 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Distorted Harmony Utopia 2012 Distorted Harmony Records Israel / ישראל (54:45)
03/08/12 | |
'אוטופיה' של 'דיסטורטד הרמוני' הוא אלבום המטאל הפרוגרסיבי הכי טוב שהוקלט אי-פעם בישראל. עד כמה משמעותית המחמאה הזו? אנחנו לא חיים באוטופיה המוסיקלית של ארה"ב, או שוודיה, שם נולד והתפתח הז'אנר הזה החל משנות ה-80 המאוחרות. ברמה ההיסטורית, שנות ה-90 ראו את רוב יצירות המופת החשובות של הפרוג-מטאל. בעשור הראשון של שנות האלפיים התווספו לקאנון העולמי לא מעט אלבומים משובחים, אבל רק השוליים המשיכו להתפתח. השורה התחתונה היא שאין בישראל מספיק קהל כדי לתמוך בלהקת פרוג-מטאל מקומית, ואנחנו פשוט רחוקים מדי מאירופה ואמריקה כדי לעלות על מטוס ולהופיע שם.
המלחין והמפיק יואב אפרון השקיע כ-3 שנים על הפרויקט הזה, עד שהחליט להוציא אותו לאוויר העולם ב-14/5/12. יש לי הרבה כבוד אליו, למרות שמעולם לא פגשתי אותו. הבחור הזה, יליד 1984 ובוגר 'רימון', הקים להקה סביב קונספט לא ריווחי במיוחד, וכתב עיבודים מורכבים שמעידים על שיפשוף, בגרות, ניסוי וטעייה בזכות פרויקטים אחרים שעשה.
אפרון ולהקתו נתנו לאלבום לרוץ באופן חופשי ברשת: הורדה חינם באינטרנט, לאלבום מקצועי ומופק-לעילא, שרבים רוצים לשלם עליו מחיר מלא. אפילו הקרדיטים הטכניים מרשימים: עבודת המסטרינג רשומה של שמו של המפיק השבדי ינס בוגרן (Jens Bogren), שעבד עם ענקי הז'אנר כמו פיין אוף סלביישן, סימפוני-אקס, אופת', דווין טאונסנד, אישאן ועוד. כך נחשפתי לאלבום הזה, ומיד זה היה ברור: החבר'ה האלה יכולים לייצא את עצמם לחו"ל, ולשים את ישראל על מפת הפרוגרסיב-מטאל.
הלהקה ההשפעות של דיסטורד הרמוני ברורות מאליהן: דרים ת'יאטר, פיין אוף סלביישן, סימפוני-אקס ואולי גם ריברסייד (הפולנים). רמת ההפקה של DH לא נופלת מזו של DT, למרות שלחבר'ה הישראלים אין גיטריסט ברמה של פטרוצ'י. תקשיבו לרגע לאמצע הקטע השלישי ('אובסשן'), בתזמון 5:39, ותגידו לי ששמעתם משהו ישראלי בסטנדרט הזה: כאילו מייק פורטנוי ביקר בישראל בחשאי ועשה סשן פרטי אצל אפרון בבית; זה יוגב גבאי על התופים, והוא נשמע מעולה. הגיטרות של גיא לנדאו אפקטיביות, ממוקדות ולא קופצות מעל הפופיק של עצמן. הבס של איגי 'חלפניו' כהן ממוקם היטב במיקס, ונותן לכל האלבום דחיפה אחת קדימה. אפרון מגבה את להקתו עם שטיחים סימפוניים מרהיבים, וכשהוא עושה סולואים הוא נשמע יותר כמו דרק שריניאן מאשר ג'ורדן רודס.
