רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Terria - Devin Townsend

Devin Townsend

Terria

2001 HevyDevy Records

Canada

(66:26)

HevyDevy.com



ביקורת: אורי ברייטמן

05/01/12

דווין טאונסנד הוא מוסיקאי קנדי ומפיק מוסיקלי, יליד העיר ואנקובר, 1972. 'טרייה' (Terria) הוא אלבום הסולו הרביעי שלו, בקריירה פוריה וארוכה שנמצאת כיום עדיין בעיצומה. טאונסנד הוא לא רק גיטריסט-מטאל מבריק וסולן עם קול ענק ומנעד מרשים, אלא אשף-סאונדים מן המעלה הראשונה. הקריירה המוסיקלית שלו לקחה אותו לכיוונים רבים ומגוונים, החל מעבודה עם סטיב ואי (1993), הקמת להקה בשם 'סטראפינג יאנג לאד', אישפוז פסיכיאטרי מרצון שאיבחן הפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) - ועירבוב נחוש של מטאל עם מוסיקה קלאסית, אופרה, פופ, אמביינט, הארד-רוק, פולק ומוסיקה ים-תיכונית.


המוסיקה הסכיזופרנית של דווין טאונסנד היא מה שהיה עלול לקרות למלחין אנדרו לויד וובר, אם היה מקים להקת פוסט-מטאל. טאונסנד, 'הלורד האפל של הגיטרה', לוקח את המטאל לכיוונים ואגנריים, אופראיים, גרנדיוזיים, כשהוא הופך את קולו למקהלה, את הגיטרות שלו לתזמורת חשמלית, ואת האולפן הביתי להיכל ענק של צלילים מהדהדים. התוצאה, בחלק מהמקרים, היא עומס-יתר חושי. טאונסנד נוהג להעמיס עוד ועוד ערוצים, עד שאוזניים נטולות-שריון יעדיפו למסור את נשמתן אל הבורא; מתקפת הערוצים המשועשעת של טאונסנד היא עניין של טעם נרכש - המוח צריך להתרגל לשינוי, זה לוקח זמן. כדי להבין אותו צריך קצת לכאוב, אבל המלודיות של טאונסנד חזקות יותר מהכל.


האלבום 'טרייה' נולד לאחר תקופת שפל בחייו - הכישלון של האלבום 'פיסיזיסט' משנת 2000. טאונסנד הבטיח לתקן את הרושם הרע שהותיר אחריו האלבום. פרויקט הסולו הראשון שלו מ-1997, 'אושן משין' (Ocean Machine) טיפל במוטיב הים והמים. כאן, ב'טרייה', הוא עמוק באדמה. טאונסנד שאב השראה עמוקה מטיול ארוך ברחבי קנדה עם להקתו. הוא הפיק תחת ידיו אלבום-מסע מובהק: אישי יותר, מופנם, חושפני, ישיר, שמשחק על המתח שבין פשטות ותיחכום, שפיות וטירוף, פגיעות ותקיפות. הסכיזופרניה המוסיקלית עברה עידון זמני, והאיש עצמו הוריד הילוך - הוא הירשה לעצמו לפתח את המוטיבים בצורה יותר סובלנית, כאילו הנופים הקנדיים העצומים איפשרו לו, סוף סוף, לנשום.


שני הקטעים הפותחים ('אוליבס' ו'מאונטן') הם סוג של אוברטורה, מיקרו-קוסמוס מוסיקלי-קולנועי שמבהיר את הכיוון הכללי: מסע במרחקים גדולים. מי שלא מסתדר עם החשיבה האסוציאטיבית מאחורי שני אלו, מוטב שיקפוץ ישר לקטע השלישי (ארת' דיי)(Earth Day), אולי יצירת המופת הגדולה ביותר של טאונסנד מאז ועד היום. המוטיב הלירי המרכזי: יום ההולדת של מישהו חל בדיוק ביום כדור הארץ, ואין לזה שום משמעות. ב-9.5 דקות מצליח טאונסנד לשרבט ליריקה סכיזופרנית (זרם תודעה של אדם מסומם או פסיכוטי), להפגיז בכל התותחים האולפניים הגדולים שרק הוא יודע לייצר, לסחוף את המאזין להיפר-מערבולת של זעם מלאכי - ולחבר את המורשת האופראית של אנדרו לויד-וובר אל עולם המטאל הפרוגרסיבי.


