 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבומה הרביעי של להקת די-אף-איי האיטלקית הוא תענוג מושלם מתחילתו ועד סופו, אלבום קנטרברי איטלקי שאין שום בעיה להמליץ עליו. הרביעייה הפרוג-פיוז'נית, שמוצאה מן העיר ורונה, הוציאה את אלבום האולפן האחרון שלה ב-1999. שנתיים אחר כך שיחררה אלבום בהופעה חיה מפסטיבל נירפסט 2000. חברי די-אף-איי, ובראשם הקלידן אלברטו בונומי והמתופף אלברטו די-גרנדיס, דגרו היטב על החומרים שלהם, והתוצאה היא שישה גוזלים מקסימים.
כמעט שבעים דקות של מוסיקה אינסטרומנטלית ברובה הגדול, ואין תלונות על התכנים המוסיקליים. חברי די-אף-איי מוכשרים כמו ג'אזיסטים, כותבים עיבודים פרוגרסיביים מופתיים, ויודעים לפתח מוטיבים בצורות בלתי-צפויות. הם כותבים פואמות עדינות שמתפתחות בטכניקות הלקוחות מעולם הג'אז, אך המבנה שלהן קלאסי לגמרי. המלודיות וההרמוניות כתובות ברובן הגדול, והאילתורים אינם העיקר.
סוללת הקלידים המשוכללת של אלברטו בונומי נמצאת במרכז העניינים, ונתמכת בתיפוף האינטליגנטי והנמרץ של אלברטו דה-גרנדיס, שלא מפסיק להרשים ביכולתו הדינמית. הגיטרה החשמלית של סילביו מינלה מגיחה הישר מעולם הרוק, ולא מעולם הג'אז. בעוד שכבות הקלידים של בונומי מספקים את העושר המלודי וההרמוני שמכניס את די-אף-איי אל המיתחם הסימפוני, השילוב בין מינלה ודה-גרנדיס מאפשר ללהקה כולה להתחמם ולהגיע לשיאים 'רוקיים' שאינם אופייניים להרכבי פיוז'ן רבים מאירופה.
הקטע הארוך והמרשים ביותר באלבום הוא הרביעי ('מוסוק רונה' - Mosoq Runa). הלהקה משלבת בו ארבעה צ'לנים, ויולה, כינור - והפתעה: בונומי יודע להשתלט גם על חליל-צד, בנוסף לקלידים. הקטע השישי והאחרון מושר בשפה האיטלקית, החלטה אמנותית נבונה שמעניקה לאלבום את הגוון האותנטי, המקומי והלאומי שלו. כך הופך הקנטרברי, סגנון אנגלי-לכאורה, לז'אנר פאן-אירופאי.
די-אף-איי מפגינים סבלנות עמוקה בהצגת הנושא ופיתוחו, תכונה חשובה המעידה על בגרות מוסיקלית בפרט ואנושית בכלל. לעתים האלבום נשמע כאילו יצא בלייבל אי-סי-אם (ECM) הגרמני של מנפרד אייכר. אלא שבניגוד לג'אזיסטים אירופאיים מנומסים, החבר'ה של די-אף-איי הכינו את כל שיעורי הבית שלהם לפני שנכנסו לאולפן: הם אינם מסתמכים על אילתורים מוצלחים, הבלחות רגעיות של גאונות, או כימיה נדירה בין ארבעה בני-אדם. לכן היצירות, שנכתבו ולוטשו לאורך זמן רב, זורמות בצורה כל כך בוטחת, ברורה וסיפורית.
זרם הקנטרברי, כפי שאפשר להבין משמו, התפתח באיזור הדרום-מזרחי של אנגליה. מי שמתחבר למוסיקה שהתפתחה בעיר השלווה הזו, הממוקמת במחוז קנט (Kent), יודע שהיא מטשטשת בכוונה את הגבולות בין ג'אז ובין רוק. ברור מן האלבומים של די-אף-איי, שהלהקה מתמצאת היטב בנבכי סצינת קנטרברי, ושוחה בז'אנר כמו דולפין במים, למרות שהיא חיה ומקליטה בעיר ורונה, מרחק 1,300 קילומטר מן העיר קנטרברי.
