להקת הרוק המתקדם הצרפתית "קרפה דיאם" הקליטה רק שני אלבומים - ונעלמה. ההרכב נוסד בשנת 1970, בעיר ניס (Nice) הממוקמת בדרום צרפת, לחופי הים התיכון וחלק מן הריביירה הצרפתית. אלבום הבכורה שלה משנת 1975 נחשב כיום לפריט חשוב בפנתיאון הפרוגרסיבי הצרפתי של שנות השבעים, לצד אלו של שיילוק (Shylock), פולסאר (Pulsar), אטול (Atoll) או ארקנויד (Arachnoid). לאחר שתקליט הויניל המקורי בהוצאת "קריפטו" אזל מן השוק, הוציאה אותו שוב לאור חברת מיוזיאה על גבי דיסק. זו היתה החלטה מוצדקת, כיוון שזה אלבום ייחודי, מעניין ומקורי ביותר.

 

"קרפה דיאם" (Carpe Diem) הוא ביטוי לטיני קצר, שמשמעותו היא "לתפוס את היום", או יותר נכון - "לחיות את הרגע" (באנגלית: Seize the Day). הלהקה שייכת לדור השני של הפרוגרים הצרפתיים, שכבר לא הסתפק בחיקוי שטחי של הרוק המתקדם הבריטי. חברי קרפה דיאם אמנם הושפעו מענקים כגון סופט מאשין, קאמל, ג'נסיס או קינג קרימזון, אבל המוסיקה שהם הפיקו היתה שונה. הם שמו את הדגש על עיבודים מורחבים לכלי נשיפה (חליל צד, סקסופון סופראן) והתייחסות להרכב חמשת הנגנים כאל תזמורת קטנה, ולא להקת רוק למטרות הרקדה והקפצה. אין כלי מוביל, אפילו לא הקלידים או הגיטרה החשמלית. כולם שווים באנסמבל של קרפה דיאם, והתוצאה סימפונית למהדרין, מעוררת מחשבה ומלאת ניואנסים ועדינות.

להקת קרפה דיאם בפעולה, שנות השבעים

 

חלק משמעותי ביותר בהצלחה של האלבום, שאת שמו ניתן לתרגם איכשהו ל"בזמן שמביטים על מעבר הזמן", הם התופים של אלן פארו. לא רק שפארו הוא וירטואוז בחסד וגם נגן מדויק ומהיר מאוד, אלא שהתמזל מזלו ומערכת התופים שלו הוקלטה כראוי. סאונד התופים עומד במרכז המיקס, והופך את האלבום כולו לקיצבי, מותח ודינמי. פארו משתמש בתופים שלו כמו ביחידת כלי ההקשה של תזמורת סימפונית, אבל האנרגיות שהוא מפגין לקוחות מעולם הרוק והפיוז'ן. רמת העירנות הגבוהה של פארו מעניקה לכל האלבום תחושה של מרדף בלתי פוסק.

 

באגף המלודי-הרמוני של קרפה דיאם אפשר לשים לב למשחק של איזונים ובלמים בין הקלידן כריסטיאן טרוצ'י (שגם שר), הגיטרה הצנועה אך המהירה של ז'ילבר אבננטי, וכלי הנשיפה של קלוד-מריוס דויד. השלושה לא הסתמכו על אילתורים, ובנו ארבעה קטעים דינמיים, רבגוניים ומתוחכמים. הן הלחנים והן העיבודים מעידים על חשיבה תזמורתית-קלאסית רצינית, והתוצאה היא אלבום רוק שזונח את פורמט שיר הרוק המסורתי לטובת יצירות בלתי שגרתיות עם מבנים בלתי צפויים. המוטיבים זוכים לפיתוחים מקוריים, ההרכב מפתיע כל פעם מחדש עם תפניות קיצוניות, ובמקביל מצטיין בהמצאה של מלודיות זכירות ושימוש בצליל אקוסטי "חם" לצד הסינתיסייזר התקופתי.

 

למרות שהאלבום נמשך פחות מ-37 דקות, אין שניה מבוזבזת אצל קרפה דיאם: הכל מתוכנן ומחושב, בלי לבנות על מזל או השראה של הרגע. התיפוף חסר המנוחה של פארו לא עובר למצב של טייס אוטומטי, וממריץ את כל שאר חברי הלהקה. היחיד שלא תמיד מככב במיקס הוא הבסיסט אלן ברג': יש רגעים שהוא הוחלש כך שבקושי אפשר לשמוע אותו. לזכותה של קרפה דיאם ייאמר, שגם החלשתו המזדמנת של ברג' לא פוגעת בתוצאה הסופית. תרומתם החשובה של כלי הנשיפה למצלול הלהקה מזכירה בתחילה את זו של דיויד ג'קסון מלהקת ואן דר גראף, אבל השימוש של קרפה דיאם בחליל הצד ובסקסופון הסופראן (צליל גבוה שלא מזכיר ג'אז מקובל) לא דומה לזה של פיטר האמיל ולהקתו.

 

האלבום כמעט אינסטרומנטלי לחלוטין, מלבד קטעי שירה מועטים של טרוצ'י. ניכר שלהקת קרפה דיאם לא התפשרה על שום דבר בתקליט הזה, וסירבה ליישר קו עם הקלישאות והמוסכמות של הרוק התקופתי. אין כאן סינגל רומנטי, אין קטע-מעבר ואין מפלט של פופ נגיש. מספיק להקשיב לתפקידי הגיטרה של אבננטי כדי להבין עד כמה התרחקה קרפה דיאם מן החוקים הנוקשים של שירי הרוק הפופולריים, ובנתה לעצמה עיבודים שלא מאפשרים לאף אחד מחברי הלהקה להתבלט, עד כדי כך שיסיח את דעתם של המאזינים מן היצירה עצמה. גיטריסט שמסכים לוותר על אור הזרקורים ועל סולו הגיטרה המצופה הוא גיטריסט עם אגו בריא.

 

האלבום השני והאחרון של קרפה דיאם, שיצא שנה אחר כך (Cueille le Jour), ממשיך את אותו הכיוון אבל מעט פחות מרשים, כמכלול. סיבוכים עם חברת התקליטים וקשיים כלכליים הביאו להתפרקות ההרכב. בתחילת שנות התשעים, עוד לפני שיצא האלבום על דיסק, השפיעה המוסיקה של קרפה דיאם על חלק מחברי להקת אנגלגארד השוודית, ובכך הצליחה להעביר את הלפיד הקטן שלה אל המאה העשרים ואחת. חברת מיוזיאה ראויה לשבחים על הצלת האלבום הזה מן הכיליון האנלוגי.

 

לסיכום, אלבום הבכורה של קרפה דיאם מהווה תוספת קריטית לרשימת ההאזנה של שוחרי הרוק המתקדם הצרפתי, ובחירה מוצלחת לרוב אספני הפרוג האירופאי של אמצע שנות השבעים. המוסיקה של קרפה דיאם עמדה במבחן הזמן בזכות ולא בחסד: העיבודים החכמים והלחנים המעניינים מצליחים להשאיר את המאזין מרותק לאורך כל הדיסק הלא-ארוך הזה. הפרוגרים הצרפתיים לא נפלו אל מלכודת החקיינות הבריטית שפגעה בכל-כך הרבה הרכבים אירופאיים בשנות השבעים, והוציאה מעצמה תקליט בלתי מתפשר, מורכב ומושקע, שנותן כבוד לסצינה הצרפתית כולה. הציון: 8.5/10

תגובות על האלבום