 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבומה ה-13 של דרים ת'יאטר הוא כישלון מפואר במיוחד - תאונת-דרכים מוסיקלית מרהיבה, מהסוג המדהים, המפתיע והמתמיה. בניגוד לכל המוסכמות, הציפיות והצרכים של מעריציה הטובים והחכמים, הלהקה הלונג-איילנדית הזו הנפיקה לנו, בלי שביקשנו או רצינו, אופרת-רוק באורך שעתיים וארבע-עשרה דקות. ברוק המתקדם, אין שום בעיה עקרונית עם יצירות ארוכות, שאפתניות ויומרניות. אך גם המבקר הסלחן ביותר לא יוכל לשרוד את הגודזילה החולה הזו בלי לאבד כמות נכבדת של נוירונים חיוניים.
אנחנו, מסתבר, בשנת 2285. ג'ון פטרוצ'י, גיטריסט מטאל וירטואוז המאמין שהוא אנדרו לויד וובר, לא מסתפק במדע הבדיוני של שנת 2112 באדיבות להקת 'ראש' (Rush). העלילה, כמו ב-'2112', היא דיסטופיה של עולם ללא מוסיקה. מכונות עתידניות בשם 'נומאקס' מייצרות מוסיקה חסרת נשמה, המוסיקה היחידה שמותר להאזין לה. אם המילה 'נומאקס' מזכירה לכם עולם ללא מקינטושים (No Macs), ייתכן שזה לא במקרה.
הקיסר האכזר, לורד נפאריוס, שולט באימפריה הצפונית ביד רמה. לדיקטטור שלנו יש בת מקסימה בשם פיית' (Faythe), והיא מאזינה לנגן מוסיקה דיגיטלי עתיק בלי שאף אחד ישים לב. אחיה, הנסיך דאריוס, הוא הבן המוזנח והמתוסכל של נפאריוס; כצפוי, הוא יעשה לכולנו הרבה צרות. 'מלחמת הכוכבים' אמורה להיפגש עם 'משחקי הכס'. אל דאגה, לא יהיה לכם איכפת מאף דמות במחזמר המטאלי הזה.
מיליציה קטנה של מורדים נלחמת באימפריה הגדולה והאכזרית של נפאריוס. המחתרת מרוכזת בעיירה אמיצה בשם רייבנסקיל. שתי הדמויות המרכזיות במיליציה הן גבריאל (זמר מחונן וסוג של אליל) ואחיו אריס (לוחם ללא חת). כולם מצפים שקולו הקסום של גבריאל יוביל את המהפיכה ויציל את האנושות מן המצוקה והמחסור. הבעיה היא שמר אריס איבד את אשתו האהובה אוונג'לין, ונותר לבדו בעולם כדי לגדל את בנו יחידו, זאנדר. לפני מותה, הבטיח אריס לאשתו לטפל בזאנדר ולדאוג לעתידו. אריס מוכן לבגוד באחיו כדי למלא את הבטחתו לאוונג'לין המנוחה, והנסיך דאריוס ממהר לנצל את חולשתו.
שמונה הדמויות המרכזיות בסיפור
קשר רומנטי אסור נוצר בין הנסיכה פיית' ובין גבריאל הענוג. הזוג החשאי (מישהו אמר רומיאו ויוליה?) מתכנן אירוע מוסיקלי חתרני שישנה את גורל המערכה וימנע שפיכות דמים. אך הנסיך דאריוס זומם מארב בנסיון להשיג לעצמו תהילה והערכה מכיוונו של אביו המזניח ואימו הסנובית, הקיסרית אראבל. התוצאה היא החלטה מצפונית בדקה ה-90 מצידו של אריס לוותר על הבגידה באחיו, דו-קרב לילי עם דאריוס, ומותו המהיר של ראש הזרוע הצבאית המהפכנית.