לא תמצאו כאן את ההומור הייחודי של הטפילד אנד דה נורת', או זה של להקת קרוואן. אבל האיטלקים בהחלט מתייחסים למורשת האינסטרומנטלית של סופט מאשין, ויעיד על כך שמו של האלבום: פורת' (4th או Fourth) הוא גם שמו של אלבום סופט מאשין אינסטרומנטלי שיצא ב-1971. מבחינת איכות ההקלטה וההפקה המוסיקלית, האלבום מ-2008 נשמע כמובן הרבה יותר טוב מן האלבומים שהוקלטו בתחילת שנות ה-70. לא רק שהסאונד האולפני נקי יותר, אלא שמערכת התופים של דה-גרנדיס נתפסה כאן במלוא הדרה, כאשר כל נקישה ושפשוף מורגשים היטב במיקס הסופי.
מבחן ההאזנות החוזרות תמיד עושה חסד עם המוסיקה המלודית והנעימה של די-אף-איי. לא רק שהאלבום משתבח מיום ליום, אלא שעם החודשים הוא הופך לחבר של ממש. אלבומי קנטרברי קלאסיים כמו רוטרס קלאב של הטפילד אנד דה נורת', רוק בוטום של רוברט ווייאט, הראשון של נשיונל הלת' או הבכורה של פיקיו דל פוצו יודעים להתיידד עם המאזין ולהיכנס לחייו בצורה הסימפטית ביותר האפשרית. הרביעי של די-אף-איי (השם, אגב, הוא קיצור של 'דיוטי פרי ארייה') מצטרף לחבורה הנהדרת הזאת.
עדכון מצער: הקלידן של DFA, אלברטו בונומי, נהרג בתאונת דרכים קטלנית, ביוני 2011. בונומי היה בן 48 במותו. בכך אולי תמה דרכה של להקת די-אף-איי. בונומי היה המלחין המרכזי בהרכב. מאז 2008 ועד סוף 2019, לא יצא אלבום חדש ללהקה.
כמעט שבעים דקות של מוסיקה אינסטרומנטלית ברובה הגדול, ואין תלונות על התכנים המוסיקליים. חברי די-אף-איי מוכשרים כמו ג'אזיסטים, כותבים עיבודים פרוגרסיביים מופתיים, ויודעים לפתח מוטיבים בצורות בלתי-צפויות. הם כותבים פואמות עדינות שמתפתחות בטכניקות הלקוחות מעולם הג'אז, אך המבנה שלהן קלאסי לגמרי. המלודיות וההרמוניות כתובות ברובן הגדול, והאילתורים אינם העיקר.
סוללת הקלידים המשוכללת של אלברטו בונומי נמצאת במרכז העניינים, ונתמכת בתיפוף האינטליגנטי והנמרץ של אלברטו דה-גרנדיס, שלא מפסיק להרשים ביכולתו הדינמית. הגיטרה החשמלית של סילביו מינלה מגיחה הישר מעולם הרוק, ולא מעולם הג'אז. בעוד שכבות הקלידים של בונומי מספקים את העושר המלודי וההרמוני שמכניס את די-אף-איי אל המיתחם הסימפוני, השילוב בין מינלה ודה-גרנדיס מאפשר ללהקה כולה להתחמם ולהגיע לשיאים 'רוקיים' שאינם אופייניים להרכבי פיוז'ן רבים מאירופה.
הקטע הארוך והמרשים ביותר באלבום הוא הרביעי ('מוסוק רונה' - Mosoq Runa). הלהקה משלבת בו ארבעה צ'לנים, ויולה, כינור - והפתעה: בונומי יודע להשתלט גם על חליל-צד, בנוסף לקלידים. הקטע השישי והאחרון מושר בשפה האיטלקית, החלטה אמנותית נבונה שמעניקה לאלבום את הגוון האותנטי, המקומי והלאומי שלו. כך הופך הקנטרברי, סגנון אנגלי-לכאורה, לז'אנר פאן-אירופאי.
