רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Dream Theater by Dream Theater

Dream Theater

Dream Theater

2013 Roadrunner Records

USA

(68:01)

DreamTheater.net



ביקורת: אורי ברייטמן

25/11/13

אלבום האולפן ה-12 של דרים ת'יאטר, שיצא בסוף ספטמבר 2013, הוא קופסת שימורים של נוסחאות סגנוניות שפג תוקפן. להקת המטאל המתקדם המצליחה ביותר בעולם מתייצבת על פס הייצור, במטרה לספק את רעבונם התקופתי של רוב מעריציה, עם תוצרת מוסיקלית עצלה ומפונקת, שמטרתה לחדור שוב למצעדי המכירות, ליצור תזרים מזומנים בטוח ולשמור על הישרדותה בתעשייה.


אף אחד ממעריציה של די-טי (DT) לא יטען שזהו הטוב שאלבומיה. התואר הזה שמור בדרך כלל ל-'סינס' (1999) או ל'אימג'ס' (1992). למרות היומרה הבתולית -- שימוש בשם הלהקה כשם האלבום, כאילו מדובר במאמץ בכורה -- הוא רחוק מן הבתולין בכמה עשרות שנות אור. למעשה, זוהי הפקה חפוזה ומרושלת, הסובלת מעודף בטחון עצמי; היא לא מצליחה להסתיר את טלאיה ופגמיה. החמישיה רק עצרה באולפן בדרך להמשך מילוי ההתחייבויות החוזיות מול 'רואדראנר רקורדס', הלייבל שמחזיק אותה בחיים כיום.


'סוויטת התעוררות השווא' פותחת את הדיסק בתקווה מזוייפת - אוברטורה סימפונית בסגנון קולנועי, מהסוג שיוצר התרגשות טבעית בתחילת מופעים חיים. דרים מדלגת כאן בזריזות דרך הטריטוריה השחוקה של להקות כמו סימפוני-אקס, יוצרת קומץ ציפיות ומרוויחה קצת מהיעדרותו הקצרה של ג'יימס לברי מן המיקס. לרוע המזל, מה שיבוא בהמשך לא יגרור התרגשות רבה, בוודאי לא למי שמאזין לדרים ת'יאטר ברצינות, ברציפות ובצורה הוגנת עוד מתחילת שנות ה-90.


דרים לא התייאשה מלהיכנס אל מצעדי הלהיטים ותחנות הרדיו, והיא השליכה את יהבה על שני סינגלים חדשים הפעם: 'האויב שבפנים' (The Enemy Inside) הוא הראשון שבהם. אירוניה שטנית: דווקא הליריקה שעוסקת בחייל השב משדה הקרב עם תסמונת פוסט-טראומטית, תפורה דווקא על פטרוצ'י ועמיתיו המזדקנים. ואלו המילים: "הזכרונות החונקים הללו, חקוקים בתוך מוחי, ואני לא יכול לברוח מהאויב שבפנים" - הלהקה לא מצליחה להשתחרר מן העבר שלה, לא מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, תקועה בתוך הישגי שנות ה-90 לנצח, הלומת-קרב וחסרת תקווה.




דרים ת'יאטר היא כבר להקה זקנה, במונחי עולם הרוק. מאחוריה כבר 25 שנות פעילות, 10 מליון עותקים שנמכרו (לטענתה), תקליט-זהב בארה''ב ואפילו מועמדות אחת לפרס ה'גראמי'. רוב ההרכבים במצבה הרפואי כבר התעייפו, התפרקו, נרקבו או ממחזרים את עצמם למוות. אין שום דבר מפתיע בדעיכה האמנותית של דרים, וחילופי המתופפים -- מייק פורטנוי במייק מנג'יני -- לא יעזרו לנער את האבק. נדמה שהלהקה מרוצה מעצמה כפי שהיא. היא מתמקדת בנתוני המכירות היבשים, וקהילת המעריצים הקולנית שלה אינה דורשת רפורמה כלשהי.


