולץ בשום אופן.


'אובפסקיישן' (Obfuscation), השיר השני, בעל האופי המטאלי הרבה יותר מקטע הפתיח לאלבום, טומן בחובו מסרים בעלי עומק מרשים, למרות שנכתב בשפה אנגלית פשוטה יחסית. כל הליריקה של BTBAM היא פרי עטו של טומי הסולן/קלידן, שמסתבר שהינו פילוסוף והוגה דעות לא קטן. משמעות המילה בתרגום חופשי היא "תקשורת מבלבלת והעברת מסרים באפן שמשתמע לשתי פנים", דבר שבהחלט ניתן לומר גם על הרעיון שמאחורי השיר, שהוא בעיקרון חוסר היכולת של בני אנוש לתפוס את המציאות כפי שהיא באמת. השורה האחרונה בשיר זה העניקה לאלבום את שמו.




ברגע שכל הכלים נכנסים למיקס, וטומי מפעיל את המסור החשמלי אותו הוא בוודאי מכמין במעמקי גרונו, טיב ההפקה של ג'יימי קינג (Jamie King) מתגלה ברוב הדרו; האיזון החמקמק-לעיתים בין הכלים של להקה שלמה, המבצעת חומר מורכב הטבול בים של דיסטורשן, הושג כאן באופן מושלם. צמד הגיטריסטים פול וואגונר ודאסטי ווארינג רודפים אחד אחרי השני, שורפים את הפרטבורד עם הרמוניות מהירות ומדוייקות, בעוד ריצ'רדסון המתופף מבצע מעברים בלתי פוסקים ורגליו לא נחות מהדאבל-בס.


כמעט 5 דקות אל תוך השיר, מאט ריצ'רדסון את הטמפו ומרשה לגיטריסטים המוכשרים לנוח כמה שניות, בעוד הוא ודן בריגס מכינים את הקרקע לסולו של פול. ריצ'רדסון מפליא ביצירת תפקידי תופים מורכבים אך קליטים, ובביצועים יוצאי דופן (גם באולפן וגם על הבמה, למי שנכח בהופעה שלהם בתל-אביב ב-2011); קטע זה אינו יוצא מן הכלל, ומשחקי המצילות המתוחכמים והבלתי פוסקים משאירים את המאזין על קצות אצבעותיו, ולבסוף מגיע קרשנדו שמחזיר את השיר בחזרה לטריטוריה קצבית יותר. השיר מסתיים בנימה מוסיקלית מז'ורית משהו, עם עוד סולו מוצלח.


היצירה השלישית באלבום, "דיזיז, אינג'רי, מאדנס" (Disease, injury, madness), נפתחת בקטע גריינד-קור ומפגן שרירים של חברי ההרכב שנמשך כ-2 דקות, שוכך, ומוביל את המאזין לקטע שקט והרמוני יותר. שוב, ראוי לשבח את הצמד ריצ'רדסון-בריגס; המתופף הגדול והשרירי והבסיסט הקטנטן והרזה פועלים יחדיו באופן מוצלח מאוד, ותופסים את חלק הארי במיקס, כאשר הגיטרות והשירה דווקא ברקע רוב הזמן, בניגוד למצופה מן הקטעים הלא מטאליים באלבום שהינו מטאלי מאוד במהותו.


האתנחתא הרכה והנעימה נחתמת בקטע קצרצר על גיטרה קלאסית, כמעט 5 דקות אל תוך השיר, ואז שוב מגיע הזמן לשינוי: כעת מכים חברי BTBAM בכליהם, כאילו מבקשים מן המאזין להתעורר. ליין בס מקפיץ מוביל את המוזיקה לקטע שנדמה שנלקח מאלבום כלשהו של דרים ת'יאטר. ניכר כי חברי BTBAM הושפעו רבות מן ההרכב הוותיק וזריז האצבעות, דבר שבא לידי ביטוי באלבום זה בעיקר מבחינת הסאונד וההפקה, שמאוד מזכירה את דרים של השנים האחרונות. עם זאת, מבחינה מוסיקלית ההשפעה הינה מעודנת יותר, ובהחלט לא הוגן לומר ש-BTBAM היא להקת חיקוי לדרים ת'יאטר, בשום מישור, למרות שהחלק הספציפי הזה בשיר יקשה מעט על המסנגרים.