די-אף-איי מפגינים סבלנות עמוקה בהצגת הנושא ופיתוחו, תכונה חשובה המעידה על בגרות מוסיקלית בפרט ואנושית בכלל. לעתים האלבום נשמע כאילו יצא בלייבל אי-סי-אם (ECM) הגרמני של מנפרד אייכר. אלא שבניגוד לג'אזיסטים אירופאיים מנומסים, החבר'ה של די-אף-איי הכינו את כל שיעורי הבית שלהם לפני שנכנסו לאולפן: הם אינם מסתמכים על אילתורים מוצלחים, הבלחות רגעיות של גאונות, או כימיה נדירה בין ארבעה בני-אדם. לכן היצירות, שנכתבו ולוטשו לאורך זמן רב, זורמות בצורה כל כך בוטחת, ברורה וסיפורית.
זרם הקנטרברי, כפי שאפשר להבין משמו, התפתח באיזור הדרום-מזרחי של אנגליה. מי שמתחבר למוסיקה שהתפתחה בעיר השלווה הזו, הממוקמת במחוז קנט (Kent), יודע שהיא מטשטשת בכוונה את הגבולות בין ג'אז ובין רוק. ברור מן האלבומים של די-אף-איי, שהלהקה מתמצאת היטב בנבכי סצינת קנטרברי, ושוחה בז'אנר כמו דולפין במים, למרות שהיא חיה ומקליטה בעיר ורונה, מרחק 1,300 קילומטר מן העיר קנטרברי.
לא תמצאו כאן את ההומור הייחודי של הטפילד אנד דה נורת', או זה של להקת קרוואן. אבל האיטלקים בהחלט מתייחסים למורשת האינסטרומנטלית של סופט מאשין, ויעיד על כך שמו של האלבום: פורת' (4th או Fourth) הוא גם שמו של אלבום סופט מאשין אינסטרומנטלי שיצא ב-1971. מבחינת איכות ההקלטה וההפקה המוסיקלית, האלבום מ-2008 נשמע כמובן הרבה יותר טוב מן האלבומים שהוקלטו בתחילת שנות ה-70. לא רק שהסאונד האולפני נקי יותר, אלא שמערכת התופים של דה-גרנדיס נתפסה כאן במלוא הדרה, כאשר כל נקישה ושפשוף מורגשים היטב במיקס הסופי.
מבחן ההאזנות החוזרות תמיד עושה חסד עם המוסיקה המלודית והנעימה של די-אף-איי. לא רק שהאלבום משתבח מיום ליום, אלא שעם החודשים הוא הופך לחבר של ממש. אלבומי קנטרברי קלאסיים כמו רוטרס קלאב של הטפילד אנד דה נורת', רוק בוטום של רוברט ווייאט, הראשון של נשיונל הלת' או הבכורה של פיקיו דל פוצו יודעים להתיידד עם המאזין ולהיכנס לחייו בצורה הסימפטית ביותר האפשרית. הרביעי של די-אף-איי (השם, אגב, הוא קיצור של 'דיוטי פרי ארייה') מצטרף לחבורה הנהדרת הזאת.
עדכון מצער: הקלידן של DFA, אלברטו בונומי, נהרג בתאונת דרכים קטלנית, ביוני 2011. בונומי היה בן 48 במותו. בכך אולי תמה דרכה של להקת די-אף-איי. בונומי היה המלחין המרכזי בהרכב. מאז 2008 ועד סוף 2019, לא יצא אלבום חדש ללהקה.
לסיכום, האלבום 4th של להקת די-אף-איי האיטלקית מתחבר באופן מלא למורשת המלודית של זרם הקנטרברי האנגלי. ארבעת נגני הלהקה מוכשרים, וירטואוזים ומרתקים בדרך שבה הם מפתחים את המוטיבים והמלודיות, שעליהן מתבססות היצירות. השנים הרבות שעברו מאז האלבום האחרון של הלהקה מוכיחות שצריך לתת לזמן לעשות את שלו, ולא לשלוף מן המותן כדי להשביע את רעבונם של המעריצים המקומיים והבינלאומיים. מתופף מעולה, קלידן חכם (שנפטר מאז, למרבה הצער), לחנים מורכבים ולהקה בוגרת הוציאו עוד אלבום פרוג-פיוז'ן שמצדיק את רכישתו ללא צל של ספק.
הציון: 8.5/10