בדומה לשני הרכבים גדולים בהרבה, המהווים דוגמה ומופת עבור הדרימרים -- מטאליקה ו'ראש' (Rush) -- פטרוצ'י ורודס (נקרא להם פטרודס) לא מתכוונים להמציא את עצמם מחדש בשנים הקרובות. השאלה היא אם הם מסוגלים לשמור על הרמה לאורך זמן, והתשובה המוחלטת היא שלילית. כשהצמד פטרודס לא עושה שימוש חוזר ברעיונות ישנים, הוא מצטט את 'ראש' (Rush) או נאחז בחוזקה בנוסחאות המטאל הפרה-היסטוריות: ריף גברי, בית, פזמון, בית, פזמון, ריף גברי.


אז אם 'דה אנמי אינסייד' נכשל בהשוואה ליצירת-מופת כמו 'וואן' (One) של מטאליקה באותו נושא, אפשר לזהות בקלות איך גם 'דה לוקינג גלאס' (The Looking Glass) רוכב על המוסיקה והליריקה של 'ליימלייט' (Limelight) מאת 'ראש', תוך שהוא נופל מהסוס וחובט את ראש באדמה הקרה. זו לא רק הליריקה העקרה של פטרוצ'י, אלא הנוסחתיות הדביקה, הצפויה-מראש, שבה כל סולו גיטרה ניתן לחיזוי מושלם על ידי כל מעריץ; זה גם סגנון השירה של ג'יימס לברי, שמצביע על חוסר התעניינות מחפיר בטקסט, משמעותו והרגשות שהוא מנסה להעביר. זה לא מפליא, שמר לברי מפגין אותו יחס גם כלפי הטקסטים שהוא כותב בעצמו, בקריירת הסולו הזניחה שלו, בה הוא מתמקד בשירי מטאל של 4 דקות.


אפשר רק להחמיא לתזמון 5:25 של הקטע האינסטרומנטלי הסתמי 'מכונת האניגמה', שבו דרים מואילה בטובה להושיט רגל מהוססת אל טריטוריה כבדה ואפלה קצת יותר מן המקובל; האכזבה היא מן העובדה שהיא בורחת מן השטח המרתק הזה תוך שניות ספורות. לאן היא נמלטת בדיוק? אל 'איזור הנוחות' החולמני שנשלט על ידי אלגוריתם-על, המאוכסן במרתף המשותף של פטרודס וההנהלה. הריף הראשי מזכיר את נעימת תוכנית האנימציה של הבלש המוזר 'אינספקטור גאדג'ט'. תעלולי הקרקס של רודס על הסינתי, כמו גם טיוליו הסתמיים מן הקצה הימני של המקלדת אל הקצה השמאלי שלה (וחזרה) חדלו מלייצר ריאקציה עיצבית כלשהי בקרב מאזינים חיים, צמחים או מתים.


שלא תבינו לא נכון - אפשר להפיק הנאה מסויימת משירים כמו 'התמונה הגדולה' (The Bigger Picture), אבל זו הנאה שיטחית שאין בה 'וואו', פריצת דרך מוסיקלית או הערכה עמוקה לאמן ותובנותיו. יש כאן רק חדווה מינימלית כלפי המשך קיומה הפיזי של הלהקה, ותענוג נוסטלגי מן הימים שבהם דרים ת'יאטר הוציאה את הנוער ממצרים, באותות ובמופתים רבים.


חלק מן הפנאטים שמקיפים את פטרודס חטפו התקף חרדה בתקופה המתוחה שלאחר עזיבת מייק פורטנוי, והם בוודאי מאושרים שהבית לא התמוטט על יושביו. מנג'יני נכנס לנעליו של פורטנוי כמו כפיל בסרט פעולה, אבל הוא לא תרם כמעט דבר למוסיקה עצמה. כיום, מעריצי דרים מוכנים ללעוס בסבל את הטקסטים המעליבים של פטרוצ'י ('פצעים שלא יגלידו לעולם, לב שלא יכול להרגיש, חלום שהוא אמיתי מדי, מבט קר כפלדה' - לא יאומן) כדי לקבל פירורי-מלודיה עם טעם של פעם. העיקר שדרים לא תתפרק, רחמנא ליצלן.