בהמשך השיר מגיעה הפתעה מעניינת: ההמולה שוקטת, וריף גיטרה המעלה באופן מיידי קונוטציות של המערב הפרוע, מוביל את שאר הנגנים לקטע שבהחלט מתאים לקשט סצינת תיגרה במסבאה בסרט על אותה התקופה, כאשר בזמן 6:51 ניתן לשמוע צהלת סוס! מאותו הרגע השיר הופך להיות תמהיל של מוזיקת מערבונים, וקטעים ווקאליים במנעד רחב א-לה מייק פאטון, המלווים בתיפוף גריינד-קוריסטי למדי של ריצ'רדסון.


אווירת הקרקס הזו, שבהחלט אופיינית להרבה מיצירותיו של מר פאטון הנכבד, ממשיכה וזולגת אל הרצועה הרביעית באלבום, בעלת השם המסובך "פוסיל ג'נרה – א פיד פרום קלאוד מאונטיין" (Fossil Genera – a feed from cloud mountain). השיר, שנפתח בפסנתר בעל אופי של מוסיקת רגטיים (Ragtime), וממשיך בשירה שמזגזגת בין סגנון השירה הרגיל של טומי לבין חצי-לחישות בגרון מעט ניחר, ממשיך והופך אגרסיבי מאוד, כמעט מפגן טכניקה לעיתים, שלא תמיד מצליח לעניין. כך עוברות להן כ-5 דקות, עד קצת לפני הדקה השמינית. שם, גיטרה אקוסטית מגיחה לה לפתע, ומלווה בסולו רוקי-בלוזי מאופק ויפה. השיר מסתיים באופן גרנדיוזי למדי, כאשר כינורות ומקהלה מצטרפים לחברי BTBAM ומשנים לחלוטין את האווירה.


השיר החמישי, 'דזרט אוף סונג' (Desert of song), הינו יוצא דופן ביחס לשאר הקטעים, מלבד הפתיח 'מירורס' (Mirrors). ראשית, מדובר בשיר "קצרצר" בן ½5 דקות. שנית, השיר אינו מטאלי כלל, אין בו דיסטורשיין, ולמעשה מדובר בקטע בלוזי-רוקי בטמפו איטי, ואווירה המבקשת מן המאזין לנעול את מגפי הבוקרים שלו ולצאת למדבר. לראשונה באלבום ובכלל, פול וואגונר שר לבדו. קולו של פול מעט בשרני יותר משל טומי, והוא ממשיך ללוות אותו גם בהמשך.


מצער ש-BTBAM ממעטים כל כך להשתמש במיתרי קולו של וואגונר כזמר סולו, שמהווים השלמה מאוזנת וטבעית לשירה הנקייה בתדרים הגבוהים יותר שמספק טומי רוג'רס. פול מרבה ללוות את טומי בהופעות וגם באלבומי האולפן, אך ב'דזרט אוף סונג' הוא נחשף לראשונה כזמר בודד, ואחד לא רע בכלל. בכתיבת השיר 'דזרט אוף סונג', BTBAM מוכיחים שהם מסוגלים לכתוב להיטים והמנוני רוק-אנד-רול בקלות, לטוות ולהגיש אותם במקצועיות. הם פשוט בוחרים שלא לעשות זאת, מלבד הפעם האחת הזו.


הרצועה האחרונה באלבום היא מפלצת פרוגרסיבית. 'סווים טו דה מון' (Swim to the moon) היא יצירה הנמתחת על פני 18 דקות, ובהחלט מהווה את "ספינת הדגל" של האלבום. מדובר בקלחת רוחשת גועשת ומבעבעת של פרוג-מטאל אקלקטי, המוגשת עם מנות צד של מוזיקה שבטית, אירית, קצת סמבה, ומה לא.


חברי ההרכב השכילו להשתמש במגוון צלילים בשיר זה, בכדי לא להעמיס יותר מדי בדיסטורשן על אוזנו של המאזין שצריך להתאמץ גם כך, בכדי לעקוב אחר המערבולת הבלתי פוסקת ש-BTBAM מחוללים. תוך מעט יותר מדקה אחת, מספיקים הנגנים לצלוח את הפתיח השיבטי משהו, מספר מעברים מהירים מטאליים, וקטע קונטרפונקט שנשמע כאילו נלקח מהאלבום 'דיסיפלין' של קינג קרימזון, וכל זאת מבלי להישמע מאולצים או יומרניים. זה פשוט עובד, בהנחה והמאזין מקבל על עצמו את האתגר.


