למרות שמדובר בלהקה ארגנטינאית נידחת בעלת שם מטופש להפליא, האלבום עצמו מעולה. אז למה דווקא לבחור בכינוי כמו "בובו"? התשובה של הלהקה היתה: "לקחנו שם אדיוטי בשביל הרכב שעושה מוסיקה מתוחכמת ומורכבת, כדי להבדיל את עצמנו מהרכבים שלוקחים שמות רציניים ועושים מוסיקה אדיוטית". ההרכב שנוסד בעיר בואנוס איירס עבד למעלה משנתיים בהופעות ובחזרות עד שנכנס לאולפן בשנת 1978 כדי להקליט את האלבום היחיד שלו, ואז התפרק ונעלם.

 

ההרכב 'בובו' כולל שבעה מוסיקאים ומלחין, מבנה נדיר ללהקת רוק. ההפרדה בין 'המלחין' ובין 'המבצעים' מתאימה לקומפוזיטורים קלאסיים וכמובן גם לסוגדי-זאפה. כאן, חלוקת העבודה הזו פעלה יפה. בין הכלים אפשר למצוא כינור, חלילים וסקסופון. המוסיקה אינסטרומנטלית ברובה, עם כמה קטעי שירה חסרי-שיפה וכמה קטעים ווקאליים קצרים בספרדית.

 

באופן טבעי, בגלל המוצא הדרום-אמריקני של חברי הלהקה, זכה האלבום להתעלמות גורפת מצד חובבי רוק מתקדם בכל העולם. רק בזכות הוצאה דיגיטלית חצי-חוקית בשנות התשעים, החל ההרכב לפתח סוג של מעמד פולחני מאוחר במחתרת המקוונת הבינלאומית. המעטים שהאזינו לאלבום הזה בהחלט העניקו לו ביקורות נלהבות.

 

המוסיקה עצמה מערבת מגוון רחב של השפעות מוסיקליות: קינג קרימזון בשנותיה הראשונות, פרנק זאפה, גונג, מוסיקה קלאסית מודרנית, ג'אז חופשי, פיוז'ן ופסיכדליה. אך ההיקף הנרחב של ההשפעות השונות לא גורם למוסיקה להישמע לא ממוקדת. עבודת ההלחנה של דניאל אנדראולי מוקפדת ורצינית, וניכר שכל חברי הלהקה היו מעורבים בעיבודים, במעברים ובפרטים הקטנים. התוצאה הסופית היא רוק מתקדם מסוגנן, רחב-אופקים, מאוזן ונגיש, למרות שהוא חורג מדפוסים שמרניים בז'אנר הפרוגרסיבי, ואף מכיל כמה רגעים מסתוריים ומאיימים ממש. הגיטרה החשמלית מזכירה שוב ושוב את הסגנון הייחודי של רוברט פריפ.

 

האלבום כולל שלושה קטעים (הראשון 19 דקות, השני 11 דקות, השלישי 9 דקות) ונשמע כמו יצירה ארוכה אחת בעלת שלושה פרקים. בגלל שמדובר בהרכב גדול, הגיוון הצלילי רב, והמוסיקה מצליחה להישמע כמו מיני-תזמורת לעתים. הביצועים מוצלחים ומקצועיים, ומעדויות של המוסיקאים עצמם וצופים ארגנטינאים שראו ושמעו אותם בהופעה חיה, ניכר שהאלבום היה מרוסן בהשוואה לגירסה הבימתית האנרגטית שלו. באמת חבל שאין תיעוד חי של הלהקה המרשימה הזאת, ועוד יותר חבל שהאלבום לא נמכר כיום באופן מסודר.

 

הסיבה המרכזית שבגללה האלבום כל כך משביע-רצון ומעניין טמונה, לדעתי, באיזון המבני בין אילתור חופשי ובין ביצוע קלאסי מן הכתב, בין מלודיות 'נעימות' ובין מוטיבים מודרניסטיים המעידים על השכלה מוסיקלית רחבה. קטעי השירה מוסיפים הרבה עניין, אנושיות וחיוניות ליצירה כולה. גם ההקלטה סבירה בהחלט, והשתפרה בגרסת הדיסק המאוחרת של אי-אם-איי מ-2007.

לסיכום, "אנאבלאס" הוא אלבום מקורי, מעניין, מגוון, חכם, בוגר ויצירתי, שראוי לתשומת-ליבם המלאה של פרוגרים נלהבים, המשקיעים זמן ומשאבים בחיפוש נואש אחר פנינים אבודות משנות השבעים. לא פלא שלהקה מופתית כמו אנגלגארד מצאה ב'בובו' מקור השראה מפתיע.

הציון: 9/10

 אלבומים מומלצים דומים