 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
אלבום האולפן השלישי של דרים ת'יאטר הופק תחת לחץ כבד של זמן. הלהקה לא היתה ממהרת להוציא אותו לאור, לולא דרישתה של חברת התקליטים שלה - לחזור על הצלחת האלבום השני, אימג'ס אנד וורדס מ-1992. שמו של האלבום, לפי יוצריו, נועד להצביע על מגמה של התפכחות, התעוררות אל מודעות גבוהה יותר באשר לחיים. רוב מעריצי הלהקה תפסו אותו כמשחק-מילים על שמה של הלהקה (תיאטרון החלומות מתעורר סוף סוף). אך אפשר לומר שהשם 'אווייק' (Awake) אולי הצביע על כך שחברי דרים ת'יאטר נאלצו להישאר ערים בלילות כדי להספיק לכתוב, לעבד ולהקליט את האלבום, כדי לעמוד בדד-ליינים שנקבעו להם מלמעלה.
למרות הלחץ להוציא אלבום מסחרי עם להיט ברדיו ובטלוויזיה, דרים ת'יאטר הצליחה בשתי משימות מרכזיות: א) להוציא אלבום מכובד, שמאזן בין המיסחור המתועש ובין המקוריות המוסיקלית; ב) להיחשב בזכותו לאחת הלהקות החלוציות בעולם הפרוג-מטאל, שהלך והתמלא עם השנים בחקייני, תואמי ומשובטי דרים ת'יאטר. הצלחת האלבום הקודם חייבה את דרים ת'יאטר להוכיח שיש לה עוד מה לומר, ולולא הלחץ של חברת התקליטים - ספק רב אם הקריירה שלה היתה שורדת את שנות ה-90. לכן, במובנים רבים, זה היה אלבום ה'לחיות או למות' של דרים ת'יאטר: כאן היא נלחמה נגד כולם כדי לשמור על מעמדה בתעשייה תחרותית, מהירה ומתפתחת.
זהו אלבום עמוס-חומרים, הממצה את מגבלות פורמט הדיסק עד סופן. ב-75 דקות של פרוג-מטאל וירטואוזי, דרים ת'יאטר המשיכה את הקו הכללי של אימג'ס אנד וורדס, אך הקשיחה את העיבודים, האפילה את הטקסטים, והתרחקה במקצת מן הג'ז-רוק הקליל שהופיע פה ושם באלבום הקודם (כאן אין סקסופונים, זה בטוח). הסינגל הראשון שיצא לתקשורת (Lie) לא הפך ללהיט כמו 'פול מי אנדר' מ-1992, כי הוא פחות מבריק ופחות מלודי מקודמו. הסינגל השני (Caught in a Web) היה מתוחכם מדי מבחינה קיצבית כדי לחדור למיינסטרים. הסינגל השלישי (The Silent Man) כבר לא נשמע בכלל כמו דרים ת'יאטר, אלא סתם כמו קיטש אקוסטי מהרחוב, ולכן טוב שלא הצליח.
רוב הקטעים ב'אווייק' מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה היא מוסיקה שנשמעת בדיוק כמו זו שהוקלטה ב-1992, דהיינו חומרים שהולחנו ועובדו בדיוק כמו באלבום הקודם והמצליח, אימג'ס אנד וורדס. נקרא לקבוצה הזאת 'ניו-יורק', כיוון שהיא מייצגת את העיר. הקבוצה השנייה היא מוסיקה שמצביעה על התפתחות, אומץ לב ובגרות; נקרא לה קבוצת 'סיאטל', בגלל הגראנג' (Grunge). לקבוצה הראשונה אפשר להכניס את שלושת הקטעים הראשונים (6 בבוקר; קוט אין א ווב; אינוסנס פיידד). הקטע הרביעי (ארוטומניה) ללא ספק נכנס לקבוצת סיאטל, והוא הקטע המעניין ביותר באלבום מבחינה מוסיקלית טהורה (מותר להוריד את הכובע, או לפחות להפגין גילויי הערצה).