כאילו זה לא מספיק נורא, דאריוס משפד בטעות גם את אחותו, פיית', שמגיחה מן החשיכה למפגש האסור. גבריאל חוזה בזוועה, מוציא מעצמו צווחה אימתנית שמחרישה את דאריוס, ובסיוע הקהילה הכפרית מצליח איכשהו להציל את פיית' ממוות בעזרת קולו המלאכי. לורד נפאריוס מתרשם מגבריאל ומבטיח לשנות את דרכיו הדיקטטוריות. גבריאל ופיית' מחליטים לגדל את זאנדר היתום; אנחנו מנתקים את ה'נומאקס' מהחשמל, עושים מוסיקה משובחת ומסיימים בהמנון סימפוני. סוף טוב לדמויות, סוף רע לדרימיסטים המותשים.
אז יש לנו סיפור בלתי-אמין לגמרי (האם בשנת 2285 אנשים עדיין נלחמים בעזרת חרבות?!); אינספור דמויות-משנה עם עומק פסיכולוגי של מלפפון; יותר מדי מהפכים עלילתיים מלודרמטיים, בלי שום קשר למציאות או הגיון (האם דיקטטור צמא-דם יהפוך לחסיד אומות עולם בן-לילה?). ג'ון פטרוצ'י וג'ורדן רודס, שני ניו-יורקרים שכנראה צפו ביותר מדי מחזות-זמר של ברודוויי, סבורים שיש להם את היכולת ליצור להיט דרמטי שובר-קופות. אין דבר יותר רחוק מן האמת, גם כאשר המלחין דיויד קמפבל נשכר לעזור להם עם העיבודים הקלאסיים לתזמורת ומקהלה.
נאלצתי, כמו רבים אחרים בקהילת הפרוג, לקצר את 'האודיסיאה בחלל האוזן'. עבודת מחיקת הקבצים וסידורם מחדש נדרשת כך שיהיה ניתן לצלוח את הסופר-אפוס הזה בלי ליפול אל תוך שינה טרופה של ייאוש ותיסכול. לאחר דירוג כל קטע בפני עצמו, לא היה קשה להקטין את התסבוכת המביכה הזו לכדי פליי-ליסט של 11 רצועות באורך כולל של 55 דקות, בסדר הבא:
הגרסה המקוצרת שלעיל היא הצעת הישרדות למעריצי דרים ת'יאטר. אלו השירים והיצירות שהיו צריכים להישאר במהדורת הדיסק הבודד, שלא יצאה לשוק. דרים ת'יאטר נמצאת במיטבה כאשר היא מבצעת יצירות מטאל מתוחכמות, קצביות ומהודקות - ולא כאשר היא שוקעת בקיטש רומנטי-אופראי המבוצע בטמפו נמוך.
למרבה הצער והאימה, הלהקה והנהלתה בחרו להפיץ אל נקודת המפגש שבין ביקוש והיצע דווקא את המהדורה המורחבת, המשמימה והמעיקה הזו. הדיסק הכפול והגדוש אינו מתאים לצריכה אנושית, לא רק מסיבות של אורך טכני אלא בעיקר בגלל עודף קטעי קישור, בלאדות משמימות, מונולוגים מהורהרים וקטעי-מעבר קקפוניים, שאין בהם שום תועלת לאף אדם בעל זוג אוזניים בריאות.
אם מבודדים מ-34 הרצועות של היצירה המלאה את 11 הרצועות שצויינו לעיל, ואם מתעלמים לחלוטין מן הליריקה -- ממש אפשר להנות מכמה רגעים של פרוג-מטאל סביר; זה חוקי לאהוב את המאצ'ואיזם הבריא של 'א בטר לייף'; את סולו הגיטרה המוצלח של פטרוצ'י בחלק השני של 'א ניו בגינינג'; את הנוסחתיות הנעימה של 'מומנט אוף ביטרייל'; ואת האקרובטיקה האינסטרומנטלית של 'דה ווקינג שאדו'. שני הנגנים החלשים ביותר באלבום הם מייק מנג'יני (תיפוף מסורבל, חסר רגישות ולעתים רובוטי עד כדי חשד כבד להחלפתו על ידי תוכנת דגימות) וג'ון מיאנג, הבסיסט הביישן שלעולם לא נשמע קולו, או מיתריו - אפילו כאשר הוא מנגן סולו.
