בסוף נובמבר 2008 הכריז מייק פורטנוי, המתופף של דרים ת'יאטר, על סיום הקלטות התופים לאלבום העשירי שלהם, שיצא לאור ביוני 2009. בהתלהבותו הרבה הוא הודיע לאנשי הפורום באתר שלו: "דמיינו לעצמכם אלבום של דרים ת'יאטר עם צ'יינג' אוף סיזנס, אוקטבריום, לרנינג טו ליב, פול מי אנדר ודה גלאס פריזן - הכל באלבום אחד. תוכלו להתמודד עם זה?". מעטים קלטו שהוא ממש התכוון לזה: אלבום שבו דרים ת'יאטר ממחזרת, במודעות מלאה, את החומרים הישנים שלה, ומציגה אותם בתור בגדי המלך החדשים. זה סיפורו של האלבום המצער הזה, שחצה את הגבול הדק בין נוסטלגיה ובין הונאה.


שישה שירים מרכיבים את האלבום הארוך והמייגע הזה, שכל-כולו שייך לעבר האבוד. הוא נטול מוסיקה חדשה. גם אם תחפשו היטב, לא תמצאו מיקרו-גרם של 2009. הכל כאן כבר נכתב ובוצע לפני עשור ומעלה. חברי דרים ת'יאטר כל כך עסוקים בסיבובי הופעות בינלאומיים מתישים ודאגה למשפחותיהם המתבגרות, עד שככל הנראה אין להם זמן לשאוב השראה ולכתוב חומרים מעניינים. מי שהיתה פעם חוד החנית של זרם הפרוגרסיב-מטאל ברחבי העולם, איבדה את יכולת ההובלה. זה מתבטא בכל אחד ואחד מן השירים באלבום, והפירוט יגיע ממש בקרוב.


דעתה של קהילת הרוק המתקדם הבינלאומית על אלבומיה של דרים ת'יאטר עד היום, אם לשפוט לפי המדגם המייצג של מבקרי פרוג ארכייבז, לפי גובה הציונים, היא כדלהלן:

1. אימג'ס אנד וורדס משנת 1992 (ציון 4.26 מתוך 5; 519 ביקורות)


2. סינס פרום א ממורי משנת 1999 (ציון 4.23; 615 ביקורות)


3. סיקס דגריז אוף אינר טרביולנס משנת 2002 (ציון 4.11; 299 ביקורות)


4. אווייק משנת 1997 (ציון 4.07; 339 ביקורות)


5. בלאק קלאודס משנת 2009 (ציון 3.77; 197 ביקורות)


6. אוקטבריום משנת 2005 (ציון 3.61; 463 ביקורות)


7. טריין אוף ת'וט משנת 2003 (ציון 3.54; 401 ביקורות)


8. סיסטמטיק כאוס משנת 2007 (ציון 3.46; 363 ביקורות)


9. פולינג אינטו אינפיניטי משנת 1997 (ציון 3.36; 239 ביקורות)


10. וון דרים אנד די יונייט משנת 1989 (ציון 3.27; 191 ביקורות)

עם העובדות, לפיכך, לא כדאי להתווכח: האלבום המפורסם, החשוב והמשפיע ביותר של דרים ת'יאטר יצא לאור בשנת 1992. זה היה מזמן, אבל חשוב להזכיר למי ששכח: הוא עזר להתניע ז'אנר שלם (פרוג-מטאל) והשפיע על כמות גדולה של הרכבים צעירים. האלבום האיכותי והיצירתי ביותר של הלהקה יצא לאור שבע שנים אחר כך (1999), ואין לו מתחרים מבחינת השלמות הפנימית שלו.


מאז 1999 הלהקה לא מצליחה לשחזר את ההישג ההוא, והיא מקבלת ציונים נמוכים מן המעריצים הפרוגרסיביים על רוב אלבומי האולפן שלה. באותה מידה, אין כלל ויכוח שהלהקה מבריקה בהופעות חיות, וראיה לכך אפשר למצוא בסרטי הדיוידי המעולים שלה (מלבד כאוס אין מושן, שהוא חריג). אבל באולפן היא כבר מיובשת, כאילו התייאשה מן הנסיון לחדש, להפתיע ולהתנסות באתגרים ראשוניים. להקות ותיקות שנקלעות למשבר יצירתי נוהגות לקחת פסק-זמן, לטייל בעולם ולאסוף חומרים באיטיות. דרים ת'יאטר בחרה להתעלם מן המשבר שאליו נקלעה, וממשיכה לייצר אלבומי-פיגוע בקצב סיטונאי. אי אפשר להפיק יצירת מופת מדי שנה, בוודאי לא כשאתה עסוק בהופעות, פרויקטים צדדיים, הפקות דיוידי ועוד הסחות-דעת.


