שנת 1973 היתה שנת שיאו של הרוק המתקדם באנגליה, אך במדינות כמו איטליה המצב היה קיצוני יותר: רוב יצירות המופת בפרוגרסיב האיטלקי הגיחו במרוכז לאוויר העולם, בשנה אחת בלבד. האלבום הראשון והאחרון של להקת צ'רוולו (פירוש השם באיטלקית: "שכל" / "מוח"), יוצאת העיר נאפולי, הוא רק עוד ראיה מזהירה נוספת לקיומו של המפץ הפרוגרסיבי הגדול של איטליה. בדומה ללהקת אלפאטאורוס, שהתמוגגה אל האפילה באותה המהירות שבה הגיעה, צ'רוולו לא הותירה אחריה דבר מלבד "מלוס", תקליט ויניל קצר באורך 36 דקות.


תוך מספר שניות אפשר להבחין ש"צ'רוולו" (ולא "סרוולו", כפי שרבים קוראים את שם הלהקה בטעות) לא עושה רוק מתקדם סימפוני צפוי כמו פי-אף-אם או באנקו, אלא יותר בכיוון של אוסאנה, צ'לסטה או סמיראמיס. העיבודים ספוגים חלילי-צד, ויבראפון וגיטרות אקוסטיות. בניגוד ללהקות רוק רבות, הגיטרה החשמלית של צ'רוולו אינה מגויסת דרך-קבע, אלא מופיעה בנקודות אסטרטגיות בלבד, ולרוב מגיחה בבומבסטיות בסגנון של להקת הפיוז'ן מהווישנו אורקסטרה.


המוסיקאי הבולט בהרכב הוא קוראדו רוסטיצ'י, אחיו הצעיר של דנילו רוסטיצי', שהיה חבר להקת אוסאנה, ומשמש כאן כמפיק. בדומה לאוסאנה, צ'רוולו השכילו לאזן בצורה נכונה בין המלודיות, הכלים והמקצבים של דרום-איטליה ובין נוסחאות הפרוג הבריטי. מה שיפה במיוחד ב"מלוס" היא העובדה שהמורשת המקומית תופסת את הבכורה, בלי להיכנע למוסכמות מיובאות. התוצאה היא וריאציה מעניינת, עדינה ומיוחדת על הז'אנר הפרוגרסיבי בגרסתו הקונטיננטלית. אפילו עטיפת האלבום, עם קופסת השימורים המצוירת, חריגה וזכירה.


אלבומי פרוג איטלקיים רבים מושפעים מאוד מלהקות הארד-רוק, מקצבים מהירים וריפים עצבניים. צ'רוולו היא ההיפך הגמור. אין כאן שמץ של הארד-רוק, אלא דגש חזק על כלי נשיפה: חליליות, חלילי-צד וגם סקסופון מחושמל שמזכיר קצת את ואן דר גראף ונשמע לעתים כמו מלוטרון. הליריקה, למי שמבין את השפה, עוסקת במיתולוגיה היוונית. שני שיאי האלבום, הקטעים "טריטיקו" ו"גלאסיה", הם טאפטים מוסיקליים מורכבים, שיופיים נחשף בהדרגה ובמשך האזנות רבות. צ'רוולו השקיעה מאמץ בבניית שכבות מוסיקליות רבות, מאמץ שאינו משתלם מבחינה מסחרית אלא בעיקר למאזין הנאמן, עם חשיבה לטווח ארוך.


כאשר האלבום יצא לאור בזמן אמת, לישראלים לא היתה שום אפשרות סבירה לדעת על קיומו. רק בשנים האחרונות, כאשר גרסת הדיסק החלה לזרום לאינטרנט, החלה צ'רוולו לקבל את התהודה שהיתה חסרה לה כדי להתקיים יותר משנה אחת; היא התפרקה ב-1974. המוסיקה היתה, ככל הנראה, מאתגרת מדי (בהשוואה לאלבום כמו מקסופון, למשל) בשביל לצבור מעריצים, ועוד בתקופה שבה הפרוג האיטלקי ממילא התקשה להתחבב על הקהל האנגלו-אמריקני. עכשיו אפשר לבחון את "מלוס" בצורה עניינית יותר, ולהתייחס למגבלותיו (מוסיקה מאתגרת, קשה בהאזנה ראשונה, בנויה בצורה בלתי שגרתית) בתור יתרונות שהפכו אותו לקלאסיקה.

לסיכום, "מלוס" הוא אלבום יפהפה, מורכב ומאתגר. בהאזנה ראשונה קשה להתרגל אליו, וצריך לתת לו את הזמן הראוי כדי לתפוס את גדולתו. מי שאוהב רוק מתקדם איטלקי, חלילי-צד ומוסיקה פסטורלית יתאהב כמעט בוודאות. מי שגדל על פרוג-מטאל מודרני, גיטרות שסוחבות ריפים מהירים על בסיס תופים רועמים יכול לדלג הלאה. לא שווה לרכוש כרטיס טיסה לאיטליה רק בשביל לאתר את הויניל או את הדיסק, אבל חפירה ארכיאולוגית בכמה בלוגים פרוגרסיביים יכולה לאפשר לכם לחזור בזמן אל אחת מפסגות הפרוג האיטלקי הקלאסי.
הציון: 8.5/10