למה דרים, במעמדה הנוכחי, מרגישה דחף עז לצטט את מטאליקה בפתיחה של 'מעבר לצעיף' (Beyond The Veil), לחקות את הפתיחות של 'ראש' מיד אחר כך, ואז לרוץ עם ריף רעוע כדי לשמוע את ג'יימס לברי מנסה את כוחו בשירה זועפת? אי אפשר להסביר את כל התופעות הללו מלבד רצון טבעי לקושש פרנסה לילדים.


על הדרך, דרים מנסה לתרץ את הסיבה לסיבוב ההופעות המתקרב, שבעזרתו היא תשאב כספים מחובבי הפרוג הממוסחר (אלו החיים בגן עדן של שוטים). להתפשרויות הפיננסיות הללו יש מחיר משלהן: דרים כבר לא מובילה את הסצינה, לא משפיעה ולא מעוררת כבוד. היא אוספת מאזינים 'ירוקים' חדשים, אבל זוכה לבוז וזלזול בקרב הקהילה המנוסה, זו שהעניקה לה את זרי הדפנה בסוף המילניום. רוצים חלופה אחת בלבד: הייקן (Haken) באלבומם השלישי, 'דה מאונטן'.


כמו מכתב אהבה לאלילי דרים ת'יאטר, להקת 'ראש' (Rush) שנמצאים גם הם באותו לייבל, שירים כמו 'היכנע להגיון' (Surrender to Reason) נשענים באובססיביות יתרה על 'פריוויל' (Freewill) ועל הסאונד מהאלבום 'סיגנאלס' מאת 'ראש', כמו גם מלודיות מפרקים קודמים בעלילות דרים. הטכנאי מאחורי האלבום המרגיז הזה, ריצ'רד צ'יקי (Richard Chycki), עבד גם עם 'ראש' - כמה נוח לקיים יחסים בתוך המשפחה. הליריקה של ג'ון מיאנג, מעריץ 'ראש' ביישן בפני עצמו, צועקת 'קלוקוורק איינג'לס', שם אלבום האולפן האחרון של הטריו הקנדי החשוב. לאן שלא תלך, הצל הענק של 'ראש' מנטרל את הייחוד המוסיקלי של דרים ת'יאטר כיום.


לפני שנבין מה לא בסדר באפוס הסוגר, 'תיאוריית ההארה', נתעלם כולנו ביחד מן הסינגל הקיטשי-במכוון המכונה 'אלונג פור דה רייד' (Along for the Ride), שלא מיועד לבני-אדם חושבים, אלא לעורכים מוסיקליים בתחנות רדיו אמריקניות, אנשים ציניים שתפקידם לדחוף פופ רך וקצר בין הפרסומות שמפרנסות את המשדרים.


זהו, נאלצנו לעבור 'ויה דה לה רוזה' עד שהגענו למפתן מאורת המפלצת בעלת 22 הדקות, 'אילומיניישן ת'יאורי'. בדרך כלל, דרים מפיקה אפוסים מרהיבים לאוזן ('הרוזן מטוסקנה' הוא חריג כואב). אבל לא הפעם, וכנראה לא עוד. היצירה הפרוגרסיבית-לכאורה מחולקת ל-5 פרקים, אבל מסרבת להישמע עקבית, להתחבר לכדי מבנה-על שיצדיק את הזמן והמשאבים. בניגוד ליצירות ארוכות וטובות כמו 'חילופי העונות' (A Change of Seasons) או 'אוקטבריום' היפהפה, יש לנו כאן עסק עם שיר פומפוזי לכשעצמו, שהתנפח למימדי-ענק בצורה מלאכותית, בעזרת תפירה מקוטעת של אלמנטים בלתי-קשורים.


'אילומיניישן' נפתח במוטיב סימפוני גרנדיוזי, שמועתק רק בחלקו ממר צ'ייקובסקי (קונצ'רטו לפסנתר וכו'). אחרי דקה וחצי הוא מתפוגג לטובת ריף מטאלי שדוף שאותו ניגנה דרים בלפחות 3 אלבומים שונים, אם לא יותר. המאזין מובל בכפייה אל תוך מחרוזת ('מדלי') שמעלה מן האוב כמה רגעים נבחרים מן הקריירה הארוכה של הלהקה; די-טי חסרת הבושה מבצעת כאן עוד מחווה-עצמית (Self Tribute) שלא אמורה לעניין אף אחד מלבד היסטוריונים או חוקרי-מוח. פטרוצ'י אמר בראיון לאחרונה שהוא שונא 'מחרוזות' (Medleys), אז איפה העקביות?