השיר הפותח, "נייטמר טו ריממבר" ("סיוט למזכרת") הוא נסיון של דרים ת'יאטר לגעת בחומרים גותיים, אפלים וטרגיים. באמצעות סיפור על תאונת דרכים לילית, ממחזרת דרים ת'יאטר את התכנים המוסיקליים של "סינס פרום א ממורי" ומנסה להישמע קשוחה ודרמטית. מי שנחשף ללהקה בפעם הראשונה, אולי יתלהב. מי שמאזין ללהקה כדי לשמוע שוב ושוב את אותם השירים, אולי יחוש שבע-רצון. אך מי שעוקב בקפדנות אחרי הקריירה של הלהקה משנות ה-90, עשוי להתאכזב מרה. הטקסט המופרך (צריך לקרוא כדי להאמין) והמלודיות השחוקות (קופי-פייסט של אלבומים קודמים) מעניקים קומץ פירורי תקווה זעירים להמשך מוצלח של האלבום.


השיר השני, "רייט אוף פסג'" ("טקס מעבר") הוא למעשה סינגל-רדיו המתחזה ללהיט פוטנציאלי. דרים מנסה לחזר אחרי המיינסטרים כמעט בכל אלבום, והמעריצים כבר מכירים את הפולחן: הלהקה כותבת שיר שאמור להיות קליט, אך למעשה יזכה לבוז ולעג אפילו מצד גרעין האוהדים השרוף ביותר של ההרכב הניו-יורקי. השילוב בין בתים בנוסח מטאליקה, נושא גותי (כת הבונים החופשיים) עם פזמון המנוני-לכאורה, לא עושה את זה למי שבקיא ברפרטואר האולפני העשיר של דרים ת'יאטר כיום. אבל בשביל להיות הוגן לחלוטין, יש לציין לטובה את סולו הגיטרה המעניין של פטרוצ'י בתזמון 5:22 ועד 6:05, ולציין לרעה את סולו הקלידים המשמים של רודס. הלאה, יש לנו עוד ארבעה שירים לבחון כאן.


השיר השלישי, "ווית'ר" ("לנבול"), הולם את רוח הנבילה, הקמילה, הכמישה, הבלייה והדעיכה של הלהקה. ואכן, דרים ת'יאטר כתבה על עצמה את השיר האולטימטיבי:

...מביט למטה, מביט למטה, שום דבר לא עולה לי בראש
למצוא את המקום, להפוך מים ליין
אבל אני מרגיש שאני לא מגיע לשום מקום
ולעולם לא אראה את הסוף...
...אז אני נובל, והופך חסר-אונים
אני נכנע, והכל הופך ברור...

אין צורך לפרש ולבאר את הטקסט: דרים ת'יאטר מודיעה בצער שהיא נטולת השראה. בנקודה הזאת, לפחות, קיימת הסכמה מלאה.


השיר הרביעי, "דה שאטרד פורטרס" ("המבצר המנופץ") הוא הפרק החמישי והאחרון (סוף-סוף!) בסוויטת שנים-עשר הצעדים של פורטנוי, אלכוהוליסט-לשעבר שנגמל מן הטיפה המרה בעזרת קבוצת התמיכה המפורסמת, "אלכוהוליסטים אנונימיים". הגדרת השיר בתור פרק מתוך סידרה היא תירוץ מבריק לקחת מוטיבים מאלבומים קודמים, לתפור אותם יחד בצורה מלאכותית, ולהציג את הסלט בתור יצירה חדשה. והאמת היא שאחרי סיום ההאזנה, מתחשק להתמכר לאלכוהול כדי להטביע את הצער על אובדן ההשראה, המקוריות והחדשנות של מי שאמורה להיות ספינת-הדגל של הרוק המתקדם המטאלי ברחבי העולם. ריפים ששמענו מאות פעמים בעבר, אוסף חיקויי-מטאליקה, קשיחות מעושה, טקסטים דידקטיים ומעייפים, הטלאה מגושמת של בלאדה אקוסטית, סולואים חסרי-חן של ג'ורדן רודס על הקלידים - הגיע הזמן לקצר את העינוי.