וזה הזמן לדבר על הסולן של 'דיסטורטד הרמוני', מישה סוחינין. ברוב המקרים, הסולנים הישראלים הם נקודת התורפה של ההרכבים המקומיים. נשמעו כאן מספר אלבומים סבירים שנהרסו על ידי סולן/ית בעלי מבטא כושל. מישה סוחינין הוא חריג מבורך: מבטא אנגלי מוצלח מאוד, שירה מדויקת, הפגנת רגש אמיתית בלי להישמע דביק, ובסך הכל - עבודה ראויה לשבחים. בזכותו של סוחינין, האלבום ראוי לייצוא. הוא נותן לליריקה שהוא כותב -- לבדו ועם אחרים -- משמעות אמיתית, ובאמת איכפת לו מכל מילה (להבדיל מסולן אלמוני אחר, ג'יימס לברי, שכבר לא יודע על מה הוא שר, למה ואיך, אולי בגלל שהוא לא כותב הרבה).
האלבום נמשך 54 דקות ומכיל 6 שירים, כשהאחרון ('אוטופיה') הוא המרשים מכולם. הוא נפתח עם תזמורת קלאסית מקרטעת על פטיפון עתיק, וקופץ משם אל פרוג-מטאל טכני בנוסח של דרים ת'יאטר; באמצע היצירה נכנס מישה סוחינין למונולוג פציפיסטי בסגנון דניאל גילדנלואו (פיין אוף סלביישן) שמדבר במפורש על אקטיביזם פוליטי; משם זה עובר אל התזמורת הסימפונית הדיגיטלית של יואב אפרון, בדיוק כמו הרגעים הגדולים של סימפוני-אקס. רק תקשיבו איך הוא פורץ יפה בתחילת הדקה ה-8, כמו מייקל פינלה, בטכניקת הארפג'יו שגם פותחת את האלבום על הפסנתר. התוצאה: התעלות נפשית. בדיוק מה שרצינו להשיג, לא?
מבחן ההאזנות החוזרות רק עוזר ל'אוטופיה': האלבום מהנה מאוד גם בהאזנה ה-20, ה-30 וה-40. כמובן שזה נובע מן המלודיות והריפים האימתניים על הגיטרה החשמלית של לנדאו, אבל נתח רציני מן העונג מתבסס על רמת הגימור הטכני הגבוהה של המיקס (יונתן ברק, אולפני סוניק) והמאסטר (ינס בוגרן הגדול, כאמור, לא לוקח שבויים). הקטעים האגרסיביים באלבום מתאזנים יפה עם הקטעים המתונים-יותר, בדיוק כפי שהגיטרות הקצביות והתופים הכבדים מתאזנים יפה עם הקלידים הסימפוניים העדינים של אפרון והשירה השברירית -- והכל-כך לא מטאליסטית -- של סוחינין.
ברשימת הקרדיטים של האלבום הדיגיטלי אפשר למצוא גם את קובי פרחי, טכנאי סאונד שנושא את שמו של מנהיג להקת 'אורפנד לנד' הישראלית; זה לא אותו אחד, כך מסתבר. וזה המקום להשוות בין שתי הלהקות, שמייצאות פרוג-מטאל לגויים: מצטער, קובי וחברי Orphaned Land, אבל 'דיסטורטד הרמוני' לוקחים כאן את מדליית הזהב. עם כל הכבוד לאתנו-מטאל של 'מבול' ו'לוחם האור', את מבחן ה'פרוגרסיב' עוברת DH הרבה יותר טוב מ-OL. צריך להודות ש'דיסטורטד הרמוני' לא נשמעים ישראלים בשום דרך: אין שירה בעברית, אין השפעות מזרחיות, אין טקסטים מקראיים; אבל המיקוד של 'דיסטורטד' בז'אנר הפרוג-מטאל הוא חד כמו לייזר, והם שוחים בו בחינניות כמו דולפין מתכתי. אפילו במבחן הכיף הטהור, דיסטורטד יוצאים כשידם על העליונה.
אוטופיה, כך מספרת ויקיפדיה, הוא מונח המתאר חברה אנושית מושלמת, שלא קיימת באמת, אלא כאידיאל. המונח נטבע כבר ב-1516, בספרו של המדינאי הבריטי תומאס מור. אוטופיה היא גם שם להקתו של טוד ראנדגרן, שהוציאה לפחות שני אלבומי פרוג מרשימים בשנים 1974-1977, והמשיכה לפעול בשנות ה-80 וה-90 בצורה בלתי-רציפה. יש גם אלבום פרוג-מטאל בשם 'אוטופיה' שיצא ב-2007 ללהקת 'הארט אוף סיגנס' האמריקנית. וכפי שלא קיימת שלמות אוטופית בעולם הפרוג-מטאל בפרט והמוסיקה בכלל, גם 'אוטופיה' של דיסטורטד הרמוני אינה יצירה מושלמת.