הקטעים החמישי והשישי (ווייסס; דה סיילנט מן) שוב נופלים לקבוצה הראשונה, הממחזרת. הקטע השביעי והשמיני, (דה מירור + ליי) נכנסים שניהם לקבוצה השנייה, ומצביעים על ההתקשחות ההדרגתית של ההרכב, שתגיע לשיא ב-2003; הסולן ג'יימס לברי נשמע כאן יותר גברי, פחות אופראי; גיטרת ה-7 מיתרים של פטרוצ'י נשמעת גראנג'ית יותר, ריפית יותר, רחוקה יותר מג'אז. פטרוצ'י הרחיב כאן את היכולת הדינמית שלו, והוא נע בקלילות רבה יותר בין מטאל דורסני ובין פיוז'ן מעודן -- דינמיקה שהפכה ל'מקצוע נדרש' למי שרוצה לעבוד במשרה מלאה בדרים ת'יאטר.
הקטע התשיעי והעשירי (ליפטינג + סקארד) נכנסים לקבוצת ניו-יורק, וממש מזכירים את מה שכבר שמענו שנתיים קודם לכן. הראשון מביניהם נשמע לפרקים כמו המנון-הופעות מאז'ורי (בנות אוהבות את זה), מהסוג שהיה פופולרי בשלהי שנות ה-80. 'סקארד' ('מצולק') קצת נמרח יותר מדי על 11 דקות, כאשר היה אפשר לערוך אותו לאיזור ה-7 הדקות, די בקלות. הסולואים שמתחילים בתזמון 7:02 אינם הכרחיים, הבית האחרון לא מוסיף כלום, והסיום משאיל יותר מדי ריפים ומלודיות מלהקת ראש (Rush), כדי להישמע מקורי וייחודי.
הקטע האחרון באלבום (מס' 11) (ספייס-דיי וסט) לא שייך לשום קטגוריה. אפשר לומר שמדובר בבלאדה מלודרמטית ובלתי-מייצגת, שאותה כתב בשלמותה הקלידן קווין מור, זמן קצר לפני שנטש את ההרכב סופית. הפסנתר הבארוקי והעיבוד השמרני מנוגדים לכל מה שהלהקה ניסתה ליצור עד אז. דרים ת'יאטר לא מוכנה לבצע את השיר הזה בהופעות חיות, והיא למעשה התנערה ממנו; ג'יימס לברי וג'ורדן רודס ביצעו אותו ב-2011 לראשונה, אבל לא במסגרת הלהקה. ככה זה כשנעלבים מעזיבתו התמוהה של קלידן, בדיוק כשצריך לצאת איתו לסיבוב הופעות ארוך.
'ארוטומניה' שווה התעכבות של פסקה אחת. דרים ת'יאטר הואילה בטובה לשים את הסולן שלה בצד למשך 6 דקות ו-44 שניות. המאזינים יוצאים מורווחים, במיוחד אלו שמחפשים משקלים אסימטריים, גיטרת פיוז'ן-מטאל, ושריקות-חדווה של האמונד וינטג'י. כיף לשמוע את זה, וכיף ללמוד לנגן את זה. הקהל של דרים ת'יאטר הצביע עבור הקטע הזה ברגליים, והלהקה ממשיכה לנגן אותו בהופעות. אלו הקטעים שעוררו הערצה בקרב מוסיקאים מקצועיים וחובנניים בעולם המטאל, הרוק והפרוג. מדהים לגלות שהלהקה התייחסה אליו בבדיחות הדעת, וכתבה לפחות חלק ממנו בתור פרודיה על אילתורים וירטואוזיים. זו היתה שעתה היפה ביותר של שלישיית פורטנוי-פטרוצ'י-מור, לפני עזיבתו של הקלידן.