היעדרם של זמרים נוספים בהקלטה בוודאי לא עוזר ליצור גיוון מוסיקלי. אופרות-רוק מוצלחות אחרות ידעו לשלב קולות נוספים, בעיקר קולות של נשים; המטרה המרכזית של גיוון קולי היא לסייע למאזין לרענן את מוחו, להבחין בין הדמויות וליצור דואטים מעניינים. אך כאן יש לנו רק את לברי, המון לברי, והוא נדרש לגלם אפילו נשים וילדים. גם לאחר שקוראים את כל הליריקה ומבינים את העלילה לפרטי-פרטים, לא תמיד קל לקלוט איזו דמות לברי מגלם בכל רגע נתון.
ג'יימס לברי, הסולן הנאמן של דרים ת'יאטר, הוא ללא ספק כוכב 'דה אסטונישינג'. הוא נותן את כל מה שיש לו בגרון, ומשתדל להפגין רגישות מירבית בכל תפקיד שהפילו עליו; כן, לברי עושה כאן עבודה מכובדת ויעילה, במסגרת מגבלות היצירה המביכה והקלישאית שהכתיבו לו הצמד פטרוצ'י-רודס, אותם ניתן לכנות כיום 'פטרודס'. גם כאשר דרים ת'יאטר מייצרת שירים גבינתיים (מלשון המילה צ'יז, Cheese בלעז) או בלאדות שמנוניות ותירסיות (מלשון 'קורני', Corny בלעז), היא עדיין אוסף סולידי של וירטואוזים מרשימים. אבל כאן זה לא מציל אותה מתאונת עבודה: מוסר ההשכל של 'בגדי המלך החדשים' הוא להכריז על עירום פרונטלי מלא כאשר הוא מופיע לעיני כל, למרות מבוכתם המוצדקת של המעריצים הפטריוטיים והמיליטנטיים ביותר של שחקני תיאטרון החלומות.
ב-2002 הוציאה דרים ת'יאטר אלבום כפול לא-רע בכלל, שנקרא 'שש דרגות של מערבולת פנימית'. הוא אמנם היה ארוך (96 דקות), אבל לא ארוך מדי; הוא היה מלודרמטי, אבל לא מלודרמטי מדי; בגלל עבודת הקלידים ההומוריסטית של רודס, גם 'סיקס דגריז' נשמע לעתים קצת כמו מחזמר סוג ב', על גבול ווֹדְווִיל (Vaudeville). אבל הטקסטים של SDOIT לא היו מתחת לכל ביקורת, והיה אפשר לדבר על קשר כלשהו למציאות של חיינו: הם עסקו בפוליטיקה עכשווית, פיגועי 11/9, הפרעות נפשיות של מתבגרים ואפילו סיפור אמיתי על אלכוהוליזם וגמילה ממנו.
בתקופת מייק פורטנוי, היתה כנראה ביקורת פנימית קצת יותר קשוחה על תהליכי הסינון והצנזורה. אולי גם התקיימה שם מערכת דמוקרטית של איזונים ובלמים בין שתי דמויות דומיננטיות במיוחד (פטרוצ'י-פורטנוי). אכן, פורטנוי צדק כאשר נטש את הספינה - דרים ת'יאטר לא רק שהפסיקה לחדש, אלא שהיא ממשיכה להביך בשיטתיות את עצמה ואת טובי תומכיה.