הבעיה העיקרית עם 'אוטופיה' כאלבום שאמור להתחרות בסצינה הבינלאומית היא פשוטה למדי: השנה היא 2012, וז'אנר הפרוג-מטאל כבר התבגר והבשיל מספיק כדי להקשות על שחקנים חדשים להיכנס לתודעה. ברמה הרעיונית והמוסיקלית גם יחד, אין ל'דיסטורטד הרמוני' כמעט שום דבר לתרום לעולם הגדול, השבע והתובעני. זו גאווה ישראלית פטריוטית נקייה, והחזה מתנפח בהתאם, אבל אפשר לומר בכנות שלקח לנו קצת יותר מדי זמן כדי להופיע בזירה, ולהראות שגם אנחנו יכולים לתת בראש (עם שכל ורגש). אם האלבום הזה היה יוצא בשנת 2000, הוא היה זוכה להתייחסות שונה לגמרי.
גם הטקסטים באלבום, כנים ואפקטיביים ככל שיהיו, אינם מקוריים מספיק. במילים אחרות, אם להקת 'אבק' הישראלית הצליחה להטביע את חותמה על ז'אנר הרוק באופוזיציה בזכות חזון אמנותי נועז וחסר-פשרות, 'דיסטורטד הרמוני' לא רוצה או יכולה להצעיד את הפרוג הבינלאומי צעד קטן אחד קדימה. אולי זה טיפשי לדרוש ממנה לעשות את זה, אם אתם גרים בישראל הקטנה והמתוסבכת; אבל קהל הצרכנים האמיתי של הלהקה לא יושב במישור החוף שלנו, והוא בררני מאוד.
המלחין והמפיק יואב אפרון השקיע כ-3 שנים על הפרויקט הזה, עד שהחליט להוציא אותו לאוויר העולם ב-14/5/12. יש לי הרבה כבוד אליו, למרות שמעולם לא פגשתי אותו. הבחור הזה, יליד 1984 ובוגר 'רימון', הקים להקה סביב קונספט לא ריווחי במיוחד, וכתב עיבודים מורכבים שמעידים על שיפשוף, בגרות, ניסוי וטעייה בזכות פרויקטים אחרים שעשה.
אפרון ולהקתו נתנו לאלבום לרוץ באופן חופשי ברשת: הורדה חינם באינטרנט, לאלבום מקצועי ומופק-לעילא, שרבים רוצים לשלם עליו מחיר מלא. אפילו הקרדיטים הטכניים מרשימים: עבודת המסטרינג רשומה של שמו של המפיק השבדי ינס בוגרן (Jens Bogren), שעבד עם ענקי הז'אנר כמו פיין אוף סלביישן, סימפוני-אקס, אופת', דווין טאונסנד, אישאן ועוד. כך נחשפתי לאלבום הזה, ומיד זה היה ברור: החבר'ה האלה יכולים לייצא את עצמם לחו"ל, ולשים את ישראל על מפת הפרוגרסיב-מטאל.
הלהקה ההשפעות של דיסטורד הרמוני ברורות מאליהן: דרים ת'יאטר, פיין אוף סלביישן, סימפוני-אקס ואולי גם ריברסייד (הפולנים). רמת ההפקה של DH לא נופלת מזו של DT, למרות שלחבר'ה הישראלים אין גיטריסט ברמה של פטרוצ'י. תקשיבו לרגע לאמצע הקטע השלישי ('אובסשן'), בתזמון 5:39, ותגידו לי ששמעתם משהו ישראלי בסטנדרט הזה: כאילו מייק פורטנוי ביקר בישראל בחשאי ועשה סשן פרטי אצל אפרון בבית; זה יוגב גבאי על התופים, והוא נשמע מעולה. הגיטרות של גיא לנדאו אפקטיביות, ממוקדות ולא קופצות מעל הפופיק של עצמן. הבס של איגי 'חלפניו' כהן ממוקם היטב במיקס, ונותן לכל האלבום דחיפה אחת קדימה. אפרון מגבה את להקתו עם שטיחים סימפוניים מרהיבים, וכשהוא עושה סולואים הוא נשמע יותר כמו דרק שריניאן מאשר ג'ורדן רודס.
