 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | ||
|
הנה אלבום חדש של דרים ת'יאטר, הנאבק להיכנס אל תודעתו של המאזין הפרוגרסיבי. זוהי מלחמה לכל דבר ועניין. קל יותר לנצח מאזינים צעירים, שאין להם נסיון רב בהתמודדות עם להקות פרוג-מטאל בכלל, ודרים בפרט. הרבה יותר קשה להביס מאזינים מנוסים: הם כבר פיתחו מגוון רחב של מנגנוני-הגנה נגד הפתעות מוסיקליות; הם כבר מכירים היטב את היכולות המוסיקליות של דרים ואת מחסן הפעלולים הנוצץ שלה. אם דרים תחזור פעמיים על אותו תרגיל, הוא יחזור אליה כמו בומרנג. זה המחיר שנאלצת לשלם להקה מנוסה, פופולרית ועשירה כמו דרים ת'יאטר. ב"כאוס סיסטמטי", המחיר הזה נראה כבד מנשוא. הבומרנג היכה בעוצמה יתרה, ולכן האלבום הזה אינו מומלץ כלל.
אין אפילו שטיק אחד באלבום הזה שלא שמענו בעבר. אין אפילו שבריר-שנייה אחד שיפתיע את מי שכבר צבר קילומטרז' מול דרים באופן פרטני, ומול הז'אנר הפרוג-מטאלי באופן כללי. כל הנסיונות הרופסים של דרים ת'יאטר לכבוש את תודעת המאזין, להיחרט בזיכרון ולהשפיע על הדרך שבה הפרוגר יקשיב למוסיקה מעתה ואילך -- מסתיימים בכישלון. התיאטרון של דרים ת'יאטר מגיש לנו את המרק משבוע שעבר, מחומם במיקרוגל ומריח מבקטריות מזיקות. בנק המטרות של פטרוצ'י, פורטנוי ורודס התרוקן מהר מן המצופה. מגירת הקסמים של תרנגולת הזהב הפרוגרסיבית חלולה לגמרי: אפשר לשמוע את קולנו מהדהד בה. הנוסחתיות הקשיחה של דרים ת'יאטר גובה קורבנות רבים מדי באלבום הזה, שאין בו צל-צילו של כאוס; למעשה, כולו סיסטמטי כמו טקס חניטת גופתו של מלך מצרי עתיק: האפוסים המתחייבים, הפזמונים הסינגליים, החיקויים הבלתי-נסבלים של מטאליקה, הקריצה אל עולם הטראנס המעופש, הגניבות המעליבות מלהקות כמו פינק פלויד או פורקיופיין טרי, ההמנונים הפסאודו-פוליטיים, הגימיקים הריקניים שנבזזו ברישול משנות השבעים היפות -- הכל כבר מעלה מיאוס. הליריקה המתחסדת, המנסה נואשות להעמיד פנים של דיון רציני בנושאים הרי-גורל (עירק, טרור, אלכוהול וכד'), המתיימרת להעמיק אך לא מגרדת את פני השטח -- כלי הנשק האמנותיים הללו כבר החלידו, התקהו, התמלאו חול ואבק, פג תוקפם ובטל קורבנם. התוצאה: המוסיקה איבדה את האפקטיביות שלה. המחלה הממארת ממנה סובלת דרים ת'יאטר כיום התפרצה לראשונה, ככל הנראה, באלבום השחור-משחור המכונה "רכבת המחשבה" (Train of Thought). זה היה מפגן מרגיז של חד-מימדיות, פשטנות, חקיינות ומיחזור. גם באלבום האולפן השמיני שלהם, אוקטבריום, אובחנו תסמינים חמורים של חזרה-עצמית, דה-ז'ה-וו, נוסחתיות וקלישאתיות. מכיוון שדרים ת'יאטר מרגישה עצמה מחוייבת להוציא אלבום חדש בכל שנה, הרי שהיא אפילו לא נותנת לעצמה זמן להבריא, לחשוב ולהשתנות. רק חברה כמו מיקרוסופט היתה יכולה להמציא תוכנה משעממת מספיק בשביל להפיק פלייליסט לאלבום כה צפוי מראש, סינתטי ופשטני כמו כאוס סיסטמטי. רק להקה חסרת-בושה יכולה לכתוב שיר כמו "נביאי המלחמה" (Prophets of War), שמנסה להטיף בלי לעורר מהומה, ויוצא שהוא נשמע בסוף כמו המנון המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. הסולואים המפוהקים של ג'ון פטרוצ'י פועלים בתיאום מלא עם חוסר השכנוע הפנימי שבו מתאפיינת השירה של ג'יימס לברי כעת. בזמן שחברי הלהקה עוברים את משבר גיל הארבעים, רק מעריצים שחגגו לאחרונה בר-מצווה יכולים להנות באמת מתאגיד המיחזור הניו-יורקי הזה. מה הטעם במתיחת ביקורת כלפי דרים ת'יאטר, שהיתה פעם להקה גדולה באמת? מה התועלת בשחיטת פרות קדושות, שכבר מזמן חדלו מלהניב חלב טרי, ועתה הן משוטטות ברחוב ללא מטרה? בשביל מה להרגיז את המעריצים הישראלים המיליטנטיים, שמוכנים לנסוע עד תורכיה בשביל לחזות שוב בחמשת המופלאים מקרוב? התשובה קצת פשוטה מכדי להישמע משכנעת: לפעמים צריך לקטול בשביל לגרום לאנשים לשקול מחדש את השקפותיהם ומעשיהם: כדאי מאוד שכל הדרימרים המנומנמים יחפשו מוסיקה קצת יותר מאתגרת, פחות מיינסטרימית, פחות משועממת ומשעממת, בלי לסגוד להרכב ממוסחר ומסורבל, ששכח כבר מזמן את משמעותה האמיתית של המילה "חדשנות". פסטיבל ההערצה סביב דרים ת'יאטר כבר נע מתוך אינרציה טהורה, ובעיקרו הוא תוצאה של רדיפה אוטומטית אחרי מותגים גלובליים, עם מינימום של הסתמכות על חשיבה עצמאית.
לסיכום, "כאוס סיסטמטי" של דרים ת'יאטר הוא אלבום ממוחזר, ריקני ופשטני. הוא לא באמת מרגש, לא מעניין ולא מרתק את מי שכבר מכיר היטב את הלהקה ואת הז'אנר שבו היא פועלת. במקום מוסיקה מעניינת, יש כאן רק "לקט" של תוכניות קודמות, שידור חוזר של מה שכבר ראינו ושמענו, רק המשכון נטול-השראה לרעיון מקורי מן העבר, ולמעשה אין באלבום כל ערך תזונתי מינימלי. אם מישהו מנסה להתחיל את המסע שלו עם דרים ת'יאטר דווקא כאן, מוטב שיעשה 'אחורה-פנה' ויחקור את הלהקה בצורה כרונולוגית ומסודרת. הצרכנים הנאמנים של דרים ת'יאטר מתבקשים להתחיל לתכנן מרד מאורגן, ויפה דקה אחת קודם. כותב שורות אלו באמת אהב פעם את הלהקה הזאת, אבל היום היא מעוררת בו תחושה מעיקה של בחילה מתקדמת.
יצירת המופת של דרים ת'יאטר - תמונות מזיכרון הדיוידי הטוב ביותר של דרים עד כה - בודוקאן האלבום החשוב ביותר בקריירה של דרים - אימג'ס אנד וורדס קליפים של דרים ת'יאטרקליפ - קונסטנט מושן איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