הליריקה האיומה של פטרוצ'י מתנגשת בעוצמה בשירה החנוקה של לברי הקשיש, בעוד פטרודס שולפים בעורמה מן הארכיון כמה אקורדים וקונטרה-פונקטים מובחרים מ'סינס', לאותם צרכנים שנולדו ללא זיכרון אנושי פעיל. נקודת השפל הסופית באלבום ה'סלף-טייטלד' הזה מבליחה בדקה ה-7 של הקטע התשיעי והסוגר, נוף-צליל של גן-זן (Zen Garden) אסייתי. זוהי העתקה מעליבה של 'זנאדו' (Xanadu) תוצרת 'ראש' מודל 1977, אך היא מזכירה גם את פתיחת קלוס טו דה אדג' מאת 'יס'.


לאחר שנרגענו ונרדמנו עם ציוץ הציפורים ברקע, אנו מועברים מן הגן הקסום, ללא הסבר הגיוני, אל היכל קונצרטים מערבי. כאן נעזר רודס במתזמר חיצוני (Eren Başbuğ) שיהפוך את הרעיונות המלודיים השמאלציים שלו לתערובת קלאסית בלתי-פרוגרסיבית. הפואמה נשמעת כמו סופו של פסקול לסרט אהבה הוליוודי סוחט-דמעות משנות ה-40. הניסוי הזה נשמע תלוש, זקן ולא מגניב בעליל. כמה טוב שזה נגמר בשלב מסוים, וחוזרים לעולם המטאל.


לברי, כבר לא נער בעל מנעד אינסופי, עובר עינויים רציניים בגלל טקסטים פטרוצ'יסטיים דלוחים שהוא נאלץ לצרוח במלוא גרון. פטרודס מצטטים, בסתמיות מוחלטת, את 'טארקוס' של אמרסון-לייק-פאלמר ואת 'לארקס טאנגז 2' של קינג קרימזון; רודס מפעיל אפליקציית אייפון חדשה, המסוגלת להפיק סולו סינתי אקראי לחלוטין, שמטרתו היחידה היא בזבוז זמן-דיסק יקר.


פטרוצ'י ממשיך להריץ את שעון הזריקות עד קצה גבול היכולת עם סולואים חסרי-כיוון, עד ה'גראנד פינלה דה לה שמאטה': איך מעז אדם שאיננו כומר קתולי חולה לכתוב את השירבוט המבאיש הבא: "כדי להרגיש באמת את שמחת החיים, אתה חייב לסבול את הכאב; כשאתה נכנע לאור, אתה יכול להתמודד עם הימים האפלים ביותר". באמת, סנט פטרוצ'י? חשבת על זה לבד במנזר, או שהתייעצת עם החבר'ה מהברית החדשה?

לסיכום, דרים ת'יאטר הגדולה והמצליחה כבר הפסיקה לאכזב את הקהילה הפרוגרסיבית, שהתייאשה ממנה לחלוטין. מותג כמו 'דרים' עורר פעם ציפיות לגדולות ונצורות - אך אין כל סימן חיים ואין תקווה קלושה לשיפור. האישומים: המנונים ממוחזרים, העתקות עצמיות מבישות וגניבות מוסיקליות למכביר, טלאים גסים, תרכיזים ממותקים ודביקים למצעדים, העמדת פנים סגנונית מביכה, אובדן מוחלט של בושה והשראה. על המדף הוא עומד, גרוע בדיוק כמו כמה מקודמיו, וכנראה כמו הבאים אחריו. פסק הדין: בהחלט לא מומלץ לרכישה, הקשבה או התייחסות.

הציון: 6/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום של דרים ת'יאטר

***

 עוד ביקורות על דרים ת'יאטר

Dream Theater - Six Degrees of Inner Turbulence
אוקטבריום - דרים ת'יאטר


איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il