שלושה פרטים מעניינים נוספים לגבי האלבום הזה:
1) הדיבורים בקטע הראשון באלבום (6:00) נלקחו מתוך הסרט 'המתים' (The Dead), עיבוד קולנועי לאחד מסיפוריו הקצרים המפורסמים ביותר של הסופר ג'יימס ג'ויס;
2) עטיפת האלבום מכילה כמה משמות השירים באלבום, למשל השעון שעומד על השעה שש, מראה ורשת של עכביש. העטיפה כולה נראית כמו חלום בסגנון דאלי, התייחסות נוספת לשם הלהקה;
3) קולו של ג'יימס לברי תועד באלבום זה בשיאו: ממש לאחר סיום האלבום, בסוף דצמבר 1994, קרע הסולן הקנדי את מיתרי הקול שלו. זה קרה בחופשת חג המולד עם אשתו, במדינת קובה. לברי חטף הרעלת מזון, הקיא את עצמו לדעת, ופגע אנושות באיבר שמפרנס אותו עד היום. רק ב-2002 הרגיש שהחל להחלים, ושהמנעד הקולי שלו חוזר לקדמותו לפני האירוע הווקאלי המצער.
כשהאלבום 'אווייק' יצא לאור באוקטובר 1994, הוא אמנם לא הגביר את הפופולריות של הלהקה בקרב הציבור הרחב והאדיש; אבל הוא כן עזר להפיץ את האגדה החדשה הלאה, בתוך עולם המטאל הצעיר. יותר ויותר מאזינים הבינו שדרים ת'יאטר היא לא פלא חד-פעמי, אלא להקה גדולה שהולכת להישאר בסביבה ולהמשיך לעשות רעש. בשלב קריטי זה, מחתרת המטאל החלה להפיץ את הבשורה, ודרים ת'יאטר מצאה את עצמה מובילה ז'אנר חדש (פרוגרסיב מטאל), בעיקר מפני שהיא היתה בין הלהקות היחידות שזכו להסכם הפצה מטעם לייבל מסחרי גדול. האלבום היכה יתד בהיסטוריה של הפרוגרסיב בשנות ה-90. 'אווייק' תועד בהרחבה והפך מושא לחיקוי בקרב הרכבים דומים באמריקה (כולל דרום אמריקה), כל אירופה (כולל מזרח אירופה) ואף אסיה (יפן, למשל).
למרות הלחץ להוציא אלבום מסחרי עם להיט ברדיו ובטלוויזיה, דרים ת'יאטר הצליחה בשתי משימות מרכזיות: א) להוציא אלבום מכובד, שמאזן בין המיסחור המתועש ובין המקוריות המוסיקלית; ב) להיחשב בזכותו לאחת הלהקות החלוציות בעולם הפרוג-מטאל, שהלך והתמלא עם השנים בחקייני, תואמי ומשובטי דרים ת'יאטר. הצלחת האלבום הקודם חייבה את דרים ת'יאטר להוכיח שיש לה עוד מה לומר, ולולא הלחץ של חברת התקליטים - ספק רב אם הקריירה שלה היתה שורדת את שנות ה-90. לכן, במובנים רבים, זה היה אלבום ה'לחיות או למות' של דרים ת'יאטר: כאן היא נלחמה נגד כולם כדי לשמור על מעמדה בתעשייה תחרותית, מהירה ומתפתחת.
זהו אלבום עמוס-חומרים, הממצה את מגבלות פורמט הדיסק עד סופן. ב-75 דקות של פרוג-מטאל וירטואוזי, דרים ת'יאטר המשיכה את הקו הכללי של אימג'ס אנד וורדס, אך הקשיחה את העיבודים, האפילה את הטקסטים, והתרחקה במקצת מן הג'ז-רוק הקליל שהופיע פה ושם באלבום הקודם (כאן אין סקסופונים, זה בטוח). הסינגל הראשון שיצא לתקשורת (Lie) לא הפך ללהיט כמו 'פול מי אנדר' מ-1992, כי הוא פחות מבריק ופחות מלודי מקודמו. הסינגל השני (Caught in a Web) היה מתוחכם מדי מבחינה קיצבית כדי לחדור למיינסטרים. הסינגל השלישי (The Silent Man) כבר לא נשמע בכלל כמו דרים ת'יאטר, אלא סתם כמו קיטש אקוסטי מהרחוב, ולכן טוב שלא הצליח.