לפיכך, שתי החולשות המרכזיות של 'דה אסטונישינג' הן הסיפור הספיינל-טאפי והאורך המופלץ של הדיסק הכפול. לעומתו, האלבום המופתי 'סינס פרום א ממורי' (1999), למשל, נמשך 77 דקות, ולא היתה בו אפילו שנייה אחת מיותרת; הדיסק הבודד של 'סינס' היה ונשאר סקסי, מותח ומרתק מתחילתו ועד סופו; הלהקה היתה אז מגובשת ורעבה, והמוסיקה היתה חדשנית ומלהיבה. אך כאשר המעבורת של 2016 מנסה להמריא עם כל כך הרבה משקל עודף וכל כך מעט דלק למסע, אין לה ברירה אלא להתרסק בפיצוץ היסטורי על הקהל ההמום.
אנחנו, מסתבר, בשנת 2285. ג'ון פטרוצ'י, גיטריסט מטאל וירטואוז המאמין שהוא אנדרו לויד וובר, לא מסתפק במדע הבדיוני של שנת 2112 באדיבות להקת 'ראש' (Rush). העלילה, כמו ב-'2112', היא דיסטופיה של עולם ללא מוסיקה. מכונות עתידניות בשם 'נומאקס' מייצרות מוסיקה חסרת נשמה, המוסיקה היחידה שמותר להאזין לה. אם המילה 'נומאקס' מזכירה לכם עולם ללא מקינטושים (No Macs), ייתכן שזה לא במקרה.
הקיסר האכזר, לורד נפאריוס, שולט באימפריה הצפונית ביד רמה. לדיקטטור שלנו יש בת מקסימה בשם פיית' (Faythe), והיא מאזינה לנגן מוסיקה דיגיטלי עתיק בלי שאף אחד ישים לב. אחיה, הנסיך דאריוס, הוא הבן המוזנח והמתוסכל של נפאריוס; כצפוי, הוא יעשה לכולנו הרבה צרות. 'מלחמת הכוכבים' אמורה להיפגש עם 'משחקי הכס'. אל דאגה, לא יהיה לכם איכפת מאף דמות במחזמר המטאלי הזה.
מיליציה קטנה של מורדים נלחמת באימפריה הגדולה והאכזרית של נפאריוס. המחתרת מרוכזת בעיירה אמיצה בשם רייבנסקיל. שתי הדמויות המרכזיות במיליציה הן גבריאל (זמר מחונן וסוג של אליל) ואחיו אריס (לוחם ללא חת). כולם מצפים שקולו הקסום של גבריאל יוביל את המהפיכה ויציל את האנושות מן המצוקה והמחסור. הבעיה היא שמר אריס איבד את אשתו האהובה אוונג'לין, ונותר לבדו בעולם כדי לגדל את בנו יחידו, זאנדר. לפני מותה, הבטיח אריס לאשתו לטפל בזאנדר ולדאוג לעתידו. אריס מוכן לבגוד באחיו כדי למלא את הבטחתו לאוונג'לין המנוחה, והנסיך דאריוס ממהר לנצל את חולשתו.
שמונה הדמויות המרכזיות בסיפור
קשר רומנטי אסור נוצר בין הנסיכה פיית' ובין גבריאל הענוג. הזוג החשאי (מישהו אמר רומיאו ויוליה?) מתכנן אירוע מוסיקלי חתרני שישנה את גורל המערכה וימנע שפיכות דמים. אך הנסיך דאריוס זומם מארב בנסיון להשיג לעצמו תהילה והערכה מכיוונו של אביו המזניח ואימו הסנובית, הקיסרית אראבל. התוצאה היא החלטה מצפונית בדקה ה-90 מצידו של אריס לוותר על הבגידה באחיו, דו-קרב לילי עם דאריוס, ומותו המהיר של ראש הזרוע הצבאית המהפכנית.
