קינג קרימזון היא אחת הלהקות החשובות ביותר ברוק המתקדם, אך היא נושאת על גבה את העול הכבד של הקטר המוביל. לכן, אולי האלבומים שלה מיוסרים, מאומצים, אף פעם לא מושלמים לחלוטין. הלהקה כל כך עסוקה בלהמציא-מחדש את ה'פרוגרסיב', עד שהיא לא מצליחה להשקיע זמן בגימור וליטוש. אך לא כאן, בפרויקט הזה.


האלבום "ת'ראק" לא מצעיד את קרימזון קדימה או אחורה. הוא לכל היותר מלקט את הנסיונות המוצלחים ביותר שלה לאורך השנים, תוך שיפוץ והידוק העיבודים והלחנים. זה אלבום מאוזן, מגוון, לא מביך לרגע. הוא מציג את קרימזון כלהקה של אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, שיודעים מה הם רוצים. הוא הוקלט (וזה סתם פרט מעניין) באולפני 'ריל וורלד' של פיטר גבריאל, לשעבר מנהיג ג'נסיס, הממוקמים באנגליה.


רוברט פריפ, הגיטריסט ומנהיג הלהקה לאורך כל שנותיה (למעשה מאז 1969), הגה את הרעיון לבנות את ההרכב החדש בצורת 'טריו כפול'. מה המשמעות? לקרימזון מודל 1994 יש שני בסיסטים, שני מתופפים, שני גיטריסטים וזמר אחד. זו תזמורת של גיבויים: בכל רגע נתון פועל מוסיקאי שנותן את הקו המרכזי, ולצידו מתפקד שחקן-משנה שמוסיף צללים ופיתוחים.




חלוקת התפקידים באלבום ובהופעות היתה כדלהלן: פריפ ואדריאן בלו ביצעו את כל תפקידי הגיטרה (כל אחד מהם עשה גם סולואים וגם ליווי). טוני לוין וטריי גאן הרכיבו חלוקת עבודה לפיה לוין עושה את תפקידי הבאס ה'כבדים' בעוד גאן, הצעיר והפחות-מפורסם, מתמקד ב'צביעה' ו'תיגבור'.


ביל ברופורד ופאט מסטולטו הגיעו למצב בו שניהם עושים הכל: גם הקשה וגם שמירת קצב; ברוב הזמן, ברופורד ישב על התופים, ומסטולטו התמקד בכלי הקשה בלבד. רק תפקיד הזמר נותר קבוע: אדריאן בלו, שהכריזמה הבימתית שלו לא זקוקה להוכחות, שר את כל השירים בלי יוצא מן הכלל. פריפ, ברוב ההופעות, התמקם עם הגיטרה שלו בחושך, מאחור, ופיקח על המוסיקאים מלמעלה, בישיבה, כמעט בלי לחייך.


כאן, סוף סוף, מתמזגים כל היסודות שעשו את קרימזון למה שהיא: קטעי דיסטורשן פרועים, דיאלוג מבריק ומדויק בין שתי הגיטרות, יחידת-קצב שלא תמיד מוכנה ללכת לפי המטרונום, אילתור בלתי-פוסק וחידושים טכנולוגיים בתחום הסאונד. ששת המופלאים הרכיבו קוקטייל של שנות ה-70, ה-80 וה-90. פריפ ובלו ממשיכים להשתעשע עם מכשיר דיגיטלי ושמו 'גיטר סינתיסייזר', המאפשר לגיטרה החשמלית להשמיע צלילים השמורים לקלידים בלבד. בהופעה זה נראה מעניין: הגיטריסט פורט, והקהל שומע סינתיסייזר. בהתחלה זה לא מסתדר בראש, ולאט-לאט מתרגלים. על הבמה אין קלידים: רק גיטרות, תופים וערימות של ציוד מתקדם.


פה ושם אפשר לזהות את העיבודים החייתים מתקופת "רד" (Red) המיתולוגית, או שירים הדוקים ואלגנטיים מתקופת שנות השמונים השנויה-במחלוקת. פה ושם מזמר בלו כאילו היה ג'ון לנון. פה ושם מוכיח טוני לוין כי הוא אחד הבסיסטים המעניינים ביותר בעולם הרוק, בעיקר כשהוא לוקח לידיו את הצ'פמן-סטיק, באס חשמלי שכולו 'גשר', המאפשר איצבוע מהיר ללא פריטה. לאורך כל הדרך נשמר האיזון הבריא בין אוונגארד חסר-גבולות ובין שירים המצייתים לתבניות מקובלות.


ברופורד, למשל, מפגין כאן תיפוף לא פחות אינטליגנטי מרגעיו הגדולים בשנות השבעים. הוא משתמש במערכת אקוסטית אך מוסיף לה פדים אלקטרוניים בשביל הגיוון. למעשה, משמש עמיתו, פאט מסטולטו, כרוחו החיה של ג'ימי מויר, המקישן המטורף מתקופת לארקס טאנגס (Larks Tounges) המרתקת. ביחד הם ממשיכים את המסורת היפה של קרימזון האוונגרדית, לפיה עוד לא נולדה חתיכת המתכת שאינה ראויה לחבטה מוקלטת. לא לחינם קיבל האלבום שם שנשמע כמו מכה על פח חלוד.


ב-2015 יצאה מהדורה חדשה של ת'ראק, לרגל 20 שנה להוצאת האלבום. הלייבל של רוברט פריפ הוציא מוצר מורחב, הכולל מיקס סטריאו חדש בדיסק הראשון, ודיסק דיוידי-אודיו (DVD-A) הכולל מיקס סראונד (5.1) בתוספת כמה בונוסים זניחים וגרסת הרימסטר של 2002. קשה לומר שהמיקסים החדשים הוסיפו הרבה להקלטה המקורית, שנהנתה מצליל מעולה כבר בגרסה המקורית שיצאה לשוק ב-3 באפריל, 1995.

לסיכום - למעריציה הוותיקים של קינג קרימזון היה קצת קשה להתרגל לאלבום כמו ת'ראק. הוא מופק-היטב, נשמע טוב ואין בו נפילות. הוא בוודאי לא נשמע כמו משהו שיצא משנות השבעים. אבל אחרי כמה האזנות מלאות רצון טוב, ניתן לקבוע כי כבודו של העבר במקומו מונח. עכשיו קרימזון עושים יופי של מוסיקה בלי לחוש אשמים על שהם לא ממציאים את הגלגל בכל שניה. במקום 'רוק מתקדם' יש לנו 'רוק הייטק', וזה מספיק טוב בשביל אמצע שנות התשעים.

הציון: 8.5/10