רוב הקטעים ב'אווייק' מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה היא מוסיקה שנשמעת בדיוק כמו זו שהוקלטה ב-1992, דהיינו חומרים שהולחנו ועובדו בדיוק כמו באלבום הקודם והמצליח, אימג'ס אנד וורדס. נקרא לקבוצה הזאת 'ניו-יורק', כיוון שהיא מייצגת את העיר. הקבוצה השנייה היא מוסיקה שמצביעה על התפתחות, אומץ לב ובגרות; נקרא לה קבוצת 'סיאטל', בגלל הגראנג' (Grunge). לקבוצה הראשונה אפשר להכניס את שלושת הקטעים הראשונים (6 בבוקר; קוט אין א ווב; אינוסנס פיידד). הקטע הרביעי (ארוטומניה) ללא ספק נכנס לקבוצת סיאטל, והוא הקטע המעניין ביותר באלבום מבחינה מוסיקלית טהורה (מותר להוריד את הכובע, או לפחות להפגין גילויי הערצה).
הקטעים החמישי והשישי (ווייסס; דה סיילנט מן) שוב נופלים לקבוצה הראשונה, הממחזרת. הקטע השביעי והשמיני, (דה מירור + ליי) נכנסים שניהם לקבוצה השנייה, ומצביעים על ההתקשחות ההדרגתית של ההרכב, שתגיע לשיא ב-2003; הסולן ג'יימס לברי נשמע כאן יותר גברי, פחות אופראי; גיטרת ה-7 מיתרים של פטרוצ'י נשמעת גראנג'ית יותר, ריפית יותר, רחוקה יותר מג'אז. פטרוצ'י הרחיב כאן את היכולת הדינמית שלו, והוא נע בקלילות רבה יותר בין מטאל דורסני ובין פיוז'ן מעודן -- דינמיקה שהפכה ל'מקצוע נדרש' למי שרוצה לעבוד במשרה מלאה בדרים ת'יאטר.
הקטע התשיעי והעשירי (ליפטינג + סקארד) נכנסים לקבוצת ניו-יורק, וממש מזכירים את מה שכבר שמענו שנתיים קודם לכן. הראשון מביניהם נשמע לפרקים כמו המנון-הופעות מאז'ורי (בנות אוהבות את זה), מהסוג שהיה פופולרי בשלהי שנות ה-80. 'סקארד' ('מצולק') קצת נמרח יותר מדי על 11 דקות, כאשר היה אפשר לערוך אותו לאיזור ה-7 הדקות, די בקלות. הסולואים שמתחילים בתזמון 7:02 אינם הכרחיים, הבית האחרון לא מוסיף כלום, והסיום משאיל יותר מדי ריפים ומלודיות מלהקת ראש (Rush), כדי להישמע מקורי וייחודי.
הקטע האחרון באלבום (מס' 11) (ספייס-דיי וסט) לא שייך לשום קטגוריה. אפשר לומר שמדובר בבלאדה מלודרמטית ובלתי-מייצגת, שאותה כתב בשלמותה הקלידן קווין מור, זמן קצר לפני שנטש את ההרכב סופית. הפסנתר הבארוקי והעיבוד השמרני מנוגדים לכל מה שהלהקה ניסתה ליצור עד אז. דרים ת'יאטר לא מוכנה לבצע את השיר הזה בהופעות חיות, והיא למעשה התנערה ממנו; ג'יימס לברי וג'ורדן רודס ביצעו אותו ב-2011 לראשונה, אבל לא במסגרת הלהקה. ככה זה כשנעלבים מעזיבתו התמוהה של קלידן, בדיוק כשצריך לצאת איתו לסיבוב הופעות ארוך.
