רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

King Crimson - Starless and Bible Black

King Crimson

Starless and Bible Black

1974 EG Records

UK

(46:39)

King-Crimson.com



ביקורת: אורי ברייטמן

שמו של האלבום המרתק הזה, 'סטארלס אנד בייבל בלאק', המשתייך לאחת התקופות הפוריות והמעניינות של קינג קרימזון, לקוח מתוך פתיחת הפואמה המפורסמת של המשורר הוולשי דילן תומאס, 'אנדר מילק ווד' (Under Milk Wood), שתורגמה לעברית כ'בצל חורש חלב'. השורה מתארת שמיים נטולי-כוכבים ושחורים בגוון תנכ"י קדום. השם בהחלט הולם את ההקלטה, החוקרת את הצד האפל של הרוק המתקדם ללא מורא וללא משוא פנים.


קינג קרימזון היתה אז כמעט בשיאה הביולוגי, מבחינה הורמונלית ונוירולוגית. רוברט פריפ (גיטרה, מלוטרון, אפקטים) טרם הפך לקונטרול-פריק; ביל ברופורד (תופים וכלי הקשה) טרם התברגן אל מנעמי הג'אז; ג'ון ווטון (באס ושירה) טרם התמכר לאלכוהול והשמין; דיויד קרוס (כינור, ויולה, קלידים) טרם פוטר. אם להשתמש במונח פיזיקלי, הרי שקרימזון היתה אז באיזור נקודת-הזנית האמנותית שלה, רגע לפני האלבום "רד" (Red) המושלם והאפקטיבי.


לא נעים להודות, אבל לא מדובר באלבום-אולפן אמיתי. זו חצי-תרמית, שכן הרוב המוחלט של הקטעים נלקח מהופעות חיות (מתקופת 1973) ועבר טיפול אולפני זריז שבסופו הוסרו הקהל ומחיאות הכפיים מן המיקס. זה מסביר את הצליל הפרוע, הגס של ההקלטה, וגם את חוסר האיזון בין הכלים: הכינור חלש, הגיטרה עולה ויורדת, התופים והבאס חזקים מדי. רוב הזמן זה מרתק, אבל לפעמים נשמע קצת לא-לגמרי-מקצועי. חלק מהבעיות במיקס המקורי של 1974 תוקן רק ברימיקס שיצא לאור ב-2011.


רוב הקטעים מתעדים אילתורים, ניסויים, הרפתקאות אל הלא-נודע, רגעים בלתי-שגרתיים על הבמה והפתעות ששמרו על רעננותן. רק 3 מתוך 8 הקטעים נשמעים מאורגנים בתבנית ברורה לחלוטין. השאר מבוססים על קפיצה נועזת אל איזור הדמדומים. במקרה של הקטע האחרון והמדהים "פרקצ'ר" (Fracture) התוצאה הסופית שומרת על איזון נדיר בין כתיבה מצוינת וביצוע חופשי, המאפשר לחרוג פה ושם מן המסגרת. בכל הקאנון של הרוק המתקדם, קשה למצוא קומפוזיציות דרמטיות ומהפכניות יותר מאשר פרקצ'ר, פסגה קטנה בפני עצמה.


את הטקסטים המוצלחים-לשכעצמם כתב בחור חיצוני ללהקה, שמו ריצ'רד פאלמר-ג'יימס, ידיד של ווטון, שהתגורר בגרמניה ולא קיים שום קשר פיזי מסודר עם קרימזון. המילים של "דה גרייט דסיבר" (The Great Deciever) מתארות טיפוס נאלח, סוג של אמרגן-רחוב או סתם שרלטן מכוער. הבלדה, או יותר נכון - שיר הקינה "לאמנט" (Lament) מתאר באופן ציני את תעשיית הרוקנרול רודפת הבצע והאנשים המנהלים אותה. בלדה נוספת ועדינה, "דה נייט ווטש" (The Night Watch) מחייה את הציור המפורסם 'משמר הלילה' של רמברנדט כדי לספר על הבורגנות האנגלית של התקופה, בנימה פייסנית ואופטימית באופן מפתיע.


בין הקטעים הסוערים והחשמליים באלבום, בולט גם הקטע החמישי "טריו" (Trio) האינסטרומנטלי והפסטורלי. ברופורד נח לרגע מהתופים כדי לתת לשלושת האחרים (פריפ על המלוטרון, קרוס על הכינור ומר ווטון על באס שקט) לאלתר בעדינות על מלודיה נעימה למדי. 'טריו' כמעט מזכיר את הנחת של 'איי טוק טו דה ווינד' מאלבום הבכורה, למרות שהוא לא כולל מילה אחת מושרת. הרצועה הבאה וה-6 במספר, 'דה מינסר' (The Mincer), היא תערובת מסתורית של אילתור עם מעט שירה, שנקטעת בפתאומיות וסוגרת את צד א' של תקליט הוויניל המקורי; תיאור מילולי של 4 הדקות הללו היא "צועדים באפילה" - תמציתה של תנועת האוונגארד.


אי אפשר להתעלם מהביצועים המצוינים של ג'ון ווטון על הבאס: הוא מעולם לא נשמע כל כך משוחרר וחזק (אולי זה קפאין, ואולי זה קוקאין). ברופורד התגבר בסופו של דבר על חסרונו של ג'יימי מויר בעמדת כלי ההקשה. פריפ הוא חלק כה חיוני מהסאונד והכתיבה של ההרכב, עד שלפעמים נדמה כאילו אין קרימזון בלעדיו. רק קרוס איננו בולט, בעיקר בגלל אופיו המופנם ומעמדו המעורער בלהקה. אם אדי ג'ובסון, למשל, היה נכנס לנעליו של קרוס, קרוב לוודאי שהיינו שומעים אותו יותר חזק במיקס; בניגוד לג'ובסון, קרוס איננו מסוגל להבריק על הקלידים, ולכן היקף סמכויותיו בלהקה מצומצם יחסית. פריפ נאלץ לגשת למלוטרון לפעמים, דבר שהפסיק לעשות מאז התאהב בסינתיסייזר-הגיטרה שליווה אותו משנות השבעים ועד היום.


רימסטרים ורימיקסים: המהדורה הכדאית ביותר להשגה היא זו שיצאה ב-2011 תחת הכותרת "40 שנה להיווסדה של קינג קרימזון". הרימיקס המדהים של סטיבן וילסון (סטריאו + סראונד) מרחיב את הדיסק המקורי עם 5 בונוסים, לא פחות, כולם מאותה תקופה, ובהופעה חיה כמובן. אי אפשר להשוות את הסאונד של מהדורת 2011 עם אף גרסה שיצאה קודם לכן, לא בוויניל ולא בדיסק. בקיצור, חפשו את מהדורת "40th Anniversary Series" של קרימזון, ולא אחרת.

לסיכום, כל שנייה ב'סטארלס אנד בייבל בלאק' נשמעת אותנטית לחלוטין, כאילו הנגנים נלחמים על חייהם. הביצועים הוירטואוזים מגלים שבילים חדשים שטרם נחקרו. אפשר ממש להבחין בפליאה ובזעזוע של הארבעה, כשהם מאזינים לעצמם תוך כדי תנועה. שני הקטעים האחרונים, שאורכם המשותף 20 דקות, משלימים הישג חסר-תקדים ברוק המתקדם. הציון: 9/10

 הוסיפו תגובה

***

 עוד ביקורות בעברית על קינג קרימזון







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")