כאילו זה לא מספיק נורא, דאריוס משפד בטעות גם את אחותו, פיית', שמגיחה מן החשיכה למפגש האסור. גבריאל חוזה בזוועה, מוציא מעצמו צווחה אימתנית שמחרישה את דאריוס, ובסיוע הקהילה הכפרית מצליח איכשהו להציל את פיית' ממוות בעזרת קולו המלאכי. לורד נפאריוס מתרשם מגבריאל ומבטיח לשנות את דרכיו הדיקטטוריות. גבריאל ופיית' מחליטים לגדל את זאנדר היתום; אנחנו מנתקים את ה'נומאקס' מהחשמל, עושים מוסיקה משובחת ומסיימים בהמנון סימפוני. סוף טוב לדמויות, סוף רע לדרימיסטים המותשים.
אז יש לנו סיפור בלתי-אמין לגמרי (האם בשנת 2285 אנשים עדיין נלחמים בעזרת חרבות?!); אינספור דמויות-משנה עם עומק פסיכולוגי של מלפפון; יותר מדי מהפכים עלילתיים מלודרמטיים, בלי שום קשר למציאות או הגיון (האם דיקטטור צמא-דם יהפוך לחסיד אומות עולם בן-לילה?). ג'ון פטרוצ'י וג'ורדן רודס, שני ניו-יורקרים שכנראה צפו ביותר מדי מחזות-זמר של ברודוויי, סבורים שיש להם את היכולת ליצור להיט דרמטי שובר-קופות. אין דבר יותר רחוק מן האמת, גם כאשר המלחין דיויד קמפבל נשכר לעזור להם עם העיבודים הקלאסיים לתזמורת ומקהלה.
הגרסה המקוצרת
אני אוהב את דרים ת'יאטר ומלווה אותם מתחילת שנות ה-90. שמעתי את כל אלבומיהם, חזיתי בכל דיווידיהם, ראיתי אותם בהופעה חיה בתל אביב 2009 ואפילו קראתי את הביוגרפיה הרשמית שלהם. אך זו הפעם הראשונה בחיי שאני מוצא את עצמי *עורך* אלבום של דרים ת'יאטר. לא היתה שום ברירה אחרת, כי זמננו יקר וה'פילרים' (Fillers) היו רבים מנשוא.נאלצתי, כמו רבים אחרים בקהילת הפרוג, לקצר את 'האודיסיאה בחלל האוזן'. עבודת מחיקת הקבצים וסידורם מחדש נדרשת כך שיהיה ניתן לצלוח את הסופר-אפוס הזה בלי ליפול אל תוך שינה טרופה של ייאוש ותיסכול. לאחר דירוג כל קטע בפני עצמו, לא היה קשה להקטין את התסבוכת המביכה הזו לכדי פליי-ליסט של 11 רצועות באורך כולל של 55 דקות, בסדר הבא:
- דיסטופיאן אוברצ'ור (Dystopian Overture)
- דה גיפט אוף מיוזיק (The Gift of Music)
- א בטר לייף (A Better Life)
- א לייף לפט ביהיינד (A Life Left Behind)
- א ניו בגינינג (A New Beginning)
- מומנט אוף ביטרייל (Moment of Betrayal)
- דה פאת' דאט דיביידז (The Path That Divides)
- דה ווקינג שאדו (The Walking Shadow)
- מיי לאסט פרוול (My Last Farewell)
- אאואר ניו וורלד (Our New World)
- אסטונישינג (Astonishing)
הגרסה המקוצרת שלעיל היא הצעת הישרדות למעריצי דרים ת'יאטר. אלו השירים והיצירות שהיו צריכים להישאר במהדורת הדיסק הבודד, שלא יצאה לשוק. דרים ת'יאטר נמצאת במיטבה כאשר היא מבצעת יצירות מטאל מתוחכמות, קצביות ומהודקות - ולא כאשר היא שוקעת בקיטש רומנטי-אופראי המבוצע בטמפו נמוך.