'ארוטומניה' שווה התעכבות של פסקה אחת. דרים ת'יאטר הואילה בטובה לשים את הסולן שלה בצד למשך 6 דקות ו-44 שניות. המאזינים יוצאים מורווחים, במיוחד אלו שמחפשים משקלים אסימטריים, גיטרת פיוז'ן-מטאל, ושריקות-חדווה של האמונד וינטג'י. כיף לשמוע את זה, וכיף ללמוד לנגן את זה. הקהל של דרים ת'יאטר הצביע עבור הקטע הזה ברגליים, והלהקה ממשיכה לנגן אותו בהופעות. אלו הקטעים שעוררו הערצה בקרב מוסיקאים מקצועיים וחובנניים בעולם המטאל, הרוק והפרוג. מדהים לגלות שהלהקה התייחסה אליו בבדיחות הדעת, וכתבה לפחות חלק ממנו בתור פרודיה על אילתורים וירטואוזיים. זו היתה שעתה היפה ביותר של שלישיית פורטנוי-פטרוצ'י-מור, לפני עזיבתו של הקלידן.
שלושה פרטים מעניינים נוספים לגבי האלבום הזה:
1) הדיבורים בקטע הראשון באלבום (6:00) נלקחו מתוך הסרט 'המתים' (The Dead), עיבוד קולנועי לאחד מסיפוריו הקצרים המפורסמים ביותר של הסופר ג'יימס ג'ויס;
2) עטיפת האלבום מכילה כמה משמות השירים באלבום, למשל השעון שעומד על השעה שש, מראה ורשת של עכביש. העטיפה כולה נראית כמו חלום בסגנון דאלי, התייחסות נוספת לשם הלהקה;
3) קולו של ג'יימס לברי תועד באלבום זה בשיאו: ממש לאחר סיום האלבום, בסוף דצמבר 1994, קרע הסולן הקנדי את מיתרי הקול שלו. זה קרה בחופשת חג המולד עם אשתו, במדינת קובה. לברי חטף הרעלת מזון, הקיא את עצמו לדעת, ופגע אנושות באיבר שמפרנס אותו עד היום. רק ב-2002 הרגיש שהחל להחלים, ושהמנעד הקולי שלו חוזר לקדמותו לפני האירוע הווקאלי המצער.
כשהאלבום 'אווייק' יצא לאור באוקטובר 1994, הוא אמנם לא הגביר את הפופולריות של הלהקה בקרב הציבור הרחב והאדיש; אבל הוא כן עזר להפיץ את האגדה החדשה הלאה, בתוך עולם המטאל הצעיר. יותר ויותר מאזינים הבינו שדרים ת'יאטר היא לא פלא חד-פעמי, אלא להקה גדולה שהולכת להישאר בסביבה ולהמשיך לעשות רעש. בשלב קריטי זה, מחתרת המטאל החלה להפיץ את הבשורה, ודרים ת'יאטר מצאה את עצמה מובילה ז'אנר חדש (פרוגרסיב מטאל), בעיקר מפני שהיא היתה בין הלהקות היחידות שזכו להסכם הפצה מטעם לייבל מסחרי גדול. האלבום היכה יתד בהיסטוריה של הפרוגרסיב בשנות ה-90. 'אווייק' תועד בהרחבה והפך מושא לחיקוי בקרב הרכבים דומים באמריקה (כולל דרום אמריקה), כל אירופה (כולל מזרח אירופה) ואף אסיה (יפן, למשל).
לסיכום, 'אווייק' הוא אלבום קריטי בקטלוג המוקדם של דרים ת'יאטר - לא בגלל שהצביע על חדשנות יוצאת-דופן, אלא מכיוון שקיבע את מעמדה של דרים ת'יאטר בתור להקת פרוג-מטאל חלוצית, משפיעה ומצליחה. הכישלון במצעדי המכירות אמנם הזיק ללהקה בטווח הקצר, והשפיע על היכולת שלה להתמודד עם דרישות חברת התקליטים בשנים הבאות; אבל האלבום עצמו, שהיה בו-זמנית קודר ואופטימי, היכה גלים בקהילת המטאל הבינלאומית. דרים ת'יאטר הצליחה לאזן כאן בין נגישות ובין עוצמה, וירטואוזיות ופשטות, מטאל פסימי ופרוג אופטימי - ולצבור קהל מעריצים שממשיך לפרנס אותה כיום.
הציון: 8.5/10