וזה הזמן לדבר על הסולן של 'דיסטורטד הרמוני', מישה סוחינין. ברוב המקרים, הסולנים הישראלים הם נקודת התורפה של ההרכבים המקומיים. נשמעו כאן מספר אלבומים סבירים שנהרסו על ידי סולן/ית בעלי מבטא כושל. מישה סוחינין הוא חריג מבורך: מבטא אנגלי מוצלח מאוד, שירה מדויקת, הפגנת רגש אמיתית בלי להישמע דביק, ובסך הכל - עבודה ראויה לשבחים. בזכותו של סוחינין, האלבום ראוי לייצוא. הוא נותן לליריקה שהוא כותב -- לבדו ועם אחרים -- משמעות אמיתית, ובאמת איכפת לו מכל מילה (להבדיל מסולן אלמוני אחר, ג'יימס לברי, שכבר לא יודע על מה הוא שר, למה ואיך, אולי בגלל שהוא לא כותב הרבה).
האלבום נמשך 54 דקות ומכיל 6 שירים, כשהאחרון ('אוטופיה') הוא המרשים מכולם. הוא נפתח עם תזמורת קלאסית מקרטעת על פטיפון עתיק, וקופץ משם אל פרוג-מטאל טכני בנוסח של דרים ת'יאטר; באמצע היצירה נכנס מישה סוחינין למונולוג פציפיסטי בסגנון דניאל גילדנלואו (פיין אוף סלביישן) שמדבר במפורש על אקטיביזם פוליטי; משם זה עובר אל התזמורת הסימפונית הדיגיטלית של יואב אפרון, בדיוק כמו הרגעים הגדולים של סימפוני-אקס. רק תקשיבו איך הוא פורץ יפה בתחילת הדקה ה-8, כמו מייקל פינלה, בטכניקת הארפג'יו שגם פותחת את האלבום על הפסנתר. התוצאה: התעלות נפשית. בדיוק מה שרצינו להשיג, לא?
מבחן ההאזנות החוזרות רק עוזר ל'אוטופיה': האלבום מהנה מאוד גם בהאזנה ה-20, ה-30 וה-40. כמובן שזה נובע מן המלודיות והריפים האימתניים על הגיטרה החשמלית של לנדאו, אבל נתח רציני מן העונג מתבסס על רמת הגימור הטכני הגבוהה של המיקס (יונתן ברק, אולפני סוניק) והמאסטר (ינס בוגרן הגדול, כאמור, לא לוקח שבויים). הקטעים האגרסיביים באלבום מתאזנים יפה עם הקטעים המתונים-יותר, בדיוק כפי שהגיטרות הקצביות והתופים הכבדים מתאזנים יפה עם הקלידים הסימפוניים העדינים של אפרון והשירה השברירית -- והכל-כך לא מטאליסטית -- של סוחינין.
וידאו: הלהקה מבצעת את 'אוטופיה'
ברשימת הקרדיטים של האלבום הדיגיטלי אפשר למצוא גם את קובי פרחי, טכנאי סאונד שנושא את שמו של מנהיג להקת 'אורפנד לנד' הישראלית; זה לא אותו אחד, כך מסתבר. וזה המקום להשוות בין שתי הלהקות, שמייצאות פרוג-מטאל לגויים: מצטער, קובי וחברי Orphaned Land, אבל 'דיסטורטד הרמוני' לוקחים כאן את מדליית הזהב. עם כל הכבוד לאתנו-מטאל של 'מבול' ו'לוחם האור', את מבחן ה'פרוגרסיב' עוברת DH הרבה יותר טוב מ-OL. צריך להודות ש'דיסטורטד הרמוני' לא נשמעים ישראלים בשום דרך: אין שירה בעברית, אין השפעות מזרחיות, אין טקסטים מקראיים; אבל המיקוד של 'דיסטורטד' בז'אנר הפרוג-מטאל הוא חד כמו לייזר, והם שוחים בו בחינניות כמו דולפין מתכתי. אפילו במבחן הכיף הטהור, דיסטורטד יוצאים כשידם על העליונה.