השיר החמישי והלפני-אחרון "בסט אוף טיימס" ("הזמנים הכי טובים") הוא אחד המביכים והמעציבים בקריירה בת 20 השנים של דרים ת'יאטר. אביו של מייק פורטנוי נפטר בסמוך לסיום הקלטת האלבום, והשיר אמור להיות מחווה לאבא'לה. מעבר לעובדה שהשיר נשמע כמו גניבה פשוטה מן הקטלוג הפרוגרסיבי של "ראש" (Rush), הוא מכיל טקסט ילדותי שאינו ראוי לפרסום. לא כל שיר שנכתב לבן-משפחה ראוי להיכלל באלבום אולפן של להקה מכובדת. במקרה הזה, ידה של הצנזורה הפנימית בלהקה היתה קצרה מלהושיע את המאזינים הנכלמים. מייק, צר לי שאביך נפטר, וצר לי עוד יותר שהיגון הכבד פגע בשיקול דעתך המוסיקלי. שלא תדע עוד צער.


השיר השישי והאחרון, "דה קאונט אוף טאסקני" ("הרוזן של טוסקנה"), ממשיך בגאון את מסורת הטקסטים המגוחכים של דרים ת'יאטר. המחשבה להיעזר בכותב-טקסטים חיצוני, או אפילו להפעיל מעט שיקול דעת לפני פרסום תמלילים עלובים שכאלה, כנראה חמקה ממוחו הוירטואוזי של ג'ון פטרוצ'י. כאן הוא מעז לגולל סיפור חסר-תכלית על פגישה עם בני-אצולה מסתוריים באיזור פירנצה. הגיטריסט הזריז מבקש לשכנע שהוא הרגיש בסכנת-חיים במהלך הביקור האיטלקי, אבל אי אפשר לקנות את זה. ממש כמו השיר שקדם לו, גם כאן שודדת דרים ת'יאטר את הקטלוג הפרוגרסיבי הקלאסי של להקת ראש (Rush) בלי להתבייש. מי שהמילה פלגיאט (ובאנגלית: Plagiarism) אינה מכעיסה אותו כלל, מוזמן להמשיך ולהנות מן המוסיקה של להקה קנדית, טובה יותר וחשובה בהרבה, שפסגת הקריירה שלה הסתיימה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת.


המארז המשולש של האלבום מכיל דיסק של גרסאות כיסוי בלתי-מרגשות בעליל (ריינבו, קווין, דיקסי דרגז, זברה, קינג קרימזון ואיירון מיידן), ודיסק מיותר נוסף שבו הסירה הלהקה את קטעי השירה של לברי ופורטנוי מן המיקס ("גרסאות אינסטרומנטליות"). קשה לחשוב על דרך יותר צינית לסחוט את המעריצים הכבדים, אלו המאמינים כי הלהקה מוכרת להם גרסת "דלוקס" במחיר קצת (הרבה יותר) גבוה. מארז משולש עדיף יכלול סרט תיעודי ("מדוע עשינו לכם את זה") ודיסק התנצלות המכיל הסברים וראיונות על הסיבה האמיתית למצבה של הלהקה: כל חמשת חברי דרים ת'יאטר נספו בתאונת דרכים מצערת בתחילת שנת 2000, וחברת התקליטים נאלצה למצוא כפילים מושלמים שיופיעו וינגנו, עד שנחשפה המזימה בחודש יוני 2009, עת יצא אלבום זה לאור.

לסיכום, "עננים שחורים בריפוד כסף" הוא אחד האלבומים הגרועים ביותר בקטלוג של דרים ת'יאטר. הוא אשם בכל הפשעים האפשריים: מיחזור ריפים, העתקת מלודיות, טקסטים מבישים, היעדר כל רסיס מיקרוסקופי של רמז להשראה, עיבודים שלא השתנו כבר עשר שנים בדיוק, חוסר יכולת להתאפק ולחכות עד שיופיע חומר ראוי, שימוש בטריקים שחוקים, גניבה מאמנים אחרים וחיקוי להקות מפורסמות-מדי. מרגיז בעיקר הזלזול במעריצים הוותיקים, המחפשים (רחמנא ליצלן) משהו חדש לשמוע מדי פעם. יותר מדי כרטיסים צהובים הושלכו על הגב האדיש של דרים ת'יאטר בשנים האחרונות. הפעם הגיע תורו של הכרטיס האדום. לכו תחפשו מישהו אחר לעבוד עליו, חברים.

הציון: 6/10

תגובות על בלאק קלאודז