למרבה הצער והאימה, הלהקה והנהלתה בחרו להפיץ אל נקודת המפגש שבין ביקוש והיצע דווקא את המהדורה המורחבת, המשמימה והמעיקה הזו. הדיסק הכפול והגדוש אינו מתאים לצריכה אנושית, לא רק מסיבות של אורך טכני אלא בעיקר בגלל עודף קטעי קישור, בלאדות משמימות, מונולוגים מהורהרים וקטעי-מעבר קקפוניים, שאין בהם שום תועלת לאף אדם בעל זוג אוזניים בריאות.
השוואה: עד כמה ארוכה אופרת-הרוק 'דה אסטונישינג'?
אלבום |
אורך |
'טומי' - להקת 'דה הו' (The Who) | 75 דקות |
| 'קוודרופניה' - להקת 'דה הו' | 81 דקות |
| 'החומה' של פינק פלויד | פחות מ-81 דקות |
| המחזמר 'ישו כוכב עליון' | 86 דקות |
| 'אופריישן מיינדקריים' של קווינסרייך | 59 דקות |
| 'דה לאמב' של ג'נסיס | 94 דקות |
| 'מלחמת העולמות' של ג'ף וויין | 94 דקות |
| פסקול המחזמר 'שיער' | 50 דקות |
| פסקול הסרט 'גריז' | 61 דקות |
| 'מאמי' מאת הלל מיטלפונקט | 72 דקות |
| 'סאבטרנייה' של להקת איי-קיו | 102 דקות |
| 'פוסטהיומס סיילנס' של להקת סילבן | 70 דקות |
| 'ג'רמייה' של סירקל אוף אילוז'ן | פחות מ-80 דקות |
| 'דה פיינל אקספרימנט' של אריון | 71 דקות |
| 'הוריקן של ג'נטלמן' של מיינד'ס איי | 74 דקות |
| אורך ממוצע של 15 אופרות רוק: | 76 דקות |
| חריגת אורך - דה אסטונישינג: | 58 דקות |
| חריגת אורך באחוזים: | 76% |
אם מבודדים מ-34 הרצועות של היצירה המלאה את 11 הרצועות שצויינו לעיל, ואם מתעלמים לחלוטין מן הליריקה -- ממש אפשר להנות מכמה רגעים של פרוג-מטאל סביר; זה חוקי לאהוב את המאצ'ואיזם הבריא של 'א בטר לייף'; את סולו הגיטרה המוצלח של פטרוצ'י בחלק השני של 'א ניו בגינינג'; את הנוסחתיות הנעימה של 'מומנט אוף ביטרייל'; ואת האקרובטיקה האינסטרומנטלית של 'דה ווקינג שאדו'. שני הנגנים החלשים ביותר באלבום הם מייק מנג'יני (תיפוף מסורבל, חסר רגישות ולעתים רובוטי עד כדי חשד כבד להחלפתו על ידי תוכנת דגימות) וג'ון מיאנג, הבסיסט הביישן שלעולם לא נשמע קולו, או מיתריו - אפילו כאשר הוא מנגן סולו.
היעדרם של זמרים נוספים בהקלטה בוודאי לא עוזר ליצור גיוון מוסיקלי. אופרות-רוק מוצלחות אחרות ידעו לשלב קולות נוספים, בעיקר קולות של נשים; המטרה המרכזית של גיוון קולי היא לסייע למאזין לרענן את מוחו, להבחין בין הדמויות וליצור דואטים מעניינים. אך כאן יש לנו רק את לברי, המון לברי, והוא נדרש לגלם אפילו נשים וילדים. גם לאחר שקוראים את כל הליריקה ומבינים את העלילה לפרטי-פרטים, לא תמיד קל לקלוט איזו דמות לברי מגלם בכל רגע נתון.