אוטופיה, כך מספרת ויקיפדיה, הוא מונח המתאר חברה אנושית מושלמת, שלא קיימת באמת, אלא כאידיאל. המונח נטבע כבר ב-1516, בספרו של המדינאי הבריטי תומאס מור. אוטופיה היא גם שם להקתו של טוד ראנדגרן, שהוציאה לפחות שני אלבומי פרוג מרשימים בשנים 1974-1977, והמשיכה לפעול בשנות ה-80 וה-90 בצורה בלתי-רציפה. יש גם אלבום פרוג-מטאל בשם 'אוטופיה' שיצא ב-2007 ללהקת 'הארט אוף סיגנס' האמריקנית. וכפי שלא קיימת שלמות אוטופית בעולם הפרוג-מטאל בפרט והמוסיקה בכלל, גם 'אוטופיה' של דיסטורטד הרמוני אינה יצירה מושלמת.
הבעיה העיקרית עם 'אוטופיה' כאלבום שאמור להתחרות בסצינה הבינלאומית היא פשוטה למדי: השנה היא 2012, וז'אנר הפרוג-מטאל כבר התבגר והבשיל מספיק כדי להקשות על שחקנים חדשים להיכנס לתודעה. ברמה הרעיונית והמוסיקלית גם יחד, אין ל'דיסטורטד הרמוני' כמעט שום דבר לתרום לעולם הגדול, השבע והתובעני. זו גאווה ישראלית פטריוטית נקייה, והחזה מתנפח בהתאם, אבל אפשר לומר בכנות שלקח לנו קצת יותר מדי זמן כדי להופיע בזירה, ולהראות שגם אנחנו יכולים לתת בראש (עם שכל ורגש). אם האלבום הזה היה יוצא בשנת 2000, הוא היה זוכה להתייחסות שונה לגמרי.
גם הטקסטים באלבום, כנים ואפקטיביים ככל שיהיו, אינם מקוריים מספיק. במילים אחרות, אם להקת 'אבק' הישראלית הצליחה להטביע את חותמה על ז'אנר הרוק באופוזיציה בזכות חזון אמנותי נועז וחסר-פשרות, 'דיסטורטד הרמוני' לא רוצה או יכולה להצעיד את הפרוג הבינלאומי צעד קטן אחד קדימה. אולי זה טיפשי לדרוש ממנה לעשות את זה, אם אתם גרים בישראל הקטנה והמתוסבכת; אבל קהל הצרכנים האמיתי של הלהקה לא יושב במישור החוף שלנו, והוא בררני מאוד.
לסיכום, בהחלט כדאי לתת ל'אוטופיה' מספר דו-ספרתי של האזנות: מדובר באלבום עסיסי, קצבי, מופק בצורה מעוררת כבוד, מולחן בקפידה ומבוצע באופן מקצועי לגמרי. זו לא להקה חקיינית בשום דרך, אבל היא לא גיבשה לעצמה עדיין סגנון משלה. בזכות שילוב נדיר של קלידן חכם עם סולן בוגר יש לנו אלבום מנצח, למרות שהוא לא חדשני, לא נועז ולא מקורי בגישתו האמנותית. כל מי שהספיק להוריד את האלבום בחינם ברשת כבר הפיץ את הבשורה בביצה הקטנה שלנו: 'דיסטורטד הרמוני' היא הלהקה הישראלית שהכי מגיע לה לחמם את דרים ת'יאטר, אם וכאשר תגיע הסופר-גרופ הזאת לארצנו בקרוב.
הציון: 8/10