גם מבחינה הפקתית, ''ארת' דיי'' הוא הישג מדהים של סאונד: טאונסנד נשמע כאן יותר גדול מפינק פלויד, מטאליקה ופורקיופיין טרי יחדיו. הוא יודע איך להצחיק בלי להישמע ציני, לקלל בלי להישמע גס, ולהישמע רציני מספיק גם כשהוא בסך הכל מדווח על הפרעות נפשיות בנאליות. היצירה הזו, לבדה, יכולה 'לרוקן' כל מאזין סביר, ולשאוב כל אנרגיה חשמלית שנותרה בשתי האונות שלכם. רבים ירצו לסיים את האלבום כבר כאן, וזה בסדר גמור: אפשר להמשיך בפעם אחרת, או להתחשל בהדרגה.


דווין טאונסנד
דווין טאונסנד, הלורד האפל של הגיטרה


טאונסנד מבין שהוא כתש את מאזיניו עם אחת היציאות הסימפוניות-מטאליות התובעניות ביותר שהוקלטו בתחילת שנות האלפיים, ולכן הוא מוריד עשרות הילוכים בקטע הרביעי, 'דיפ פיס' (Deep Peace). הוא מרגיע את הקהל ('זה בסדר לבכות') ובסוף הדקה השנייה בונה סולו גיטרה קלאסי-רומנטי למהדרין, ומתחבר בצורה אורגנית אל 'קנדה', הקטע הבא, בו מתמקד טאונסנד ביצירת מקהלה ענקית מקולו המצוין. השילוב בין מגה-ריף ובין עשרות ההכפלות שהוא עשה לערוצי השירה, יוצר מימד מוסיקלי שחורג מכל מה שאנשים מגדירים 'פרויקט-סולו' אינטימי ורזה. אותו טריק מוסיקלי, ריף כביר שנתמך במקהלה של אדם אחד, נמצא בבסיס 'דאון אנד אנדר', הקטע השישי והקצר-יחסית.


'דה פלוק' (The Fluke), הקטע השביעי, הוא נסיון הטעייה קלאסי מביתו של 'הבי-דווי' (Heavy Devy): מה שנדמה בתחילה כמו שיר סטנדרטי ונמרץ, מתרחב ומתנפח למיקרו-אופרה. טאונסנד מקפץ אל אמצע הכביש כטרמפיסט מבהיל, מתייסר מול סופת ברקים, מגייס לדקה את מקהלת מלאכי המוות שלו, זורק אותה לתהום, וחוזר עם הגיטרה הקלאסית כאילו ירד הרגע, כקבצן מלוכלך, מרכבת-משא מאובקת.


טאונסנד יכול היה לסיים את האלבום כאן, עם 'דה פלוק', אבל המסע הקנדי שלנו עוד לא הסתיים. האלבום הגדול הזה מסדר לעצמו עוד שלושה סיומים עוקבים, קצת כמו טרילוגיית 'שר הטבעות' בקולנוע, המסרבת להיגמר ב'זבנג וגמרנו'. הקטע השמיני, 'נובודיז היר' (Nobody's Here), נשמע בדיוק כמו המוסיקה שמלחינים צפון-אמריקניים אוהבים לכתוב במהלך נסיעה במכונית או ברכבת, על פני נופים רחבים. 'אני מרגיש כאילו אין כאן אף אחד'...'הייתי רוצה להרגיש ככה עוד שנה', 'תראה איך ההתמוטטות פורצת דרכים חדשות' - טאונסנד מדבר על המסע הארוך שעבר, מהאישפוז חזרה למציאות. והכל גדול מהחיים, איטי מתי שצריך, בתנועות גרנדיוזיות, בלי לחפף, בלי סטוצים מוסיקליים.