ג'יימס לברי, הסולן הנאמן של דרים ת'יאטר, הוא ללא ספק כוכב 'דה אסטונישינג'. הוא נותן את כל מה שיש לו בגרון, ומשתדל להפגין רגישות מירבית בכל תפקיד שהפילו עליו; כן, לברי עושה כאן עבודה מכובדת ויעילה, במסגרת מגבלות היצירה המביכה והקלישאית שהכתיבו לו הצמד פטרוצ'י-רודס, אותם ניתן לכנות כיום 'פטרודס'. גם כאשר דרים ת'יאטר מייצרת שירים גבינתיים (מלשון המילה צ'יז, Cheese בלעז) או בלאדות שמנוניות ותירסיות (מלשון 'קורני', Corny בלעז), היא עדיין אוסף סולידי של וירטואוזים מרשימים. אבל כאן זה לא מציל אותה מתאונת עבודה: מוסר ההשכל של 'בגדי המלך החדשים' הוא להכריז על עירום פרונטלי מלא כאשר הוא מופיע לעיני כל, למרות מבוכתם המוצדקת של המעריצים הפטריוטיים והמיליטנטיים ביותר של שחקני תיאטרון החלומות.
ב-2002 הוציאה דרים ת'יאטר אלבום כפול לא-רע בכלל, שנקרא 'שש דרגות של מערבולת פנימית'. הוא אמנם היה ארוך (96 דקות), אבל לא ארוך מדי; הוא היה מלודרמטי, אבל לא מלודרמטי מדי; בגלל עבודת הקלידים ההומוריסטית של רודס, גם 'סיקס דגריז' נשמע לעתים קצת כמו מחזמר סוג ב', על גבול ווֹדְווִיל (Vaudeville). אבל הטקסטים של SDOIT לא היו מתחת לכל ביקורת, והיה אפשר לדבר על קשר כלשהו למציאות של חיינו: הם עסקו בפוליטיקה עכשווית, פיגועי 11/9, הפרעות נפשיות של מתבגרים ואפילו סיפור אמיתי על אלכוהוליזם וגמילה ממנו.
בתקופת מייק פורטנוי, היתה כנראה ביקורת פנימית קצת יותר קשוחה על תהליכי הסינון והצנזורה. אולי גם התקיימה שם מערכת דמוקרטית של איזונים ובלמים בין שתי דמויות דומיננטיות במיוחד (פטרוצ'י-פורטנוי). אכן, פורטנוי צדק כאשר נטש את הספינה - דרים ת'יאטר לא רק שהפסיקה לחדש, אלא שהיא ממשיכה להביך בשיטתיות את עצמה ואת טובי תומכיה.
לפיכך, שתי החולשות המרכזיות של 'דה אסטונישינג' הן הסיפור הספיינל-טאפי והאורך המופלץ של הדיסק הכפול. לעומתו, האלבום המופתי 'סינס פרום א ממורי' (1999), למשל, נמשך 77 דקות, ולא היתה בו אפילו שנייה אחת מיותרת; הדיסק הבודד של 'סינס' היה ונשאר סקסי, מותח ומרתק מתחילתו ועד סופו; הלהקה היתה אז מגובשת ורעבה, והמוסיקה היתה חדשנית ומלהיבה. אך כאשר המעבורת של 2016 מנסה להמריא עם כל כך הרבה משקל עודף וכל כך מעט דלק למסע, אין לה ברירה אלא להתרסק בפיצוץ היסטורי על הקהל ההמום.
לסיכום, 'דה אסטונישינג' הוא אלבום שהיה צריך לעבור קיצוץ אכזרי של כ-58% מאורכו, כדי לצלוח את מבחן הלקוח הסביר. במקום מסע אלונקות סאדיסטי באורך 34 רצועות שאינן מתחברות יחדיו, היה ניתן להסתפק במירוץ ידידותי וקולח של 11 רצועות נסבלות. אך גם בגרסתו המקוצרת, סיפור העלילה נותר עלוב ורדוד להפליא. המוצר הסופי הוא פרויקט חסר אחריות, אירוע רב-נפגעים ועלבון צורב לאינטליגנציה של המטאליסט החושב.
הציון: 7/10