רובו של השיר מתנגן במיד-טמפו, לא מהיר מדי, ובמעברים הלהקה מבליחה לסגנונות סמבה, מוזיקה אירית, ואף מוזיקת קרנבל ברזילאית (!), כאשר גראולים אימתניים מנצחים מעליה. חברי ההרכב מגיעים לפסגה יצירתית עם השיר הזה, שאינו משעמם ולו לרגע אחד לאורך 18 דקותיו, ורצוף במספר תתי-פרקים מוצלחים בצורה יוצאת דופן, המצליחים לעורר גירוי אינטלקטואלי קר בד בבד עם ריגוש אמיתי, בעיקר לאחר מספר רב של האזנות.


לאורך כל האלבום מפליאים חברי BTBAM בנגינה מדויקת; רוב הזמן היא רבת-עוצמה אך מפוקסת, ולפרקים רגועה ו"נמרחת", והנגנים עושים זאת כיחידה אחת מלוטשת, המשרתת מטרה משותפת. אין השתלטות מוגזמת של אף כלי על המיקס. גם אם כלי אחד יוצא לסולו, שאר הכלים לא מייצרים עבורו שטיח-צליל בנאלי, כפי שקורה לעיתים קרובות במוזיקת מטאל, אלא דואגים ליצור עניין גם ברקע, בין אם בשימוש במלודיות או הרמוניות מעניינות, ובין אם ביצירת ריתמיקה שבורה ומיוחדת; כל זאת מבלי להשתלט על הבמה המגיעה לכלי ה"מסלה" (מנגן סולו).


מעט מצער שרק בשיר האחרון ישנו שימוש כה נרחב בצלילים נוספים, שלא נשמעו בשאר השירים. הגיוון הזה מחמיא מאוד למוזיקה ובהחלט עוזר "לשחרר לחץ" מהאוזניים של המאזין המותקף ע"י סוללת התופים והדיסטורשן, שמכים באכזריות בעור התוף לאורך רוב האלבום. ניכרת ההשפעה של דרים תיאטר על חברי ההרכב, יותר מבכל אלבום אחר, למרות שאין כאן גניבה של ממש, רק דמיון מסוים בחלק מהקטעים.


באלבומם הבא, 'דה פאראלקס: הייפרסליפ דיאלוגס' (The Parallax: Hypersleep Dialouges), ה-EP שיצא באפריל 2011, כבר לא ניתן לשמוע את הדימיון ל-DT, הוכחה לכך שמדובר היה בשלב בר-חלוף של התנסות מוזיקלית. חברי BTBAM מתפתחים מבחינה מוזיקלית, וההלחנה שלהם נעשית קוהרנטית יותר, אך לחלוטין לא תבניתית, וההפקה העשירה של השנים האחרונות ממקסמת את ההנאה.

לסיכום, 'דה גרייט מיסדיירקט' הוא אלבום פרוג-מטאל מוצלח. אבל, המוזיקאים הצעירים-יחסית (המבוגר בחבורה הוא פול וואגונר, בן 30 בערך בעת ההקלטות) לפעמים מרשים לעצמם ללכת לאיבוד ביכולותיהם הטכניות יוצאות הדופן, למעוד וליפול מדי פעם לקלישאות מטאליות כאלו ואחרות; אותן קלישאות נשמעות טוב רוב הזמן, אבל זו הסיבה שהן הפכו לקלישאות.

מבחינה מבנית, השירים בלתי ניתנים לחיזוי, וכל שניה עלולה להטות את כל ההרכב לכיוון שונה ולהפוך את האווירה על פיה. BTBAM לא מגלים את אמריקה עם האלבום הזה, בסופו של דבר, ולא המציאו כאן משהו חדש והרפתקני שלא נשמע מעולם. בנוסף, היכן שבקטעי הג'אז-בלוז הלהקה מרסנת את עצמה, בקטעים הכבדים יותר דווקא מתבקש מעט יותר איפוק, לעיתים. אבל, וזהו 'אבל' גדול, BTBAM מצליחים ליצור מרקחת אחוזת-תזזית של פרוג-מטאל מורכב ומסובך, כתוב ומנוגן לעילא ברובו המוחלט של הזמן, אשר מתגמל את המאזין הסבלני במשך כשעה שלמה.

הציון: 8.5/10

 אסף לוי הוא גיטריסט בלהקת קסנולית' (Xenolith)

 מה אומרים הציונים?

 תגובות על The Great Misdirect





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il