'טייני טירז' (Tiny Tears) הוא ספק שיר-פרידה, ספק שיר-ערש, אך שוב מתנפח למימדים סימפוניים בלי אזהרה מוקדמת. הרומן הארוך של טאונסנד עם אנדרו לויד-וובר מתממש גם כאן, כשהוא משלב את הקריאה 'קרייה אליזון' (Kyrie Eleison) בסוף היצירה, שמשמעותה בלטינית היא 'רחם עלינו, אלוהים'; זוהי התכתבות לירית עם שיר החתונה המעוות שכתב 'פנטום האופרה' עבור כריסטין אהובתו לקראת סוף הספר והמחזמר. 'אני לא מאמין שאני רק בחור רגיל', הוא כותב על עצמו, בנוסח חידתי שיכול להתפרש לשני הכיוונים: אדם המתעקש להיות מודע לחריגותו, או חריג-מדומה המתקשה להתמודד עם סתמיותו-שלו.


טאונסנד מתייחס למחלת הנפש שלו בפעם האחרונה, בשיר העשירי והסוגר, 'סטגננט' (Stagnant). בצורה בוטה, הוא כותב 'נמאס לי מאיך שאני מרגיש כל יום, ואני מרגיש את זה עכשיו בראש שלי...ואי אפשר לדעת איך או מתי זה יסתיים'. בדרכו הדו-משמעית והמבודחת, הוא זוכה לגאולה שמימית, ובו-זמנית ממשיך לסבול כאילו כלום לא השתנה. הוא נפתח לטבע, מגלה את עצמו מחדש, ומיד חוטף עוד התקף-עצבים מטאלי, שמחזיר אותו למימדיו הרגילים.


הגרסה המפויסת-לוחמת הזו של טאונסנד, שנאבקת ללא הצלחה בתשוקה להישאר עקבי ונורמלי למרות מחלתו, היא אולי האלמנט האנושי והמושך ביותר באלבום הזה בפרט, ובקריירה שלו בכלל. בכל שאר האלבומים שלו מפוזרות פנינים רבות, אך רק ב'טרייה' הוא זיקק את עצמו למשהו שאפשר לאהוב, גם אם הוא עשה זאת בדרכו החולנית-שטנית האופיינית לו.


בכל המסע המוסיקלי הארוך הזה, חובה לתת קרדיט הולם למתופף המצוין שליווה את טאונסנד שנים רבות, ג'ין הוגלן. הסוללה של הולגן, בצירוף בס הפרטלס המונומנטלי של קרייג מקפרלנד, תרמו לסאונד האורגני והמשובח של 'טרייה'. לא בכל האלבומים של טאונסנד, כולל אלו שבאו אחרי 'טרייה', יש סאונד כל כך 'פתוח' ונקי. אפילו בפרויקטים מאוחרים של טאונסנד ולהקותיו (כמו האלבום 'אדיקטד' מ-2009), יש משהו מסוגר וקצת 'מת' בצליל שהוא מוציא מעצמו ומסובביו, במיוחד בערוצי התופים.

לסיכום, 'טרייה' הוא האלבום הטוב ביותר בקריירה של דווין טאונסנד, וגם אחד מאלבומי הפוסט-מטאל הפרוגרסיביים החשובים ביותר שהוקלטו בשנים האחרונות. זהו הישג גדול מהחיים בכל מובן ועניין, שבו יוצר מצליח ללכת על החבל הדק שבין יומרה והתרסקות -- פרויקט סימפוני-אישי של אדם דו-קוטבי ומרתק, שנלחם בעצמו באותות ובמופתים, אך לעולם לא יודע אם הוא מנצח או מפסיד. כמו זיכרון טוב מטיול מעניין בחו"ל, האלבום המושקע הזה יכול ללוות אתכם שנים רבות, אבל הוא דורש הסתגלות פעילה. זהו מזון אודיופילי קשה מאוד לעיכול, במיוחד בהאזנות הראשונות, אבל הוא ייקח אתכם הכי רחוק שאפשר.

הציון: 9/10

 מה אומרים הציונים?

 תגובות על דווין טאונסנד





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il